אל הדרך יצאנו בצעידה מתרוננת לכיוון תחנת האוטובוס. ריח של הרפתקה עלה באפינו, ריח שהפך לצחנה גדולה עת היגענו אל תחנת האוטובוס ומצאנו בה עשרות ממתינים ואוטובוס אין. וגם אם יש אז אין אפשרות לדחוס בו ולו גם נוסע קטן אחד לרפואה. מייד שלחנו את חיימקה שיביא את האוטו. השעה שבע ועשרה, הזיקוקים בשמונה וחצי, יהיה בסדר. don't worry, be happy
זוכרים את סצינת המרדף מהסרט תרגיל לבלשית מתחילה עם שני הסינים הזקנים שמבועתים במושב האחורי? ככה זה היה בערך רק במהירות ממוצעת של חמישה קמ"ש. חיימקה פשוט התעלה על עצמו וסיפק לנו מופע חימום של צחוק ודמע וצרחות וציטוטים של שלום אסייג (אל תשאלו). כל הדרך הוא קשקש עם נהגים משמאלו וימינו ("אחי, אני בא משם עכשיו. פקוק, פקוק") ובכל פעם שאפשר היה להתקדם יותר ממטר הוא פרץ בקריאות גיל "יאללה, תחזיקו חזק, טסים". לא ברור לי איך הוא הצליח לתמרן בבלאגן הזה. בשלב מסויים הפסקתי לספור כמה פעמים היינו כחוט השערה ממפגש אינטימי עם כלי רכב אחרים.
בשמונה ועשרים פמה ואני נטשנו את הרכב והלכנו ברגל את המרחק הקצר שנותר רק בכדי לראות על קו הסיום את חיימקה חולף ומגיע לפנינו לנקודת היעד ואת שמאלנצ'יק לבוש מדים עוזר לשוטר הבודד שהוצב בצומת לעשות סדר.
אין ספק שאם היינו מחמיצים את הזיקוקים נקודת המבט שלי על כל הענין היתה ממורמרת בעיקרה אך אנו תפסנו את מקומנו על גג המלון בשעה 20:30 שארפ כולל ריב על חניה (אני יודעת שזה לא בסדר אבל מחובשי כיפה יש לי ציפיות גבוהות יותר וכשהוא עומד מולי עם משפחתו העניפה ואומר לי שזו לא חניה פרטית כי אין שלט ולי ברור שהוא מיתמם ולו ברור שלי ברור ואיזה דוגמה זו באמת לילדים שלו אז זה מעציב אותי עד מאד) ומכיון שכך אני יכולה להגג כאן ועכשיו על היופי שבפקקים. כי כמו ששולה אומרת, הדרך למופע היתה מרהיבה יותר מהמופע עצמו. זה הזכיר, באלף הבדלות את הנהירה לבית הקברות ביום הזכרון. אנשים פשוט זורקים את הרכבים שלהם ורצים. בחיים שלי לא ראיתי טירוף כזה, כזאת מסה של אנשים.
אז עמדנו על הגג, שש קומות מעל העיר וצפינו בזיקוקים ובהמונים ובעשרות הסירות והמפרשיות שהתפרשו מול החוף. הים הואר כבאור יום והיה מקסים אפילו ששכחנו להביא יין והזיקוקים היו סתם ככל הזיקוקים.
וכמה מילים על התוכנית עובדה. למה בכלל השתתפתי בתוכנית הזאת? או. אין לי שמץ. כנראה שלא התבגרתי באמת ועדיין אינני יודעת להגיד לא. כשנגמרו הצילומים הייתי מודאגת למדי. הצטערתי שנתתי לבמאי לשכנע אותי לקרוא את הקטע ההוא ("למה לא? זה קטע מקסים ומרגש בלה בלה בלה" ואני נפלתי בזה כמו טירונית שואפת פרסום) אבל הפניקה האמיתית עלתה ובאה בערב השידור עם הצפייה בפרומואים ובפניו המאדימים של שמאלנצ'יק. התחלתי לארוז תיק קטן ולהעלות בעיניי רוחי את המיטות הפנויות בבתי מכריי אך שיחה עם הכׁהנת הגדולה ודודינקא מחמלי הזכירה לי שהענין חתום, אין מה לעשות ואין סיבה להתייסר. מה שיהיה יהיה וזהו. נסעתי לדירתה של הכׂהנת לצפות בתוכנית בחבורה עליזה ותומכת ובסופו של דבר אני חושבת שיצא בסדר. נראה לי שהתכנית באה לתעד את הבלוגים באופן אובייקטיבי ומבלי לחוות דיעה למרות שהכתבה נגעה בקצה קצהו של כל הענין.
אח"כ החלו להגיע התגובות, מפרגנות יש לומר. פייר? אני מאוכזבת. קיוויתי שהחשיפה תביא לפתחי לפחות גבר שחמחם אחד, חלק ומפותח במקומות האסטרטגיים אבל כל מה שקיבלתי היה מגיבים חדשים בגילאיי 12-18, חברת ילדות נושנה שהתגעגתי אליה הרבה וצ'יף מסאי אחד (no offence chief) חובב כבשים. בהחלט לא הכניסות שפיללתי להן. מה עוד נשאר לי לעשות? רק להתפרץ למפגש מנהיגיי עולם לבושה בהגיגים מינימלים על שלום עולמי ואיכות הסביבה או יותר טוב, למשחק הפתיחה של המונדיאל הבא עלינו לטובה.
נ.ב.
אמא שלי התקשרה הרגע. קראה לי "כוכבת". נראה לי אני עוברת לטי.וי. בלוג.