יומנה של חתולה

זה התחיל בעצם מיום ההולדת לפאוזה  ואז התחלנו לחשוב שלעשות את כל הדרך לשאר ישוב ביום אחד זה קצת יותר מדי ואם כבר נוסעים אז אולי ניקח את הילדים ונעשה איזה לילה או שניים בצפון? לא בפאוזה ממש כי אין שם כניסה לילדים (גישה מבורכת אני חייבת להגיד, חבל שאי אפשר להשאיר אותם יחד עם הכלבים בפנסיון) אלא שני מטר משם, באחד מעשרות הצימרים שבשאר ישוב, רצוי אחד עם בריכה שלילדים יהיה מה לעשות בזמן שאנחנו שובעים וסובאים.

אחרי שהפקדנו את הכלבים בפנסיון פצחנו בארוחת בוקר בבית היין במעברות, שכמו שטליק יודע זו כבר מסורת אצלנו בטיולים צפונה. אחרי כמה שנים הם הפנימו שלא צריך למכור ארוחה זוגית במחיר יחיד(המממ, יכול להיות שהם קוראים אותי? כי אם כן אני מצפה לאיזה קינוח על חשבון הבית). למרות זאת הנאתנו מהלחם והירקות הטריים והגבינות הנהדרות שלהם לא נפגמה. נעתי בקלילות בין השולחן שלנו לשולחן של חבצלת עד שהשמש עמדה במרכז השמיים ואנחנו מיהרנו לטעת עץ. 

לצערנו לא מיהרנו מספיק. הגענו בדיוק ברגע שהורדו המחסומים והשוטר הרע ("סע, סע" צעק עלינו הנבל) סירב לתת לנו להיכנס ולהשתתף במצווה. ממורמרים עד מאד נסענו לאכול מרק בצל במטולה ולקבל פריוויו ממה שיקרא בהמשך "בעקבות לוחמים עם שמאלנצ'יק".

קצת לפני שש בערב התייצבנו באגמון החולה, מעטים וטובים בדרך פנימה אל מול נהר האדם העוזב את השמורה. הייתם חושבים שזה היה צריך להיות איזה רמז לעומד לבוא, לא? אז זהו. שלא.

בטלפון הבטיחו לנו שבספארי לילה בשמורה אפשר לראות תנשמות, אפשר לראות תנים ואפשר לראות חתולי ביצות. אם הייתי יותר דרוכה אפשר והייתי שמה לב לעובדה שהמילה המשמעותית ביותר במשפט הקודם היא המילה "אפשר" אבל אני הייתי שבוייה בזכרונותי מקרוגר פארק האגדי בדרום אפריקה ולא נתתי למציאות לקלקל לי. עכשיו אין אפילו למי לבוא בטענות למרות שהייתי מוקפת עורכות דין ואני בטוחה שלפחות אחת מהן תנסה (לא את חבצלת. העו"דית השניה).

שמחים וטובי לב עלינו לאוטובוס רק כדי לגלות שהמקרופון לא עובד. קיבלנו קפה ועוגיות ע"ח הבית עד שהגיע אוטובוס אחר ושוב יצאנו לדרכנו. 15 איש על משקפת אחת (אני עדיין המומה מכך שזכרתי להביא אותה מהבית) ועוד פחות מזה חיות בר.

התגלגלנו באיטיות בשבילי השמורה בחשיכה גמורה, המדריך מאיר את צידי הדרך בפנס ואנו נזהרים מלמצמץ פן נחמיץ משו. הכתם הלבן באופק? אומרים שהיתה פה תנשמת. משק הכנפיים? לא אחד, לא שניים, שלושה סיקסקים שלמים. ומה זה חולף עובר פה? האם זהו סימבה? החתול הג'ינג'י השמן של השכנים? לא, זהו חתול ביצות כמובן. ומה עושה פה כלב? אה, זה תן אתה אומר? לא נותר לי אלא להאמין. גם קברניטיי השמורה האמינו שימצאו הפראיירים שיסכימו לשלם 75 טבין ותקילין עבור בזבוז הזמן הטפשי הזה ולהם זה עבד.

 היחיד שירד מהאוטובוס כשחיוך רחב מרוח על פרצופו היה שמאלנצ'יק. מסתבר שהבלונדינית הצעירה והנאה שהיתה עימנו בסיור יחד עם בנזוג אפרורי ישבה רוב הנסיעה על ברכיו. הוא לא היה בטוח שהיא מודעת לכך בכלל שהיא יושבת על ברכיו ולא על מסעד הכסא אבל בחור מנומס שכמותו (עוד באירופה הוא היה מנומס) העדיף לסבול מאשר להעליב אותה. אין, אין עליו. (אל דאגה, הנקמה לא תאחר לבוא ).

רעבים אך עצבניים מיהרנו למסעדת פוקצ'ה בר שנמצאת בתחנת הדלק גן הצפון ליד הגושרים. בניגוד לציפיות (פוקצ'ה בר? כמה בנאלי זה כבר יכול להיות?) האוכל היה מצוין ביותר וכנ"ל השירות. בביקורכם הקרוב שם אל תשכחו להזמין אנטריקוט. למרות שהמסעדה מתחזה למסעדה איטלקית מישהו שם יודע לטפל בבשר. אחח, ללקק את האצבעות.

כמעט חצות. הלומי אוכל ויין אנו מתגלגלים לעבר הצימרים ושוקעים בשינה מתוקה. 

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

המשך  יבוא...