יומנה של חתולה

אני לא יודעת איך להסביר את זה  אבל בכל פעם שאני נכנסת לשערי ה"אחוזה" אני נתקפת צורך בלתי נשלט לסיגריה.

אולי זה כל האנשים הללו שמסתובבים בחלוקים לבנים, מדושנים וסמוקים כלוויתנים שאיבדו את דרכם ונפלטו את החוף, אולי זה משחק המחבואים האין סופי בין מאותגרי הפלאפונים לבין הקלגסים האמורים על שמירת השקט, אולי זה הדרישה הבלתי אפשרית לבחור: איור ודה ארוך? איור ודה קצר? איור ודה בשתי ידיים? בארבע ידיים? ואולי שיודהרה בכלל? או אביאנגה? טוב שלפחות עיסוי הריון (תודה לאל) ו"קסם הנעורים" (תזכירו לי מה זה?)  יורדים מהפרק. 

דבר אחד למדתי: אין כזה דבר "חגיגת יומולדת מאוחרת". אז מה אם תאריך ההולדת שלי חל חודש וחצי קודם. זו סיבה לוותר על מסיבה? טקס? מתנות? ממש לא. במשך היומיים הללו הרגשתי כנסיכת יומולדת אמיתית, זמזמתי בקול שירי שמחה ודרשתי יחס הולם. ומסקנה נוספת שהגעתי אליה היא שקצת כאב זה לא דבר נורא כ"כ. ואני לא מדברת רק על "עיסוי הרקמות העמוק" תחת ידיו המסוקסות של פיטר שפירק לי את הצורה והשאיר לי כתמים כחולים למזכרת. אני מדברת גם על הצלפה פה ושם תוך כדי התגוששות עם דארלינג מאוחר בלילה, בחדרנו הקט,  אחרי טקס חלוקת המתנות, מאושרות מכוס יין ושלושה קינוחים.

יממה וקצת, שלוש גרציות, אחת בתחת של השניה וסוף סוף, אחרי שבועות ארוכים הצלחתי להרכיב רשימה של "עשרה דברים שלא ידעתם עלי" (בקרוב על מסך המחשב הקרוב לביתכם). הצלחתי גם להרכיב רשימה של עשרה דברים שלא ידעתם על דארלינג ופמה אך אני כבולה להסכם סודיות דרקוני (כלומר, הדברים שהן יודעות עלי חמורים הרבה יותר ממה שאני יודעת עליהן   ).

אה, ואני גם יודעת שהיא מעדיפה תחתוני כותנה לבנים.

הידעתם?

לנסוע עם שמאלנצ'יק לחו"ל זה כמו לנסוע עם ג'י.פי.אס אנושי. או על אנושי. הבחור פשוט פנומן. שנים של התרוצצות על הגבעות בחסות גולני גולני שלי הפכו אותו לביוני. איך שמגיעים ליעד הוא מתביית, מתכוונן, צורב על שמורות עיניו את השטח ויאללה, אודרוב, אל המטרה. לא משנה כמה זמן נשוטט, באיזה זוויות ומעגלים, אם נפנה ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, ברגע שאגיד קח אותי לארמון הזה או מה שיותר שכיח, לחנות הזאת הוא יצודד כוונות ויוביל אותי ללא היסוס, מין רועה סמכותי שכזה אשר בעדרו נבעך רק כבשה סומאת אחת. נסיעה אחר נסיעה אני נדהמת מהיכולת הזאת שלו. לא פעם הוא ניסה להסביר לי משהו על שינון נקודות ציון או משהו כזה אבל אצלי במוח יש חיסון בפני סוג כזה של אינפורמציה.

זכורתני שיטוט אחד במרכז של איזה עיר עתיקה בדרום ספרד. בראשית השיטוט נתקלו עיניי בתיק אדום קטן שקרץ לי מחלון הראווה. ניסיתי להתעלם ממנו באלגנטיות אך עם כל פסיעה הגעגועים אליו המיסו אל לבי. אחרי שעה בערך שבמהלכה סבנו והקפנו את העיר, סימטה אחר סימטה, עולים מדרגות וסובבים ככרות שכולם נראים אותו דבר נשברתי וביקשתי משמאלנצ'יק לחזור לחנות ההיא. "בקשתך היא לי לפקודה", או זה לפחות מה שאני שמעתי אותו ממלמל מבעד לשפתיו הקפוצות וגבותיו הזעופות.  לא הספקתי להגיד "תיק אדום קטן הנה אני באה" ומצאתי עצמי עומדת בפתח החנות.

רק דבר אחד אני לא מבינה: איך זה שכשאני מבקשת ממנו לאסוף את הילד מחבר בדרכו הביתה מהעבודה הוא מתברבר בעירנו הקטנטונת במשך דקות ארוכות ורק אחרי הכוונה טלפונית צמודה הוא מגיע ליעד?

השמעתם?

למזג האווירבאירופה יש מזג משלו. רגע אחד השמיים מחייכים אליך בכחול מושלם ורגע אח"כ הם ממטירים עליך גשמים כעוסים. וזה יכול להיות די מבאס להיקלע לגשם פתאומי אלא אם כן בדיוק שניה לפני שנפתחו ארובות השמיים הנחת את ישבנך היגע בבית קפה מתוק הצופה לנהר. או אז הגשם הזה הופך לפתע לשמחה גדולה, מרקד על פני המים, משתעשע בקרני שמש תועות ובעיקר, מרטיב את הפתיים חסרי המזל שבדיוק ברגע זה יצאו עם נערת חלומותיהם לסיבוב בספינת משוטים. 

העלה בדעתכם?

העולם הוא באמת כפר קטן ותושביו חולקים את אותו רפלקס מותנה. גבר בעל חזות מזרחית נכנס למסעדה, הניח את חולצתו הרטובה על כסא בצד אחד של החדר ותיק צד מאחורי עמוד בצד השני של החדר והסתלק. באופן טבעי ביותר שמאלנצ'יק ואני איבדנו את התיאבון לרגע אבל מה שהפליא אותי היתה דווקא קבוצה גדולה של דוברי גרמנית שישבו בשולחן לידינו החלו לנוע באי שקט בכסא למראה התיק הנטוש. מאיפה זה בא להם, החרדה האוטומטית הזאת מפני תיק חשוד באמת שאין לי מושג. בעוד שמאלנצ'יק מפנה את תשומת לב המלצר לתיק החשוד ואני עושה קולות של שטיח תוך כדי נסיגה אלגנטית מהאזור הם החלו לשאת בינם ובין עצמם מה לעשות ולבסוף קם אחד מהם וללא מורא ופחד פתח את התיק וחיטט בפנים. אח"כ התברר שהחשוד בעצם עובד במקום אבל בינתיים אנחנו והגרמנים כבר היינו סחבקים כמו אחרי שירות מילואים ממושך בקסבה של שכם.

וחוץ מזה קיבלנו אישור נוסף לכך ש:

פראג היא העיר היפה ביותר שהיינו בה אי פעם,  קסומה ורומנטית להפליא. העיר משנה פניה וצבעיה מרגע לרגע וכל הזמן נדמה שנחה עליה איזה שמיכת פלאים מכושפת.

האוכל, למרות מה שכולם אמרו טעים לאללה, הבירה משובחת, האלכוהול זול ומגוון. המחירים עדיין לא הגיעו לרמות המטורפות של אירופה המערבית.  שפע של מופעי תרבות זמינים החל ממופעי אופרה ומוסיקה קלאסית שנערכים בכנסיות קסומות בהן הצלילים לא נדרשים למערכת הגברה והם עולים ומתפתלים סביב לציורי קדושים מעונים ומלאכים מכונפים דרך מופעי התיאטרון השחור המפורסם וכלה בהרכבי ג'אז וטרובדורים בכל קרן רחוב. 

העיר קטנה ומרוכזת, בסוף שבוע אחד אפשר להגיע בקלות לכל אתרי התיירות ההכרחיים ועדיין להיוותר עם מספיק זמן לשוטטות עצלה וחסרת מטרה. 

מכושפת:

אני יודעת שרק חזרתי מירושלים וכבר נעלמתי שוב אבל הפעם היוזמה היא לא שלי. היא של שמאלנצ'יק.

הוא לא היה מוכן לספר לנו דבר. כל שמוכן היה להגיד זה שנלך לישון מוקדם כי צפויה לנו השכמה מוקדמת ויממה עמוסת פעילות אתגרית.

האמת? זה דווקא מצא חן בעיני. אני אוהבת הפתעות.

אבל לקום מוקדם בבוקר אני אוהבת קצת פחות.

בשעה שבע שירה אדירה ועליזה עד בחילה של "ושוב יצאנו לדרך קדימה אל המערות, אל המערות כולנו יחד היי" קרעה אותי מחבלי שינה מתוקים. אלוהים, הוא אף פעם לא עייף? שמישהו יוציא לו את הפלאג. כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה "עזוב אותי באמא'שך..."

מבט אחד בפניו של ג'וניור הבהיר לי שהוא חושב בדיוק, אבל בדיוק אותו דבר אך למראה פניו המתלהבות של שמאלנצ'יק עשינו מאמץ להעלות על פנינו עווית דמויית חדווה. אני חוששת שלא נראינו משכנעים במיוחד אבל שמאלנצ'יק לא התרגש. כצדיק שיודע נפש בהמתו הוא הוביל אותנו אל התחנה הראשונה. ארוחת הבוקר.

רעננה, הגן הקסום. בית קפה וגן אירועים שאיך נגדיר אותם? אהה, קסומים?  אכן כן. כמו בית אחוזה אנגלי כפרי בנוף ירוק ופרחוני כולל כלבת ויסלה זקנה שהיה קשה להבדיל אותה מהשטיח. ארוחת בוקר משובחת, שירות קשוב וחביב ואנו ערניים סוף סוף ומשתוקקים להמשך.

הכיוון הכללי - צפונה. מחלף זכרון, ואדי מילק, יוקנעם ובצומת אלונים פונים שמאלה ומטפסים לכוון בית לחם הגלילית. מושבה טמפלרית לשעבר, בנויה בתי אבן, ירוקה ויפהפיה, ובין בתיה כמו בגליל כולו גלריות, מסעדות, חנויות תבלינים וסבונים.

הסקרנות כבר משגעת אותנו אך שפתיו של שמאלנצ'יק חשוקות. הוא אינו מביט ימינה ושמאלה אלא ממשיך בעקביות ראויה לשבח עד הגיעו ל"שביל פרות החלב". כן כן רבותי וגבירותי. אנחנו הולכים לחלוב.

הצטופפנו סביב צביקה הרפתן, 6 ילדים -ו 5 מבוגרים. תחילת הביקור ברפת מוקדשת משום מה לטחינת גרגרי חיטה באבני ריחיים והכנת פיתות בדואיות כהלכתן. מה הקשר? אני אמרתי שיש קשר? ככה זה עובד שם. צביקה מסביר לנו על סוגי הדגנים ושואל שאלות. אני ידעתי ראשונה את כל התשובות אבל ראיתי שעוד רגע המנוולים הקטנים עושים לי "שמיכה" אז שתקתי. קנאים כולם, אני אומרת לכם.

אח"כ הגענו לעיקר שלשמו התכנסנו. הסיור נפתח באיחולי מזל טוב לצאלים, פרת ענק שהמליטה לפני שעות מספר שתי עגלות מתוקות. עגלות זה טוב. עגלות זה אומר שהן נידונו לחיים. עגלים מאידך, מרגע יציאתם לאויר העולם עולים על הדרך המהירה והישירה למרבק ומשם לצלחת חוץ מיחידי סגולה בעלי גנים משובחים במיוחד.

בד"כ העגלות מופרדות מאימן מיד עם ההמלטה אך בזכות האורחים הן הושארו עימה עוד מספר שעות של חסד. קיבלנו הסברים מלומדים על ההריון אצל הפרות. (הידעתם שאם פרה ממליטה תאומים עגל ועגלה 95% סיכויים שהעגלה תהיה עקרה?) הכנו תערובת והאכלנו את הפרות, פגשנו ברמי, המזריע ("מה אתה עושה לפרנסתך? אני? אני מזריע פרות". מביך משהו, לא?) הוא שלף שתי מבחנות מצידנית, חבש שרוול פלסטיק על זרועו וניגש לאיזה פרה שצביקה טען שהיא "דורשת". רמי אחז בחוזקה בזנבה ודחף את ידו פנימה עד הכתף. סיבוב ימינה, סיבוב שמאלה, היד יוצאת החוצה ורמי מודיע בבטחון: "לא, לא מוכנה עדיין". צביקה מתפלא. הכצעקתה? הרי היא בכתה כל הלילה. רמי מושך בכתפיו, מוציא טילון מהמקרר וממשיך בדרכו. יש עוד פרות רבות שממתינות לו בקוצר רוח ומבט מזוגג בעיניהן. ואילו אנו ממשיכים לחליבה. מקבלים הסבר, מתרגלים על יבש, מנקים את הפטמות של הפרות והיידה, לחלוב.

איזה אושר, איזה כיף, זה עובד. בדיוק כמו שהסבירו לנו. (פוסיקט: "כשתופסים את העיקרון זה די פשוט". ג'וניור: "זה לא העקרון שצריך לתפוס, זו הפטמה").

ממשיכים הלאה, להאכיל את העגלים. אנו מקבלים בקבוקי חלב ענקיים שעליהם מולבשות ג'איינט פטמות ומשודכים איש איש לעגל או עגלה. אלה כבר ממתינים לנו בקוצר רוח. בחיי מתוקים. פוערים פה ומוציאים לשון ארוכה, ורודה ומחוספסת, לופתים את הפטמה ולא משחררים גם אחרי שהבקבוק התרוקן.

ועכשיו הגיע תורינו לסעוד את לבנו.

צביקה מניח על השולחן כד חלב ששכבה עבה של שומן צהוב צף על פניו. את השומן הוא מעביר לקערה והילדים חובצים עד שיוצאת ממנו חמאה. מהחלב צביקה מכין שוקו. בחיי, השוקו, שוקולית פשוט של עלית, הוא הטעים ביותר ששתיתי מימי ומהווה בן לוויה מצוין לפרוסות החלה המרוחות בחמאה שחבצנו בזה הרגע.

תם ונשלם הביקור ברפת.

טובי לב אנו ממשיכים לצימר בבית הצמוד. ג'וניור ושמאלנצ'יק שוקעים בג'קוזי ואילו אני צוללת במיטה (עזבו אותי באמא'שכם).

אחרי שעתיים אני נשלפת החוצה מהמיטה להמשך פעילות. רכיבה על סוסים בחוות רנצ'ו מניס בציפורי. האמת? רכיבה על סוסים זה אחד הדברים האהובים עלי והייתי די בטוחה שהמסע האתגרי הנ"ל יכלול גם את זה.

נועם המדריך מעלה אותנו על הסוסים. הוא רוכב על ג'קי, אני על גיא, שמאלנצ'יק על גולן וג'וניור על יפית שזכתה מיד לכינוי גימל. גימל שולתתת!!!  בדרך כלל הסוסים בחוות אדישים ועושים מה שבראש שלהם. אתה יכול לבעוט בהם עד מחר, למשוך שמאלה, למשוך ימינה והם בשלהם אך הפעם לשם שינוי קיבלתי סוס תקין והתאהבתי בו מיד. לבן, חתיך ואבירי למראה, טוב מזג וצייתן. אם אתם מזדמנים לחווה הזאת זיכרו את השם. גיא.

טיילנו בנוף קדומים קסום, בוסתנים טבעיים ופראיים שניתן למצוא בהם את כל שבעת המינים ואף שיחי צבר, עצי אלון וחרוב ושקד ועוד. נועם הסביר לנו על הנוף מסביבנו, על העתיקות והצמחיה וכך טיילנו בסתלבט בעוד השמש שוקעת לאיטה. כעבור שעה חזרנו לחווה, הזדכינו על הציוד, נפרדנו בדמעות מהסוסים (יש לי חשד של חשש שהפרידה היתה לי קשה יותר מאשר לגיא). בשלב הזה כבר היינו מורעבים פחד ואי לכך זרמנו ישירות למסעדת לימוזין ברמת ישי. כיאה לרוכבים מדופלמים חפצנו בבשר ובבשר אכן זכינו. בעלי המסעדה הם מגדלי עדרים בעצמם ומבינים גדולים בבשר. השתדלנו להדחיק עמוק עמוק בנבכי מוחנו את הקשר בין העגלים החביבים שהאכלנו רק הבוקר לבין ה T-BONE המגוייד שהונח בצלחתנו ולצורך זה נעזרנו בבקבוק יין שעשה את העבודה על הצד הטוב ביותר.

לישון לישון לישון. כל מה שרצינו זה לישון אבל לפרה ה"דורשת" היתה דיעה אחרת בענין. כל הלילה היא דרשה וכל תרנגולי הסביבה נתנו לה קונטרה. מה אני אגיד לכם. חיי הכפר אינם פיקניק עבורנו אנשי העיר.

קמנו הבוקר עייפים ולאים, ביטלנו את כל שאר הפעילויות המתוכננות וצללנו לג'קוזי. בגלל שמישהו (ואני לא אומרת מי) שכח לארוז את בגדי הים נכנסתי לג'קוזי בתחתונים וגופייה.

שעתיים מאוחר יותר הוכתרתי פה אחד לזוכה בתחרות החולצה הרטובה (באנגלית זה נשמע יותר טוב).

ארזנו התיק, קשרנו הגופיה הרטובה לאנטנה והפלגנו חזרה לנמל הבית.

נ.ב.

הגעתי למסקנה שלסוס יותר עדיף. נכון שסוסים מבלים את כל חייהם בעמידה וחלק גדול מהזמן הם גם צריכים לסבול על גבם רוכב שבמקרה הטוב יודע מה הוא עושה ובמקרה הפחות טוב הוא היסטרי וניאורוטי ומשגע אותם לגמרי אך מצד שני סוסים, בד"כ, הולכים לעולמם בשיבה טובה ולא מסיימים בצלחת והעיקר, הם מתרבים כדרך הטבע, כמו שאלוהים תכנן את זה. זיון זה זיון. בניגוד לפרות, שכל מה שהן יכולות לצפות לו זה האגרוף של רמי תקוע להן במקום שקרני השמש לא מגיעות אליו. וזה עוד בלי לדבר על הפרים. איך באמת שואבים מהם זרע? מה, נותנים להם בקבוק ליטר וחצי וחוברות פלייבוּל?

אחד אני יודעת:

אחד פסטיבל

שני לילות

שלושה ימים

ארבעה תאי שירותים לארבע עשרה נשים

חמש בבוקר - שעה טובה ללכת לישון

שישה פילים שקיבלו חנינה

שבעה שימפנזים שחייהם כבר לא יהיו אותו דבר

שמונה עשורים - גיל ממוצע

תשע נשמות

עשר בלילה יום שישי - המסעדות בירושלים מפוצצות

אחד על עשר - היחס בין הרקדנים לרקדניות

שנים עשר - חודשים עד לפסטיבל הבא יא מנאייק

(עכשיו אתם מבינים למה הפסקתי לכתוב שירה?)

אז מה היה לנו?

פסטיבל להקות ותיקים, או בשמו הסקסי יותר, להקות ראשונים. יענו אחרי שגמרנו ליבש את הביצות, לבנות מגדל ולהקים חומה, לגרש את הבריטים, להראות לערבים מאיפה משתין הדג, לחרוש, לזרוע, לנטוע, לחלוב ולשגל חלוצות עבות צמה וסמוקות לחיים על ערימת חציר בגורן עוד היה לנו כוח לצאת במחולות סוערים שנמשכים עד היום.

אבל הריקודים הם רק תירוץ.

הסיפור האמיתי הוא בעצם קייטנה למבוגרים. חסרה רק שקית שוקו ולחמניה לארוחת בוקר. משחקי חברה, שעשועונים, חידונים ובדיחות. שירה בצרחות רמות וריקודים חסרי בושה ועכבות. תחושת שחרור שמפתיעה אותי כל פעם מחדש. 

אני חושבת שרוב הרקדנים מחכים לפסטיבל הזה כל השנה ולא בגלל ההופעות. ממילא רוב הצופים בהופעות הם הרקדנים עצמם ואפילו אותנו זה לא מענין. כלומר לרקוד - כן. לצפות באחרים רוקדים - לא ממש.

למרות שלאנשים רבים לא פשוט לעזוב את המשפחה והעבודה, למרות שלא לכולם יש בן/בת זוג מפרגנים, למרות שהסופ"ש הזה עולה לא מעט כסף כמעט כולם עושים מאמץ ומגיעים. זה פסק זמן מהחיים. 

זו הזדמנות להכיר באמת את שאר החברים בלהקה, לגלות שחלק מהם אנשים מקסימים באמת, ומצחיקים וטובי לב.

בשעות הקטנות של הלילה, הלומי יין ועייפות, מצטופפים כולם בחדר קטן, המסיכות וההגנות יורדות, אלה הרגעים שבגללם שווה לנסוע.