יומנה של חתולה

ביום שישי אירחתי בביתי הקט אישיות רמת דרג ומעלה על בנזוגה ובניה. לכבוד האירוע המשמח החלטתי לחרוג ממנהגי ולהכין בעצמי ארוחת ערב. שתי פשטידות, קפרזה וסלט, כמה גרוע זה כבר יכול להיות?

אז הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.

אור לחצות חמישי הפשלתי שרוולים ופצחתי במלאכה. לידי עמלה הנסיכה על עוגת גבינה ושוקולד לבן שכבר הבטיחה וקיימה יותר מפעם אחת.

אחרי זמן עבודה לא ארוך ולא מאומץ במיוחד שנסך בי תקוות לא מבוססות שכנו להם פשטידה אחת ועוגה אחת בתבנית קפיצית עגולה ואילו פשטידת האטריות + פטריות פורטבלו + ערמונים של אהרוני שכנה לה לבטח בתבנית מלבנית מפלצתית בגודלה. הנסיכה פרשה לה לחדרה ואילו אני דחפתי התוצרת לתנור וישבתי לנוח על זרי הדפנה הקוצנית.

ראשונה יצאה מהתנור פשטידת האטריות של אהרוני. למראית עין - נראית פצצה אך מחקר מעמיק יותר מגלה שמדובר בגוש אטריות חסר צורה, צבע וטעם. אך זה היה כאין וכאפס לעומת הקטסטרופה האמיתית שהתחוורה לי עת הצצתי לתנור וגיליתי שמתחת לכל תבנית קפיצית עגולה נוצרה לה שלולית חמדמדה ולחלוטין לא שייכת. מה קרה לתבניות הקפיציות הללו? יכול להיות שהן החלידו מחוסר שימוש? שבילבלתי בין התחתיות שלהן?

לגבי הפשטידה דאגתי פחות. הנוזל היה מורכב בעיקר מביצים ושמנת מתוקה ואני הנחתי שחום התנור יקריש אותן חיש קט. הבעיה היתה עם עוגת הגבינה שהתאדתה לה לאט אך בהחלטיות. בנסיון נואש להציל אותה החלטתי להעביר את כל התערובת לתבנית אחרת שאינה קפיצית ובוגדנית. תוך חירוף נפשי פתחתי את דלת התנור, שלפתי משם את התבנית (כוויות דרגה 2, היה יכול להיות יותר גרוע) ושפכתי אותה בוירטואוזית לתוך התבנית החלופית שהכינותי מראש. המממ, לא זכור לי שבתערובת המקורית היו גושים חומים. אופס, נכון. לעוגה היתה תחתית פירורים שחלקם צפו מעדנות בבלילה וחלקם עוד נאחזו בכוח בתבנית המקורית. אלוהים ישמור, אם הנסיכה תופסת מה עשיתי לעוגה שלה זה הסוף שלי. מיהרתי לנסות למתוח ולשטח את מה שנותר מהתחתית על פני כל התבנית, נסיון נואל שנועד לכשלון ושפכתי עליו חזרה את הבלילה. שמתי את כל העסק בתוך תבנית נוספת, נשאתי תפילה חרישית וקללה קולנית והחזרתי את כל העסק חזרה לתנור. יהיה מה שיהיה.

באופן מפתיע, דווקא העוגה יצאה נהדר. קצת לא אחידה במרקמה אך טעימה לאללה.

הפשטידה השניה מאידך נכנסה אומנם כפשטידה אך יצאה כפיצה. כל החלק הנוזלי חילחל ממנה ומה שהתקבל זה שכבה דקה של בצק ועליו, לפי סדר גבינת עיזים, עגבניות מיובשות, זיתים שחורים ובזיליקום. לעומת זאת אם טרחתם והפכתם את התבנית גיליתם בצידה השני אומלט לתפארת. רגע, אולי יש פה איזה סטארט-אפ. אני צריכה לבדוק את הענין עם אייל שני.

וכאילו שלא הספיק הכשלון הקולוסאלי הזה לדכדך אותי ולעטוף אותי במחשבות של "מה כבר ביקשתי?" ו"כלום אני לא יודעת לעשות"  אז התבניות היו כ"כ שרופות ממה שעבר עליהן שהייתי צריכה להשיל את עור ידי הענוגות עד שהצלחתי לנקות אותם. אז בשביל מה זה טוב אני שואלת? עשרים שנה לא בישלתי. כנראה שידעתי למה.

מזל שיש שמאלנצ'יק. בשקט בשקט הוא הפציע הביתה עם מרק בצל וסלמון מאודה ברוטב לימוני. הוא טען שהפיצה החביתית מאד טעימה לו ואילו את גוש הלוקשן האמורפי הוא הפך תוך שניות לפטוצ'יני מדוגם. הבנזוג הכין רוטב לסלט, האישיות השחימה אגוזים ושקדים לפזר מלמעלה ולא יכולנו לבקש סיום טוב יותר לארוחה מאשר כוס תה מאחד מעשרות סוגי התה שיש לי יחד עם העוגת גבינה-שוקולד לבן.

שיט, עכשיו אני נזכרת ששכחתי להגיש את הקפרזה, הדבר האחד בארוחה הזאת שאפילו אני לא הייתי הורסת.

באמת שאלתי את עצמי מה כל הבזיליקום הזה עושה במקרר.

נ.ב.

כיוון שלא יוצא לי לעדכן בתדירות גבוהה אני הולכת לדחוף לפוסט הזה גם תמונה וגם חידוד של ג'וניור. שימו לב:

תמונה:

ועוד אחת:

חידוד*

ג'וניור מקבל את פני אביו בהתלהבות וחיוך גדול על פניו.

ג'וניור: כמה זה 50 ועוד 50??

שמאלנצ'יק (בחשדנות מה): אהה, 100?

ג'וניור: הו, אבא, בן כמה אהיה עוד 87 שנה??

שמאלנצ'ק (מאבד קלות את סבלנותו): 100?

ג'וניור: וכמה קיבלתי במבחן בערבית???

שמאלנצ'יק (מרים קולו בשמחה מהולה בהתפעלות): 100?

ג'וניור: לאאא

65.

נו, גם כן טוב.

* כן כן, אתם שם, אני יודעת שכבר נחשפתם לחידוד. לא מענין אותי. אני עדיין מצפה שתתפעלו בקול רם.