יומנה של חתולה

מה שלא יהיה, זה הולך להיות הפרק האחרון בסאגה הזאת. כבר יכולתי לעשות טיול מחוף לחוף בזמן הזה.

אי לכך ובהתאם לזאת, גם אם יארך, אני הולכת לדחוס את שלושת הימים הנותרים + סיכומים + השגות לפרק אחד גם אם הטחורים שלכם יבקשו חנינה.

אז מה נשאר לנו?

ביום שלישי בערב הלכנו למחמזר "we will rock you" אשר מבוסס על השירים של להקת קווין. אין מה להכביר מילים לגבי סיפור המסגרת המטופש של המחזמר. הוא ממש לא חשוב. מה שחשוב זו המוסיקה וזו מוגשת נפלא. החל מתפאורה ותאורה מתוחכמים, המשך ברקדנים ורקדניות נהדרים וכלה בזמרים יוצאים מן הכלל שעושים כבוד למוסיקה הנהדרת של קווין. לא חשבתי שאפשר יהיה לבצע את השירים הללו בצורה שאתרגש ואהנה ממנה,

לא חשבתי שאוהב גירסה אחרת מזו המקורית והופתעתי מאד.

מה שעוד הפתיע אותי היו הזוג המוזר שישבו לצדינו, נענעו את ראשיהם ורגליהם בהתלהבות ופזמו את מילות השירים מההתחלה לסוף וחזרה. זוכרים את הברסלבים המזמרים?   אז לידינו ישבו הגירסה המשופרת שלהם, רב ורבעצן בבגדים חסודים ועיניים בוערות (יתכן שהם היו מתודלקים?  לאאאא). מה להם ולשיריי קווין - לאלוהים פתרונות. אני בספק אם זו המוסיקה שהם מאזינים לה בבית. הרגשתי כמו במשחק טניס, סובבתי את ראשי פעם אליהם ופעם אל הבמה, לא בטוחה היכן מתרחשת ההצגה האמיתית.

בתום ההצגה ניגשנו לאסוף את מעילינו מהמלתחה רק כדי לגלות שדקה אחרי תום המופע כבר אין עם מי לדבר. שלוש מתוך ארבע היציאות כבר היו סגורות ואת המעילים דחף לנו דייל לא רגוע מתחת לשבכה שנתטרקה אחרינו.

שוב הם ממהרים הבריטים הללו. שמונה וחצי בערב, מה בוער?

יצאנו אל האוויר הקריר וטיילנו לכוון קובנט גארדן, אחד מהמקומות היותר תוססים בלונדון, כך שמעתי.

יכול להיות, אבל לא מרגע שיורדת החשיכה. בערב האזור נטוש כמו אחרי השרפה הגדולה של 1666. ואל תתפלאו שאני זוכרת עובדה זו. האנגלים לא מפסיקים לדבר על זה. זה או המגיפה (1665), או השריפה או מזג האוויר. בחר/י את הנושא המועדף עליך.

בקיצור, שוב ת"א לוקחת את לונדון בהליכה כשיד שמאל קשורה מאחורי הגב. איפה חיי הלילה? הברים? המסעדות? נאדה. יוק. אין. או שאולי לא ידענו היכן לחפש.

לבסוף נכנסנו לאיזה כוך קטן ברחוב צדדי שישבו בו מלוכסני עיניים מעל קערות מהבילות. לא הבנו כלום מהתפריט אז פשוט עשינו אן דן דינו והצבענו על אחד הפריטים. קיבלנו גם אנחנו קערות ענק מלאות כל טוב וצללנו לתוכן בחדווה. הבעיה היתה עם מקלות האכילה. אני לא כ"כ טובה בזה. תוך דקות ישבתי בשלולית מרק עטופה באטריות כשצחקוקים כבושים דוקרים בצלעותיי. נראה, נראה אותכם מנגבים חומוס, יא עכו"מים שכמותכם.

ככלל האסטרטגיה הקולינרית שלנו היתה לדחוף ארוחת בוקר  ע נ ק י ת   שתחזיק אותנו שעות רבות ותחסוך לנו לירה או שתיים, להתפנק על קפה ונשנוש באמצע היום, ברגעים בהם אנחנו נזקקות למנוחה  ולפנות ערב להתמקם לארוחה היכן שהוא. הכוון היה בד"כ או פאב אנגלי או אוכל אסייאתי. בפאבים יש אווירה נעימה, בין המקומות הבודדים שעוד מרגישים אנגליה. האוכל דיי מגוון ולא נורא יקר. האסייאתי סתם טעים ומוכר ומחמם.  

ביום רביעי הלכנו בעקבות מסלול שהתוותה לנו דארלינג הדארלינג. מסלול זה לקח אותנו לגדה הדרומית של התמזה. תחילה לגלריית סאצ'י המרתקת ואח"כ לטיול לאורך הנהר, ליד ה LONDON EYE ומגדל אוקסו OXO. כל האזור הזה עוד לא היה קיים בפעם האחרונה שהייתי בלונדון והיה מרתק לראות כיצד התפתח. בנהר שטו לאיטן הספינות  ומעבר לגדה נצנצו האורות של כל איזור הווסטמיניסטר, בית הפרלמנט והביג בן. על פנינו חלפו רצים במכנסיים קצרים וגופיות ונראה היה שעוד רגע נופל להם האף מרוב קור.  היה זה יום מקסים ואני בטוחה שבימי הקיץ עוד יותר כיף לטייל שם.

נשאר לנו יום אחד ואותו הקדשנו למטרה הקדושה מכולן: 

ק נ י ו ת.

התחלנו בקטנות. חצאית פה, סריג שם, ביקור חובה ב sock shop והצטיידות בכובעים, כפפות, צעיפים וגרביים מכל סוג, מין וצבע אך דבר לא הסיט אותנו מהיעד האמיתי: מחלקת הלבנים במארקס & ספנסר.

חוצפה שכזאת. מגבילים את הכניסה לחדרי המדידה לשבע חזיות בלבד. שבע. מה שבע?

אחרי סלקציה אכזרית הצלחנו לצמצם את הרשימה לשלוש חזיות לי ושתיים לנסיכה. טוב, לי יש שטח אכסון יותר גדול. מגיע לי.

השלב הבא - תחתונים. המטרה המוצהרת הפעם היתה להעשיר את המגירה שלי בתחתוני בריג'יט ג'ונס. מאז הביקור האחרון שלי בלונדון וההצטיידות האחרונה אני מוצאת יותר ויותר חוטים מתחתונים במגירה. הגיע הזמן להתחדש. לא שלא זרקתי לעגלה גם תחתון אחד או שניים (או שבעה אם אתם מתעקשים על דיוק בפרטים) שצריך לסובב אותם לכל הכיוונים בשביל להבין איפה הקדימה ואיפה האחורה אבל בעיקר הצטיידתי במה שנקרא: "תחתוני נוחות". או ככה לפחות חשבתי עד שחזרתי הביתה ואז התברר לי שאופס, אירעה תקלה. התחתונים היו ארוזים כשלישיות בשקיות מלמלה סגורות ורק כשפתחתי אותן ראיתי שכולם חוטיני. שוב חוטיני. ודווקא עכשיו, כשאלה איבדו את הבכורה אצל שמאלנצ'יק לטובת מכנסונים א-לה ג'ניפר לופז או קיילי מינוג (מחק את המיותר. או שלא), מהסוג שמתווה שני פלחי ישבן מיתממים למראה.

לא נורא, יש אכזבות גדולות מאלה.

מה נשאר לנו? לנסות לדחוס את הכל למזוודה המתפקעת ולהיפרד. אני ולבנה חוזרות הביתה ואילו הנסיכה ומיצי ממשיכות לניו-יורק לחודשיים נוספים.

היה טוב, היה כיף גדול, היה חופש נפלא אבל אם אני צריכה להצביע על דבר אחד שאני לוקחת איתי מהטיול הזה אז הוא יהיה ללא כל צל של ספק הזמן שביליתי יחד עם נסיכתי. זה לא שאנו לא מסתדרות היטב ברגיל אך היו לי חששות. בכל זאת שבוע ימים יחד, אחת בתחת של השנייה יום ולילה, אם ובת עם כל המשקעים שיש לי בעקבות היחסים הרעועים ביני ובין אמי אבל חששותי היו לשווא. היינו מושלמות יחדיו. שום ויכוח, ריב או חילוקי דיעות. רק צחוק בלתי פוסק והמון אהבה ותמיכה.  שוב הבנתי שיש לי ילדה מקסימה, מצחיקה, טובת-לב ושנונה. לבלות איתה שבוע ימים היתה זכות גדולה.

פרק א

פרק ב

פרק ג

פרולוג:

כפי שכבר סיפרתי לכם בכל עת שאני נוסעת לבלות בלעדיו שמאלנצ'יק נתקף יסורי מצפון קשים ולוקח על עצמו לפצות את בני המשפחה הנותרים בארץ בשלל פעילויות נופש פעיל אשר לידן מועדוני הים התיכון ודומיו מחווירים.

אי לכך ובהתאם לזאת, ביום שלישי לפני שבועיים לקח שמאלנצ'יק את הסבים, הסבתות והילדים ליום כיף בנווה מדבר, אתר מרחצאות חמים שנמצא ליד קיבוץ משאבי שדה בנגב. במקור הקיבוצניקים חיפשו נפט. נפט הם לא מצאו שם אבל מעיינות של מים מינרלים כן. וכך הגיע לעולם נווה מדבר. 

בדרך, כמקובל, עצרו לפיקניק מושקע אשר כלל שמיכה משובצת כהילכתה, כריכים, בורקסים חמים, ביצים, גבינות, ירקות, משקה קל + משקה חם ומיני מתיקה.

אחרי שאכלו ושבעו המשיכו בדרכם רק כדי להיתקע עם האוטו בכניסה לנתיבות (הלכה הרצועת טיימינג למתעניינים {ולמתעניינים יותר [טליק]} האוטו עדיין באחריות וקיבלנו רכב חלופי מדגם חדש יותר אפילו אז אין מה לדאוג).

הזמינו גרר וחזרו הביתה עייפים אך לא מסופקים בעליל.

טוב, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים להיות רעבים. בנתיבות. ומי שלא ראה את אמא שלי ו/או ג'וניור כשהם רעבים לא ראה תופעה מפחידה יותר מימיו.

ולסיפורנו:

אז לרגל המאורע המשמח (יומולדת לסבתא למי שכבר שכח את הכותרת) החלטתנו להעניק יום כיף לבני הגיל השלישי במשפחתנו ולקחת אותם לטיול + מעינות חמים + סעודה.

עמסנו על האוטו את ההורים שלי וההורים שלו והילדים המשותפים שלנו ויצאנו לדרך.

כדי לא לבזבז זמן בלסנו את ארוחת הבוקר תוך כדי נסיעה ומלמולי תפילת הדרך. אספנו את חיימקה מהבסיס הדרומי בו הוא נמצא ובשעה טובה הגענו לנווה מדבר. שלב א' הוכתר בהצלחה.

נווה מדבר הינו קומפלקס מושקע ואסתטי של בריכות מים חמים בטמפרטורות שונות, מאובזרות בשלל ג'קוזים וזרמי מים חמים הניתכים בעוצמות וגבהים משתנים. במקום יש גם סאונה ו - איך לא - ספא ובחוץ מוריקה מדשאה הכוללת פינת כדור-סל וכדור-עף חופים (חופים??? כן, חופים). ההיי לייט של המקום לדעתי זו הבריכה החיצונית אשר ניתן לעבור אליה בשחייה מאחת הבריכות הפנימיות. כל הגוף שקוע במים החמים ורק הראש מבצבץ מעליהם. מסביב פרוש הנגב בכל הודו וזוהי חוויה מדהימה בכל שעה, בין אם זה תחת השמש המלטפת או בעת שהשמיים נצבעים אדום של שקיעה מדברית או תחת ריבוא כוכבים זוהרים.

 בילינו בנעימים, רבצנו בבריכות כהיפופוטמים שלוקים ותפסנו תנומה בשמש על מטות השיזוף.

לעת ערב דפקנו מקלחת טובה, עטינו מחלצות ושמנו פעמינו למסעדה בב"ש. המקום נמלא בקריאות גיל משתאות

 עת חמותי הופתעה ע"י שאר בני המשפחה אשר המתינו לה במקום מבלי שתדע ע"מ  לחגוג עימה את יומולדתה.

היין נמזג לכוסות, המנות (המשובחות יש לומר) רדפו זו את זו והכל היה יכול להיות מושלם אילולא אבא שלי החל מרגיש ברע פתאום.

בנקודה זו אין ברצוני להאריך אבל היות ומדובר ביהודי בן כמעט 82 והיות והוא הרגיש ממש ממש רע והיות ואני מיהרתי להכנס להיסטריה הוזמן אמבולנס ומצאנו עצמנו מקנחים במיון בסורוקה. (הידעתם? חדר המיון בסורוקה זכה במקום השישי בתחרות חדר המיון המקושט. רק שתדעו).

אז עכשיו אני תוהה:

בנסיעה הראשונה לנווה מדבר הוזמן גרר. בשנייה - אמבולנס. האם אני צריכה להבין מזה משהו?

נראה לי שבפעם הבאה שיתחשק לי לטבול במים חמים אני פשוט אמלא לי אמבטיה.

והנה אנחנו בבוקרו של יום שני, היום הרביעי של חופשתנו. הגיע הזמן להיות תיירות. ומה יותר תיירותי מלהתייצב בקומה השנייה של אוטובוס תיירים אדום אשר תוך שעתיים יציג בפנינו את אתריה המובחרים של לונדון?

אם כך צעדנו נמרצות לכוון ככר פיקדילי דרך רחוב רג'נט והנה נפלו עינינו על המליס, ה-חנות בלונדון (חמש קומות ומרתף של צעצועים, משחקים וממתקים למי שאינו מכיר).

נכנסנו, אלא מה.

מייד בכניסה, כיאה לתקופה זו של לפני חג הילכו להם עלמים ועלמות חינניים (חלקם ישראלים) בין הלקוחות כשהם משתעשעים להם בגאג'טים שונים. מעיפים, מסיעים, מציירים, מנפחים, שורקים ומפליאים בקסמים. בקלילות. קלילות רבה. כאילו זה דבר של מה בכך. כל אחד יכול.

אבל אני, למודת נסיון שכמוני כבר יודעת. יודעת שאח"כ, בבית, כלום לא עובד. לא עף (ואם עף אז לא חוזר), לא נמחק, לא נדבק. שום קסם לא מצליח ושום טריק לא עובד. אלה, החברה הצעירים, התמימים כ"כ למראה עוברים אימונים מפרכים אשר לידם אימוני השייטת וחקירות השב"כ נראים צחוק ילדים. אח"כ הם מטיילים בחנות בפני מלאך תמימים ומפילים ברשתם עוברים ושבים תמימים. אז תשכחו מזה. לא לא. לא אני. אני יכולה לתרום לכם את בית הקברות לצעצועים מגניבים שזרוק אצלי בבית.

אחזתי את הנסיכה במרפקה וגררתי אותה מצווחת לכוון המדרגות הנעות. התוכנית היתה להתחיל בקומה האחרונה ולהתקדם אט אט עד שנסמן V על כל חמשת הקומות. והתוכנית עבדה יפה. חלפנו בסערה במחלקות משחקי המחשב, מכוניות, מטוסים, טיסנים, רובוטים ושאר עיניניי בנים. האטנו מעט ליד בובות הברבי, בדקנו מה התחדש במלתחות שלהן והתעדכנו ברכילות האחרונה. המחלקה שגזלה את עיקר תשומת הלב שלנו היתה מחלקת הצעצועים לתינוקות. אנחות ההתפעלות והערגה שלנו הבהילו את המאבטחים אשר הביטו בנו במבטים מוזרים. אני הצטערתי שכבר אין לי למי והיא הצטערה שעדיין אין לה למי.

ואז ראינו את הפליפרים. או מכונות הפינ-בול או איך שקוראים לזה. זרקנו את המעילים/צעיפים/כובעים שלנו בצד והתחלנו להשתעשע. משעשוע עברנו לקרבות ראש בראש מלוות בצעקות, קריאות גיל, רקיעות רגליים ודינדוני פעמונים.

בסוף מישהי מאיתנו היתה צריכה להפגין בגרות. אז היא ויתרה לי.

המשכנו במסע עד שחזרנו לקומת הקרקע שבה מרוכזות כל בובות הפרווה. מייד הצטיידנו בחיית מחמד.

היא אספה לחיקה פרה עליזה שזכתה מייד לכינוי מיצי ואני חבקתי בזרועותיי כלבון מסמורטט אשר התלבש לו מיד על השקע שמעל עצם הבריח שלי וענה לשם לבנה.

לפני שעזבנו את הלונה פארק הזה הצטיידנו בכמה צעצועים לקטנים ושקית ממתקים לנו (מיצי ולבנה היו רעבות):

סוכריות על מקל בשלל צורות, צבעים וטעמים, מקלות סבא וקופסה   ע נ ק י ת    של פאדג'.

עמוסות שלל רב טיפסנו לקומה השנייה של אוטובוס הקומותיים, היטבנו הכובע על ראשנו והקשבנו לאלן, מדריך תיירים בעל תואר בסטנד אפיסטיות אשר הפליא בהסבריו המלומדים השזורים אנקדוטות, בדיחות ונאומים לוקאל-פטריוטיים.

כשהאוטובוס הגיע לפתח מוזיאון האימה והעינויים ירדנו ונכנסנו למוזיאון.  מקום קודר כיאה להגדרתו המציג באופן חובבני ביותר כל מיני טיפוסים שליליים ואירועים מפחידים מעברה של אנגליה. מלכים רצחניים, נשים קטלניות, עינויים, מגפות, אסונות וג'ק המרטש. מסריח שם וחשוך וגולת הכותרת היא עכברושים הכלואים מעבר לקירות זכוכית. לטעמי ממש לא מענין ולא שווה את מחיר הכניסה המופרז (כ- 11 ליש"ט). הנסיכה דווקא נהנתה. אז אולי זה בכל זאת ענין של גיל (אני כנראה כבר בזבזתי את מה שנשאר מהנעורים שלי במרתון פינ-בול).

כדי לסיים את היום בסטייל נסענו לטייל מעט בהמפסטד. שכונה צפונית, גם במיקום וגם בסגנון.

השכונה בנויה במקום גבוה המשקיף על כל לונדון. ברחובותיה התלולים משובצות חנויות של מעצבים, גלריות, חנויות עתיקות וכמובן מסעדות ובתי קפה בטוב טעם.

אחרי שחרשנו את השכונה  מכל כיווניה הרגליים שלנו צעקו גוועלד (מי שיודע יידיש שיתרגם) אז הנחנו את ישבננו המעוצב על כסא מעוצב בבר מעוצב ושתינו משקה מעוצב שעולה כמו ארוחה ממוצעת ברפאל (לא עסקית).

חזרנו למלון טובות לב ועליזות והשכבנו את מיצי ולבנה לישון.

אז מסתבר שזה לא פרק אחרון ככלות הכל.

פרק א'

לפרק ב'

לאחר ההתחלה הצולעת משהו השמיים התבהרו (לא, באמת, העננים הסתלקו ושמש חייכנית חיממה את ליבנו)

ואנו שמנו פעמנו למקום היחיד להיות בו בלונדון של יום א'. שוק קמדן.

שוק קמדן וה"אורוות" הסמוך לו (the stables) הינו שוק רחב ידיים הממוקם באזור שהיה פעם, כן כן, לא תאמינו, אורוות. אין סוף מעברים ארוכים מחופים בקשתות אבן ובתוכן מסתתרות מאות חנויות וינטאג' וכן חנויות אווירה - נרות, תקליטים ישנים, תיקים מדליקים עשויים מכל חומר שקיים בתבל, הזבל הבלתי נמנע מהמזרח, תמונות, פסלים, רהיטים, תכשיטים ועוד. לכל אורך המתחם עומדים דוכני אוכל מכל סוג ומוצא: מרוקאי, תורכי, אנגלי ובעיקר אסיתי - סיני, תאילנדי, הודי ויפאני. ריחות הקרפים הטריים מתערבבים בריחות הפיש & צ'יפס, אדי היין החם נמהלים באדי הקפה ועל הכל מכסה עננה מתוקה שאין לטעות בה. כן כן רבותי. הרבה פרצופים מאושרים נשקפו אלינו באותו יום.

החנות המדהימה ביותר שראינו נקראת "סייבר-דוג". היא תופסת שטח עצום ונראית כאילו לקוחה מהסט של הסרט האלמנט החמישי. מוסיקה אלקטרונית בקולי קולות, מוכרים בבגדים ואיפור מוטרף לגמרי, רקדנים מחוללים על במות מוגבהות,צבעי ניאון חזקים. אתה מסתובב בחנות הענקית, בין קשתות האבן, הקמרונים והגומחות וחש בעולם אחר, בזמן אחר.

ובמקום הזה איבדתי את הנסיכה. כלומר, תיארתי לעצמי שהיא אי שם בתוך המתחם אבל לא הצלחתי למצוא אותה בשום פנים ואופן. סרקתי את החנות סרוק ושוב. נכנסתי ויצאתי ושוב נכנסתי (ואל יקל הדבר בעיניכם. כל כניסה ויציאה פירושה פשיטה ולבישה של המעיל/כובע/צעיף) אבל הילדה - יוק. 

אחרי 20 דקות התחלתי להרגיש לחץ קל בחזה. כלומר אני יודעת שהיא ילדה גדולה ועצמאית וכל זה אבל בכל זאת, אולי נחטפה ע"י חייזרים? 

החלטתי לעמוד בכניסה לחנות ולא לזוז משם. תיארתי לעצמי שיהיה לה מספיק שכל בשביל לא להמשיך בלעדיי (הכסף היה אצלי...)

ואכן התיאוריה הוכיחה את עצמה. אחרי זמן מה, כשבמוחי עברו כבר כל התרחישים האפשריים (טפו) והדם הלך ועזב את גופי היא צצה מירכתי החנות ונפלה על צווארי בקריאות גיל רטובות.

מסתבר, כמו שחשבתי, שחפשנו זו את זו בתוככי המבוך העתידני הזה והתפספסנו פעם אחר פעם.

רכשנו פריט או שניים כדי להרגע והמשכנו הלאה.

כל המתחם מזכיר יריד תחפושות ענק. מה בא לי להיות היום? רקדנית צ'רלסטון משנות ה-20? גברת מתוחכמת משנות ה-40? נערה משוחררת מהסיקסטיז או אולי פנקיסטית של האייטיז? נוצות, פאייטים, מניפות, שלל כובעים ועניבות.

הנסיכה ואני פשטנו ולבשנו תחפושות למכביר. שטנו בזמן. והזמן גם הוא שט לו. לא הספקנו להגיד "אלוהים ברך את המלכה" וכבר ירדה החשיכה. טוב. חוכמה גדולה זו לא. בארבע כבר חושך מצריים. בכלל, השמש לא עובדת קשה מדי בלונדון.

יצאנו משם עם תובנה אחת: הפאנק חי, נושם ובועט.

וגם עם קופסה  ע נ ק י ת    של פאדג'.

איך אני אוהבת פאדג'. מכורה לפאדג'. איזה כיף זה להגיד - פאדג'.

עוד לא הספקתי להגיד פאדג' והקופסה נגמרה.

לא נורא. מחר נקנה עוד אחת.

עד כאן יומנו השלישי בלונדון.

חיזקו ואימצו. נותרו רק עוד ארבעה ימים.

המשך יבוא

בהתחלה כנראה.

לאות הזדהות עם מנהגיה המשונים והאף הפוכים של המדינה המארחת התחלנו גם אנחנו את טיולנו ברגל שמאל.

יום שבת, תהלוכת לורד מיור, תהלוכה שמתקיימת ברחובות לונדון כל שנה בשבת השניה של חודש נובמבר לכבוד

מינויו של הלורד מיור, מעין ראש עיר טקסי אשר ממונה כל שנה ע"י המלכה. זאת אף  משתתפת בתהלוכה במרכבתה ההדורה ומנפנפת בידה הענוגה להמון המריע.

אותה שבת, שני משחקי כדורגל מעניינים. בשעה 12:00 טוטנהאם (הקבוצה של היהודים בלונדון) מארחת את ארסנל, מובילת הטבלה.בין שתי הקבוצות יריבות היסטורית וזהו בעצם דרבי לונדוני טעון ביותר. בשעה 15:00 צ'לסי, אף היא ממובילות הטבלה מתארחת אצל פולהאם. (Fulham who?)

דילמה דילמה.

הוחלט כך:  נלך לתהלוכה ולכשתסתיים נלך למשחק המאוחר.

אז קמנו לנו לאיטנו (בסופי שבוע ארוחת הבוקר במלון מוגשת עד 11:00 מה שהכביד מעט על המוטיבציה שלנו) ויצאנו לנו ליום האפור שבחוץ בדיוק בזמן לנופף לשלום לרכב הבטחון שסגר את השיירה. שיט. מה בוער להם?

שבת היום. אי אפשר להתחיל את התהלוכה בשתים עשרה?

נו טוב. נלך לכדורגל.

רכבת תחתית ועוד אחת ואז לך תמצא את המגרש. מסתבר שהמגרשים של שתי הקבוצות נמצאים במרחק דקות הליכה זה מזה. וברור שהגענו בטעות למגרש של צ'לסי ולא לזה של פולהאם. 

נשימה ארוכה. לא להישבר. למצוא את המגרש של פולהאם (Who the fuck is fulham?)

החלטנו לעקוב אחרי האוהדים בדרכם למגרש אך נתקלנו בשתי בעיות 1. בניגוד למצופה הם לא לובשים פריטי לבוש מזהים כמו צעיפים וכובעים ואינם מניפים דגלים ובשום אופן לא נראים כמו שמצופה מאוהדי כדורגל 2. הם הולכים נורא נורא מהר. היינו מתחילות ללכת אחרי מישהו ותוך 5 דקות הוא היה נעלם באופק. ואנחנו לא מהזן הזוחל, בכלל בכלל לא אבל להם כנראה יש איזה מכניקה אחרת. לא רואים עליהם דבר יוצא דופן, הרגליים שלהם באורך סביר וזזות כמו רגליים של כל אחד אחר ובכל זאת, הם חולפים על פנינו כמו רוח ונעלמים.  עכשיו. כשאת מנסה להגיע למגרש כדורגל אז זה לא נורא כל-כך כי תמיד יהיה את מי לשאול אבל כשאת מנסה לעקוב אחרי איזה חתיך הורס אחד ולגלות איפה הוא שותה את הקפה שלו זה כבר יותר אקוטי.

בכלל, באופן כללי, האנגלים תמיד נורא ממהרים ועל זה עוד בהמשך.

רבע שעה אחרי תחילת המשחק הגענו למגרש. ישר עטו עלינו ספסרי כרטיסים והציעו את מרכולתם במחיר השווה לכל נפש של 50 ליש"ט הכרטיס. המחיר הנקוב עליו: 32 ליש"ט. חה, איפה אלה שאמרו לנו שבפחות מ 100 ליש"ט לא נמצא כרטיס? אותנו לא עשו באצבע. החיוך נמחק לנו מעט כשהתברר לנו שאנו ממוקמות בשורה האחרונה ביציע ואת הדיכאון הסופי חטפנו כששמענו שהמשחק בין טוטנהאם לארסנל הסתיים בתוצאה המדהימה של 5:4 לארסנל. 

נגמר 4:1 לצ'לסי. היה יכול להיות יותר גרוע. היה יכול להגמר 0:0. או שיכול היה לרדת גשם.

רגע, בעצם ירד גשם.

מילא.

ורק שתדעו לכם שהאוהדים האנגלים הם לא משהו בכלל. 10 דקות לפני סוף המשחק, כשהתוצאה כבר היתה 3:1 לצ'לסי התחילו האוהדים של פולהאם לברוח מהמגרש (WTF is Fulham?). הנסיכה אמרה שאצלנו זה לא היה קורה. אצלנו הם היו מקפידים להשאר ולקלל עד הסוף ומעבר לו.

בכלל, במהלך השבוע ניהלנו רישום מדוקדק המשווה בין לונדון ותל-אביב. תל-אביב לקחה ביג טיים.

וזה מה שיפה בחו"ל. אתה נהייה מה-זה-פטריוטי.

עד כאן חלק א. 

המשך יבוא.

שבתי. מארצות הקור לארצות העוד יותר קור (חוצפה שכזאת).

מצאתי בית מדוגם, מצוחצח, מקרר מלא כל טוב, פרחים מפיצי ריח, ילדים מאושרים וכלבים צייתניים. (או שזה היה אולי הפוך? גם כן טוב).

תאמינו לי, אני מיותרת כאן לגמרי. נראה לי שלטובת כל הצדדים אני צריכה להרבות בחופשות סוליקו.

טוב, שמאלנצ'יק דווקא שמח לקראתי. הוא חיכה לי בזוית הנכונה ואני החלקתי לצידו, גופי ממלא בטבעיות את השקעים והקימורים לשלם אחד מושלם. איך שהחורף בא אלינו בזמן.

אין לי מושג איך להתחיל.  אחרי שבוע וקצת התפתחה אצלי מין חרדה קלה מהמדיום הזה.

נראה לי שהדבר הנכון לעשותו יהיה קודם כל מענה לתגובות, אח"כ דיווח חופשה ואז לקחת חופשה נוספת כדי להתעדכן בכל מה שנעשה כאן בהעדרי (לא ביקשתי מכם להאט את הקצב? מה כבר ביקשתי, הא? ).

וואלה התגעגעתי אליכם.