יומנה של חתולה

דקה לפני העליה לתורה ג'וניור חטף איזה וירוס. וגם צג המחשב שלי. וגם המקרר.

הלך לו הגוף חימום. למקרר כלומר.

עוד מישהו חוץ ממני רואה את הסתירה הפנימית שבצירוף המילים הזה? גוף חימום? למקרר? תיכף תגידו לי שבתנור יש גוף קירור. פחחח.

אבל לא נורא, זה איפשר לי לעשות קצת סדר בפריזר.

קודם כל, הוא היה צבוע כולו כחלכל ניאוני תודות לבקבוק אפטר שוק שנשפך בו.

בנוסף לכך הוא היה עמוס כמו, כמו, כמו הצ'יף אחרי חמין של שבת, כמו המזוודות של דודינקא בשובו מארצות הכפור, כמו חבצלת אחרי שדודינקא פרק את המזוודות.

נשבעת לכם, שבט אפריקני ממוצע היה יכול לשבוע מתכולתו קיץ שלם. קיץ אפריקאי.

היו בו פרודוקטים שתאריך התפוגה שלהם חל אי שם בזמן מלחמת העולם. הראשונה. היו בו מוצרים ששינו את מצב הצבירה שלהם מנוזל למוצק וחזרה ושוב פעם למצב צבירה שאינו ידוע לאנושות עדיין. היו בו קופסאות גלידה בטעמים לבנים ובמרכזן בור שחור ששוליו שוקולד. היו בו בצקים לאפיה. בצקים? הלו??? מי אופה בבית הזה? ואותו כנ"ל לגבי פירות היער הקפואים. כמה צעירים ואופטימים היינו פעם.

ובעיקר היה בו אלכוהול. וודקות בטעמים, אפטר שוק בכל צבעי הקשת, לימונצ'לו כזה ושנאפס ההוא. בקיצור, פריזר אופייני לרווק יאפי מדוגם ולא לזוג מיושב בדעתו כמו שאנחנו מתיימרים להיות. איך גידלנו שלושה ילדים פחות או יותר נורמלים זו תעלומה.

אחרי שגמרתי לתלוש את שערות ראשי (להזכירכם, יום שישי, יממה לפני שהאורחים מגיעים) התקשרתי ליוסי הטכנאי שהבטיח להגיע תוך שעתיים. תוך שעה המקרר חזר לחיים.

באמת, אני כבר לא יודעת מה יהיה. כל סדרי עולם משתנים לי. כל מה שגדלתי עליו, כל מה שהורגלתי אליו. גם הטכנאי של יס וגם הטכנאי של המזגנים וגם זה של המקרר מקדימים? מה הלאה? אנשים יחייכו אחד לשני ברחוב? יתנו לנהג שלידם להשתלב בתנועה? אנא אנו באים?

למחרת בבוקר קמנו כולנו מחוייכים ונטולי וירוסים ושמנו פעמינו לבית הכנסת. אפילו השמש הפתיעה והפציעה. ג'וניור, כצפוי הנעים כזמיר ואנו הודינו לו במטחים מדויקים של טופי קשה במיוחד. אח"כ שבנו לביתינו הקט לסעודה חגיגית ומפגן ברכות וקליפים יצירתיים. 

משהסתלקו האורחים נפלנו למיטה עייפים ומרוטים. עוד פרוייקט מאחורינו. ומלפנינו - באה ועולה מסיבת פורים.

אין, אין מנוחה לרשעים.

החתונה התקיימה באחד המקומות היותר יוקרתיים בשרון והמתחתן היה קולגה שלי לשעבר. מיום שעזבתי את המשרד, בערך לפני ארבע שנים אני מתקשרת אליו בתדירות ומאיימת עליו בפולסא דה נורא אם לא אוזמן לחתונתו וזה עוד לפני שהיתה לו כלה בכלל יען כי חובבת חתונות גדולה אנוכי. לדעתי, זה הבילוי הטוב והמשתלם בעיר. תמורת סכום צנוע אתה מקבל אוכל, בר חופשי (תוצרת חוץ עם קצת מזל, סטוק 84 עם הרבה הרבה פחות מזל), מוסיקה נהדרת לריקודים ושיא השיאים, קטרזיס בדמות טקס החופה.

הקולגה נושא את שם הברון הידוע כך שהיו לי ציפיות גדולות מהאירוע ואכן, אכזוב לא התאכזבתי.

קודם כל, שמחתי לפגוש את הקולגות והבוסים שלי לשעבר. ממרחק הזמן נשכחים כל הכעסים והריבים והעצבים וזוכרים רק את הדברים היפים ופתאום כולם אוהבים אותי ומתגעגעים אליי וחסרים אותי ו"למה את לא באה לבקר"? ו"את נראית כ"כ טוב" ומציגים אותי לראווה בפני העובדים החדשים, "אה, אז את פוסיקט המפורסמת" ואני רואה את הפרגון שלהם ומבט עיניהם אומר לי שהם היו רוצים להיות במקומי ושעשיתי את הצעד הנכון כשעזבתי את המרתף החשוך הזה ונטול החלונות, את העבודה השואבת והמלחיצה וכפויית הטובה שהפכה אותי כועסת ועצבנית כל הזמן. אני גם יודעת שאני ברת מזל שיש לי את היכולת הזאת לעזוב ולא לעשות משהו שאיני אוהבת יותר.

 עם הגיענו פצחנו במתאבנים אלגנטיים ואפריטיף. התאכזבתי קשות לגלות שהמתאבנים אינם כוללים סושי אך זה היה רק סוג של טיזריות כזאת כי בסופו של דבר לא נפקד הסושי מהאירוע. אך לא נקדים את המאוחר אלא ניגש לקבל את פני החתן והכלה שלבשו שניהם לבן מכף רגל ועד כיפה.

הרב, בסגנון עדות אדיר מילר הפליא בחידודיו ועם הישבר הכוס נפתחו השמיים והוארו בשלל זיקוקים ואף מעיין דמעותי נפתח וזלג וכמעט, אבל כמעט הרס לי את האיפור המוקפד אך למודת נסיון אנוכי ומבעוד מועד הכנתי ממחטות נייר וזאת יש לדעת, אני בכיינית איומה. הדמעות פשוט מחכות להן שם באופן קבוע ופורצות החוצה מכל שטות. שמח לי? אני בוכה. עצוב? אוהו, ועוד איך אני בוכה. והכי הכי בוכה בחתונות. גם אם החתן והכלה זרים לי. גם אם זה בסרט ובעיקר סרט מצויר. אני בוכה. וכך עמדתי לי שם, מייבבת תחת שמי זיקוקין עד ששמאלנצ'יק העיר את תשומת לבי שפתחו את המזנונים. זה כבר הרגיע אותי. מייד התפצלנו לראש חץ: הוא על האסאדו/פרגיות/סלמון + תוספות חמות ואילו אני על האנטי-פסטה והסלטים הקרים. אחרי שערמנו הצלחות ניגשתי לבר להצטייד במשקה שיקל על המזון במסעו ומה עלצתי עת ראיתי בצידי הבר טמגוצ'י קטן ומלוכסן עיניים, עומד ומכין ערימות נאות של סושי. כמחווה לחבצלת אהובתי הכנתי מגדל צלחות נאה, דחפתי שני זוגות צ'ופ סטיקס מאחורי האוזן ושבתי לשולחננו כמנצחת.

עת אכלנו הנעים הדי.ג'יי במוסיקה שקטה אבל כשנחלשו קולות הלעיסה הוגבר הווליום בהתאם והרחבה התמלאה עשרות חוגגים, מדלגים ומקפצים. אני לא יודעת למה לביטוי "מוסיקת חתונות" יש קונוטציות מזלזלות.

אין כמו מוסיקת חתונות. זה בדיוק הקצב שגורם לרגליים לנוע מעצמם. בין הרוקדים סבבו דיילים ודיילות יפי מראה שהציעו שוטים שונים ומשונים להעלאת המורל ושיפודי מרשמלו לאיזון השפעת האלכוהול. אחרי איזה חצי שעה של ריקודים וכמה סבבים של שוט/שיפוד שמתי לב שיש איזו התרחשות על הבמה וציפייה באוויר. כלים מוסיקליים הועמדו, האורות עוממו ואל הבמה עלה, תופים ומצילות בבקשה, הזמר, כוכב העל והבעל של מלכת היופי, אייל גולן.

לבוש במחלצות, כל שערה במקומה ומלווה להקת נגנים מרשימה פצח הזמיר במבחר שיריו. אין מה לומר, נתן שואו שואו. רק מה, זה קצת התבזבז על הקהל האשכנזי העשירוני שנכח באירוע. היחידה ששיתפה איתו פעולה היתה הסבתא של החתן. כל השאר פשוט עמדו שם, מי בוהה בו בתדהמה ומי מוחא כפיים בנימוס ואני חושבת שזה קצת דיכא אותו. זה קהל לאייל גולן זה? איפה העינטוזים, איפה השטרות שמדביקים למצחו או דוחפים למכנסיו, איפה הריקודים עם בקבוק על הראש? תאמינו לי, לקהל הזה התבקש להביא את דודו פישר.

 קינוחים + קפה ועוד ריקודים בקצב הולך וגובר, מתעלמת מחריקות גופי ומחאת רגל העץ ועוד קצת מהבר החופשי ולאט לאט נשארים על הבמה רק הצעירים והסבתא של החתן. ואני. אז פלא שאני אוהבת חתונות כ"כ?

באחת בלילה נפרדתי בחיבוקים ונשיקות מהסבתא של החתן ונשבענו זו לזו לשמור על קשר. קצת הצטערתי שזה נגמר אבל לא נורא. עוד חודשיים האחיין האהוב עלי מתחתן. אני והסבתא כבר לא יכולות לחכות. 

* רק דבר אחד עדיין לא הבנתי. למה הוא רוצה שהיא תהייה לו לחלה?