לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

יומנה של חתולה


סבתא שלי היתה אומרת "אם אין לכם משהו נחמד להגיד -תשתקו".

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

זיקוקים ופקקים ותשקורת עויינת


אל הדרך יצאנו בצעידה מתרוננת לכיוון תחנת האוטובוס. ריח של הרפתקה עלה באפינו, ריח שהפך לצחנה גדולה עת היגענו אל תחנת האוטובוס ומצאנו בה עשרות ממתינים ואוטובוס אין. וגם אם יש אז אין אפשרות לדחוס בו ולו גם נוסע קטן אחד לרפואה. מייד שלחנו את חיימקה שיביא את האוטו. השעה שבע ועשרה, הזיקוקים בשמונה וחצי, יהיה בסדר. don't worry, be happy

זוכרים את סצינת המרדף מהסרט תרגיל לבלשית מתחילה עם שני הסינים הזקנים שמבועתים במושב האחורי? ככה זה היה בערך רק במהירות ממוצעת של חמישה קמ"ש. חיימקה פשוט התעלה על עצמו וסיפק לנו מופע חימום של צחוק ודמע וצרחות וציטוטים של שלום אסייג (אל תשאלו).  כל הדרך הוא קשקש עם נהגים משמאלו וימינו ("אחי, אני בא משם עכשיו. פקוק, פקוק") ובכל פעם שאפשר היה להתקדם יותר ממטר הוא פרץ בקריאות גיל "יאללה, תחזיקו חזק, טסים". לא ברור לי איך הוא הצליח לתמרן בבלאגן הזה. בשלב מסויים הפסקתי לספור כמה פעמים היינו כחוט השערה ממפגש אינטימי עם כלי רכב אחרים.

בשמונה ועשרים פמה ואני נטשנו את הרכב והלכנו ברגל את המרחק הקצר שנותר רק בכדי לראות על קו הסיום את חיימקה חולף ומגיע לפנינו לנקודת היעד ואת שמאלנצ'יק לבוש מדים עוזר לשוטר הבודד שהוצב בצומת לעשות סדר.

אין ספק שאם היינו מחמיצים את הזיקוקים  נקודת המבט שלי על כל הענין היתה ממורמרת בעיקרה אך אנו תפסנו את מקומנו על גג המלון בשעה 20:30 שארפ כולל ריב על חניה (אני יודעת שזה לא בסדר אבל מחובשי כיפה יש לי ציפיות גבוהות יותר וכשהוא עומד מולי עם משפחתו העניפה ואומר לי שזו לא חניה פרטית כי אין שלט ולי ברור שהוא מיתמם ולו ברור שלי ברור ואיזה דוגמה זו באמת לילדים שלו אז זה מעציב אותי עד מאד) ומכיון שכך אני יכולה להגג כאן ועכשיו על היופי שבפקקים. כי כמו ששולה אומרת, הדרך למופע היתה מרהיבה יותר מהמופע עצמו. זה הזכיר, באלף הבדלות את הנהירה לבית הקברות ביום הזכרון. אנשים פשוט זורקים את הרכבים שלהם ורצים. בחיים שלי לא ראיתי טירוף כזה, כזאת מסה של אנשים.

אז עמדנו על הגג, שש קומות מעל העיר וצפינו בזיקוקים ובהמונים ובעשרות הסירות והמפרשיות שהתפרשו מול החוף. הים הואר כבאור יום והיה מקסים אפילו ששכחנו להביא יין והזיקוקים היו סתם ככל הזיקוקים.

 

וכמה מילים על התוכנית עובדה. למה בכלל השתתפתי בתוכנית הזאת? או.  אין לי שמץ. כנראה שלא התבגרתי באמת ועדיין אינני יודעת להגיד לא.  כשנגמרו הצילומים הייתי מודאגת למדי. הצטערתי שנתתי לבמאי לשכנע אותי לקרוא את הקטע ההוא ("למה לא? זה קטע מקסים ומרגש בלה בלה בלה" ואני נפלתי בזה כמו טירונית שואפת פרסום) אבל הפניקה האמיתית עלתה ובאה בערב השידור עם הצפייה בפרומואים ובפניו המאדימים של שמאלנצ'יק. התחלתי לארוז תיק קטן ולהעלות בעיניי רוחי את המיטות הפנויות בבתי מכריי אך שיחה עם הכׁהנת הגדולה ודודינקא מחמלי הזכירה לי שהענין חתום, אין מה לעשות ואין סיבה להתייסר. מה שיהיה יהיה וזהו. נסעתי לדירתה של הכׂהנת לצפות בתוכנית בחבורה עליזה ותומכת ובסופו של דבר אני חושבת שיצא בסדר. נראה לי שהתכנית באה לתעד את הבלוגים באופן אובייקטיבי ומבלי לחוות דיעה למרות שהכתבה נגעה בקצה קצהו של כל הענין.

אח"כ החלו להגיע התגובות, מפרגנות יש לומר.  פייר? אני מאוכזבת. קיוויתי שהחשיפה תביא לפתחי לפחות גבר שחמחם אחד, חלק ומפותח במקומות האסטרטגיים אבל כל מה שקיבלתי היה מגיבים חדשים בגילאיי 12-18, חברת ילדות נושנה שהתגעגתי אליה הרבה וצ'יף מסאי אחד (no offence chief) חובב כבשים. בהחלט לא הכניסות שפיללתי להן. מה עוד נשאר לי לעשות? רק להתפרץ למפגש מנהיגיי עולם לבושה בהגיגים מינימלים על שלום עולמי ואיכות הסביבה או יותר טוב, למשחק הפתיחה של המונדיאל הבא עלינו לטובה.

 

נ.ב.

אמא שלי התקשרה הרגע. קראה לי "כוכבת". נראה לי אני עוברת לטי.וי. בלוג.

 

 

נכתב על ידי , 18/5/2006 13:36   בקטגוריות דיווח מהשטח  
76 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מנחוס


 

מהתגובות לפוסט הקודם שלי עלה בי חשש שיצאתי בלתי מובנת, אולי אף פגעתי במישהו. בסה"כ מה שניסיתי להגיד זה שרבים מהבלוגרים האהובים עלי ממעטים בכתיבה, חלקם עד כדי הפסקה מוחלטת ואני מתקשה למצוא להם מחליפים.  ואולי זאת רק אני. בלי לשים לב חלפו שנתיים מאז שאני כאן. יש כנראה איזה עייפות חומר. גם אצלי. בעיקר אצלי.

בכל אופן, גם אם רציתי להעמיק ולחפש קרו פתאום דברים אחרים שתפסו את זמני.

 

כשאני חושבת על זה נראה לי שהמשפחה ה"אוהבת" שלי עושה את זה פשוט כדי להתחמק מההופעה שלי עם להקת הותיקים ביום ראשון הקרוב. כולם מוציאים לי פתאום פתק מהרופא. הראשונה לראות את הנולד ולתכנן את העתיד היתה חמותי. לפני חודש אשפזה את עצמה לצורך ניתוח במעי הגס ועכשיו היא לא יכולה לשבת לאורך זמן ועוד תירוצים נלוזים מסוג זה.  אחריה נזכרה הנסיכה. במשך כל סוף השבוע היא התפתלה מכאבי בטן. בסופה של שבת היא נאותה לגשת לקצין העיר ואחרי המתנה של שעתיים בדק אותה רופא ושלח אותה איי.אס.איי.פי למיון בתל-השומר ושם, אחרי מבט אחד העבירו אותה לחדר ניתוח להוצאת התוספתן ועכשיו היא עם שבועיים גימלים בבית. ואתמול באו סבא וסבתא לבקר. סבא ניצל את ההזדמנות ליפול במדרגות ולשבור את מפרק הירך. אמבולנס, איי.אס.איי.פי למיון תל-השומר ובעוד כמה שעות ניתוח להחלפת המפרק.

החדשות הטובות הן שעכשיו אני יכולה להוציא סיורים מודרכים בתל-השומר. לא עוד התברברות מיואשת במסדרונות אין סופיים. היפ היפ הוריי. אבל שלא תחשבו שלא תמו הדילמות. למשל, ביציאה מהמיון מכריז השלט "מיון הולכים". בניגוד למה? למיון נוסעים? שוחים? מעופפים? ומה צריך לעשות צוות שמורכב מאחד הולך ואחד מתגלגל בכסא גלגלים? להתפצל? להיפתח לשושנה? אבל לפחות הרנטגן שם הוא רנטגן ולא דימות. 

אני כנראה לא אשהה פה הרבה בימים הקרובים אבל אם אתם מתגעגעים אלי רק תגידו. כרטיס למופע של להקות גבעתיים ביום ראשון עלי. בואו בהמוניכם.

 

נכתב על ידי , 16/3/2006 13:52   בקטגוריות דיווח מהשטח  
75 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני מודיעה בזאת...


 

...על הקמת תנועת "גם אני רוצה לרקוד עם איתן". מה זאת אומרת איזה איתן? איתן אורבך כמובן.

מונדייה איזה חשמל שרץ שם באולפן. כמה שהוא יפה, איזה שפתיים, איזה שרירי קיבורת (מה זה קיבורת אגב?). זה מה שהם היו צריכים לעשות כל הזמן, איתן משרבב בחושניות ודורית נמרחת עליו אול אובר, עיניה יורות גיצים כחולים והשניים ממריאים לזכייה בגמר לקול נשימותיהם הכבדות של הקהל וצוות השופטים.

תשמעו מה אני אומרת לכם. עוד כתשעה חודשים מהיום הולך להיות פה וואחד בייבי בום.

 

*************

 

...AND THE WINNER IS

 

חמי וחמותי, כמקובל אצל בני גיל הפלטינה עובדים בלהיות חולים.  בין השאר הם עסוקים במדידה אובססיבית של לחץ הדם במכשיר הביתי שרכשו זה מקרוב (יש מי שרוכש מד לחץ דם ויש מי שחושב קדימה ורוכש כורסת מסאז'). בכל ביקור אצלם המשפחה מסתדרת יפה בטור עורפי וסבא מודד את לחצנו.

ראשון מודד שמאלנצ'יק. 150/85. דקה לפני שסבתא מתעלפת היא דורשת ספירה חוזרת. בספירה החוזרת (כולל קולות החיילים) המד מתייצב על 130/85. עובר בקושי.

שני מתייצב חיימקה. 120/85. עובר גם הוא.

ושלישית מתייצבת אמתכם.

וכמה אתם חושבים לחוץ לה? נו, תזרקו מספר. יותר נמוך, יותר נמוך, הרבה הרבה יותר נמוך. בואו נגיד שאם לא הייתי מכירה את הפציינטית מקרוב הייתי חושדת שהיא לא בחיים.

106/65.  מאה ושש על שישים וחמש.

נראה לי גיליתי את סוד חיי הנצח (רמז: קיראו שוב את המשפט שבסוגריים).  כלומר אם רק לא תדרוס אותי איזה רכבת או משהו.

 

**************

 

מגוחך ככל שזה ישמע, אני לא מגיעה למחשב בזמן האחרון, לא לקרוא ולא לכתוב. מתנצלת בפני הקבועים שלי על חוסר היחס ומבטיחה להשלים את החומר עד שבוע הבא.

 

 

נכתב על ידי , 14/12/2005 00:12   בקטגוריות דיווח מהשטח  
82 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ארבע לפנות בוקר לא נרדמת


 

שתיים לפנות בוקר. שמאלנצ'יק וג'וניור ישנים מזמן. חיימקה רעב. יוצאים לעיר. הוא רוצה המבורגר. אני משתוקקת לוויסקי סאוור וסיגריה.

מחנֱה את הרכב במג'יק בורגר. "אחלה חניה", אני מחמיאה לו.

"אני סגן אלופת הארץ בחניה ברוורס" הוא עונה. איזה מחמאה לקבל מהבן.

צועדת רגלית לבראסרי. לא יודעת מה יש לכם נגד המקום הזה. אני תמיד יוצאת משם מדושנת. למרות שהם כבר לא מגישים במרפסת הם מתרצים ומביאים לי את המשקה לשם. מנה נדיבה. טעימה. עונה על ההשתוקקות שלי בדיוק מושלם.

חוזרת למג'יק בורגר בתיאום מופלא עם חיימקה שסיים לאכול וקם ללכת. נכנסים לאוטו. סגן אלוף הארץ בחניה ברוורס מפיל אופנוע שחנה מאחוריו תוך כדי יציאה מהחניה. חמודה בעלת האופנוע. מחליפים מספרי טלפון. הוא אופטימי.

חוזרים הביתה. אני מקטרת לו שישבתי לבד ואף אחד לא התחיל איתי. אף אחד אף פעם לא מתחיל איתי.

"מה את רוצה", הוא אומר, "כבר על ההתחלה תפסת את הכי טוב". מה שנכון נכון. הילד הזה יודע לדבר.

 

אתמול (שלשום בעצם) בשעת השקיעה הגדולה ישבתי בים בחברה טובה .

לבושתי עלי להודות שזו היתה הפעם הראשונה שלי בים העונה.

על הקשר האמביוולנטי שלי לים כבר כתבתי פעם, מזמן.

אז אני עדיין חשדנית ביותר ביחסי לחול ואת המים עדיין מעריצה מרחוק אבל היה כ"כ נעים ויפה מרגיע ומעורר וחשבתי לעצמי שבחוץ לארץ הייתי מתמוגגת מים כזה וקושרת לו כתרים ואילו פה בארץ אני מתעלמת ממנו לגמרי.

אני מתה על תל-אביב. ים כזה ועיר כזאת ואני מבלה שעות בין ארבע קירות ומחשב. סדר עדיפויות מעוות לגמרי.

 

נכתב על ידי , 26/9/2005 03:24   בקטגוריות דיווח מהשטח  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פגע וברח


 

רגע לפני שהיא חוזרת ואני בורחת נראה לי כרגע המתאים לספר לכם על הסו קולד טיול שלנו ברחוב שינקין.

אין לי תשובה לשאלה למה פשוט לא קמתי וברחתי משם. ענין של אסרטיביות לא פתורה אני מניחה. או הרגשת כובד שלאחר זלילה חסרת עכבות?  כך או כך מצאתי עצמי בצהרי אוגוסט ברחוב שינקין המהביל נגררת אחרי שתי אחיות מבולבלות וארבעת ילדיהן ההיפר אקטיביים ושואלת את עצמי: איפה טעיתי???

זה לא רק העובדה שכל רגע ילד אחר צריך פיפי. וקקי. ולשתות. ופיפי. ו"אממממממממממא תגידי לו". וזה לא רק העובדה שהם מטפסים וקופצים ומדלגים וגורמים לי לשבץ קטן בממוצע פעם בחמש דקות וזה לא רק העובדה שכל חנות שאנחנו נכנסים אליה אנו נתקלים במבט מבועת ולא מאמין של המוכרות והסיכוי למדוד וגם לקנות משהו הוא אפסי (הסירו דאגה מליבכם. אני במיטבי כשההימורים נגדי. גם הפעם יצאתי עם שקיות) אבל זה בעיקר העובדה שמצאתי את עצמי סופרת כל הזמן. כמו רועת כבשים מאותגרת. וכל הזמן היה חסר לי ילד. זה היה כמו מטריקס הולוגרמות כזה. רגע הוא פה וברגע שאחריו הוא בכלל מהצד השני של הרחוב. אני חושבת שאיבדתי שנה מחיי באחר הצהריים הזה. זה הגיל? זה בגלל שהם לא הילדים שלי? אני לא זוכרת שהיה אכפת לי כ"כ אם מישהו מהילדים שלי היה הולך לאיבוד.  

אבל מה שהכי מציק לי זה שפתאום התחלתי להרגיש שאני מאבדת את ההגנות שלי. זה התחיל כשהבת-תשע החמיאה לי קשות על סגנון הלבוש שלי. או אם לצטט במדויק "אמא, למה את לא מתלבשת כמו פוסיקט"? (פסססס, חבצלת, תדעי לך שגופיית הפופאי היא להיט היסטרי. תודי לה בשמי), המשיך בהערצה הגורפת שזכיתי לה מצד הזאטוטים עת ביקרנו בחנות הקעקועים של ג'ובינו שם זכיתי לקבלת פנים של סלבריטאית על והבת תשע קבעה תור לקעקוע היום בעוד 7 שנים ונפרץ סופית כשניסיתי לתאר להם איך בדיוק מרגישים כשנמסים והזכרתי את המכשפה הרעה מהצפון. מאותו רגע סובבו אותי ארבעה זאטוטים פעורי עיניים וביקשו ושבו וביקשו "תספרי לי עוד פעם".

השיא היה כישבנו שם, באיזה חנות מפונפנת תחת למזגן, חבצלת מדדה והסירה ומדדה שוב והתלבטה והסתחררה הנה והנה (מי שלא ראה את חבצלת מחוללת לא ראה פיוט מימיו) ואילו אני ישבתי שם מוקפת ילדים מקשים קושיות וחדים חידות ומעמידים דברים על דיוקם ולא ידעתי מי שבוי בידי מי. ידעתי רק שנורא כיף לי עם הילדים האלו ושלא היה אכפת לי בכלל להמשיך ולהסתובב איתם עוד שעות. ונדמה לי אפילו שברגע של חוסר שימת לב אף חלף בי איזה כיווץ של השתוקקות ומחשבה מטורפת שחבל שגם לי אין עכשיו איזה טף בבית. מה זה יצר הקינון הזה? אם מוסיפים לזאת את החשק לאפות שנחת עלי לאחרונה (בשבוע שעבר אפיתי מאפינס. לבד. לגמרי לבד. וגם הכנתי סלט כרוב. פעמיים ) נראה שיש סיבה לדאגה. מה השלב הבא? אני אמצא עצמי סורגת גרביים לנכדים ורוקמת גובלנים בתלת מימד?

בסוף אגב הבנתי מה הסיבה שצירפו אותי למסע. הן היו זקוקות למישהו שרירי וחזק שיפתח עבורן את בקבוקי המיץ. לרגע שקלתי להרגיש מנוצלת אבל אז קיבלתי במתנה שתי גופיות שהאחיות לבית השרון קנו ברגע של חולשה (הם הרגישו צורך לפצות את המוכרת אחרי שהילדים אירגנו מחדש את המדפים) ודקה אחר כך הבינו שאין סיכוי בעולם שהם אי פעם ילבשו אותן. כך שאפשר לומר שיצאתי מורווחת.

שתי מסקנות לסיום:

 

מסקנה 1: אני אוהבת אותה. את הבית שלה. את הילדים שלה.  הגיע הזמן להכיר את בעלה.

 

מסקנה 2: אני מתרחקת מפה לכמה ימים עד יחלוף זעמה. נתפוס את זנבו של החופש הגדול ונסתלבט קצת באיזה קלאב טורקי משובח. נשוב ונתראה ביום חמישי.

 

ואל תשכחו, יום שני, גמר כוכב נולד. כולם מצביעים למישה. אני לא רוצה לחזור ולשמוע שסעדו ניצח, ברור?

(ואם יש ביניכם מישהו שיודע איפה בדיוק בטורקיה אני יכולה למצוא את יאיר לפיד זה הזמן לגלות לי. מחצית מלכותי מובטחת לו.

את המחצית השניה אני שומרת ליאיר).

 

 

נכתב על ידי , 28/8/2005 01:31   בקטגוריות דיווח מהשטח  
63 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



Avatarכינוי: 

מין: נקבה

MSN: 

תמונה




85,179
הבלוג משוייך לקטגוריות: 40 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לpussycat אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על pussycat ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)