בסביבות שתיים לפנות בוקר הצלחתי למקד לרגע את מבטי ולקלוט שבאופן ממש לא מפתיע אני ומשפחתי (וקצה שחזרה מהודו טעונת אנרגיות עוד יותר מקודם) הם היחידים שנותרו לפזז במרץ על הרחבה. אפילו בעלת השמחה כבר עמדה בפתח, אוחזת בידה האחת את נעליה האדומות המרהיבות ובידה השניה שלל מתנות לרוב.
מזמן כבר הבנתי שהסוד למסיבה טובה זה שפע אלכוהול חינמי ומוסיקה. זהו זה, לא צריך שום דבר נוסף. ואנחנו שתינו, אוח אוח איך שאנחנו שתינו. הצלחתי לתחזק עצמי במצב קבוע של שמחה עילאית רגע לפני אובדן הכרה. אפשר להגיד שהמסיבה היתה בעצם המשך ישיר לקומבה (ע"ע), אותה תחושה של ריחוף וחוסר משקל.
ואם כבר מדברים על הקומבה (ע"ע), יכול להיות שהיא היא האחראית לזינוק המפתיע במידת החזה שלי? אתם יודעים, הכוח הצטנטרפוגלי וכל זה כי כשמדדתי את החולצה החדשה ביום שלישי החזה שלי ישב בה בנוחיות מירבית (ואפילו ש. תעיד) אבל במסיבה עצמה הוא התעקש לפרוץ החוצה בדרמטיות. אני מקווה שלא פגעתי באף אחד.
למרות החזה, או שמא בזכותו הרגשתי יפה ונהדרת ואני לא נותנת לתמונות המרשיעות לקלקל לי (למה הסנטר השני שלי חייב תמיד להידחף לכל תמונה ומה לעזאזל חשבתי כשלבשתי חולצה ללא שרוולים?) בכלל, כולם נראו יפים וזוהרים ומאושרים עד להתפקע.
קצת עצוב לי שפסטיבל חודש היומולדת עומד להסתיים וגם חנוכה חלף עבר לו. עכשיו, משאין לי ילדים קטנים שצריך לרוץ איתם לכל מיני פסטיגלים ויפות וחיות ומייקל פיכסים למיניהם אני די נהנית מהחג. הדלקות נרות וקנונים מזייפים של מי ימלל וארוחות משפחתיות. הצלחתי להעביר שבוע שלם על חצי סופגניה קטנה ורבע סופגניה גדולה והייתי מאד גאה בעצמי עד אור לנר שמיני, שאז עשיתי את הטעות הפטלית וערכתי הכרות אינטימית עם הבריושוניות של לחם ארז. מה אני אגיד לכם, ככה טעים ככה מענג ועוד להוסיף חטא על פשע לשמאלנצ'יק היה רעיון מבריק. לקחת בריושונית, לחמם אותה מעט עד שהשוקולד בפנים ימס, לחצות, למרוח על כל חצי מעט מהקרם של העוגת גבינה-שוקולד לבן-טראפלס שבמקרה היתה לנו בבית ועל הכל להניח נגיעה של ריבת תות ביתית שבמקרה היתה לנו בבית ווואלה, הרי לכם פפנאש (ע"ע).
עכשיו יש לי קצת יותרמחודשיים לנסות להוריד את כל הבריושוניות שהתיישבו לי בנקודות אסטרטגיות ולא, אין מסיבת פורים.
קומבה:
פפנאש:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: