יומנה של חתולה

אני לא יודעת איך להסביר את זה  אבל בכל פעם שאני נכנסת לשערי ה"אחוזה" אני נתקפת צורך בלתי נשלט לסיגריה.

אולי זה כל האנשים הללו שמסתובבים בחלוקים לבנים, מדושנים וסמוקים כלוויתנים שאיבדו את דרכם ונפלטו את החוף, אולי זה משחק המחבואים האין סופי בין מאותגרי הפלאפונים לבין הקלגסים האמורים על שמירת השקט, אולי זה הדרישה הבלתי אפשרית לבחור: איור ודה ארוך? איור ודה קצר? איור ודה בשתי ידיים? בארבע ידיים? ואולי שיודהרה בכלל? או אביאנגה? טוב שלפחות עיסוי הריון (תודה לאל) ו"קסם הנעורים" (תזכירו לי מה זה?)  יורדים מהפרק. 

דבר אחד למדתי: אין כזה דבר "חגיגת יומולדת מאוחרת". אז מה אם תאריך ההולדת שלי חל חודש וחצי קודם. זו סיבה לוותר על מסיבה? טקס? מתנות? ממש לא. במשך היומיים הללו הרגשתי כנסיכת יומולדת אמיתית, זמזמתי בקול שירי שמחה ודרשתי יחס הולם. ומסקנה נוספת שהגעתי אליה היא שקצת כאב זה לא דבר נורא כ"כ. ואני לא מדברת רק על "עיסוי הרקמות העמוק" תחת ידיו המסוקסות של פיטר שפירק לי את הצורה והשאיר לי כתמים כחולים למזכרת. אני מדברת גם על הצלפה פה ושם תוך כדי התגוששות עם דארלינג מאוחר בלילה, בחדרנו הקט,  אחרי טקס חלוקת המתנות, מאושרות מכוס יין ושלושה קינוחים.

יממה וקצת, שלוש גרציות, אחת בתחת של השניה וסוף סוף, אחרי שבועות ארוכים הצלחתי להרכיב רשימה של "עשרה דברים שלא ידעתם עלי" (בקרוב על מסך המחשב הקרוב לביתכם). הצלחתי גם להרכיב רשימה של עשרה דברים שלא ידעתם על דארלינג ופמה אך אני כבולה להסכם סודיות דרקוני (כלומר, הדברים שהן יודעות עלי חמורים הרבה יותר ממה שאני יודעת עליהן   ).

אה, ואני גם יודעת שהיא מעדיפה תחתוני כותנה לבנים.