יומנה של חתולה

איפה לדעתכם צולמו התמונות הבאות?        

פריס? וינה? בריסל אולי?

לא ולא, גן העדן ללקקנים הזה נמצא ממש כאן, ברחוב אידלסון 10 בתל-אביב. לפניו שכן פה בית קפה בעל השם המפתיע אידלסון 10 אשר בעקבות ההצלחה עבר למקום גדול יותר ברח. בן-יהודה 252  ואף פתח ביסטרו נוסף ברחוב דיזנגוף 117. עוד לפני היות אידלסון 10 פעלה במקום במשך איזה 50 שנה קונדיטורית אקלייר, קונדיטוריה בסגנון הישן עם מגשי בורקסים טריים ורוגלעך וגביניות בטעם של פעם שהולך  ונעלם מהעולם.

אז עכשיו יש לנו את CHOCO-LATTE, מקום קטנטן וקסום שנראה כאילו לקוח מסרט של טים ברטון.

דרך האבנים הצבעוניות:

המקום קטנטן ומעוצב מקסים מקסים מקסים. נגיעות של גאודי על מצע עיניים כחולות למזל, גולות כסף כמנורות ושני חבר'ה שלוקחים את העסק הזה נורא נורא ללב. מלבד מבחר משכר של מתוקים מגישים במקום כריכים, מרקים, סלטים, פסטות וכל מיני אוכלים אחרים במנות נדיבות ובטעם אלוהי. אז יאללה. לרוץ. אבל לא כולם בבת אחת ולא לתפוס לי את השולחן הפינתי.

הבהרה: הכוונה במהנדס המשמים מהפוסט הקודם  אינה בשום פנים ואופן לשמאלנצ'יק. הוא בכלל לא מהנדס.

דודינקא, עבדו עלינו. אתמול בעיתון היה קופון הנחה לשלמה המלך ושלמי הסנדלר ובאותו מחיר שאנחנו שילמנו מקבלים גם קפה ועוגה. אני מרגישה מנוצלת.

אז כקונטרה אני רוצה לשלוח אתכם ידידיי לרוץ ולנצל את ה- spaweek, עשרה מרכזי ספא שמעניקים מסאג'ים מענגים במחיר סמלי של 169.- ש"ח עד לסוף השבוע הזה.  מקורות יודעי דבר מספרים שהמסאג' בספא amour בהרצליה אלוהי, בעיקר אם אתם מפקידים את עצמכם בידיו של מיקי ואילו העינוג בזאוספא קצת טירוני (תשאלו את חבצלת).  ברצוני להספיק ולבדוק עד סוף השבוע את הזנספא שברעננה ואולי אולי, אם יתאפשר, לחזור שוב אל בין ידיו המסוקסות של המיקי.

בבוקרו של שבת נפגשתי עם ידיד טוב, הנושא בתואר החבר האומואי הראשון שלי לארוחת בוקר בגיליז שבנמל ת"א. לאחר שזללנו וסבאנו להתפקע יצאנו לטייל מעט בנמל ומה מאד הופתעתי לגלות את הטיילת החדשה והמאממת שנפרשה לה שם מבלי שהרגשתי. בחיי, ממש חוצלארץ. לאורכה ורוחבה של הטיילת נפתחו מלאן מקומות חדשים שעד עכשיו רק קראתי עליהם במדורי הרכילות. תוך כדי הליכה מנומנמת מיפיתי את כל ההוז & הוז והרגשתי כמעט מעודכנת.

מאוחר יותר, אחרי השקיעה, עפופי יסורי מצפון (שוב לא עשינו כלום עם הילדים) גררנו את ג'וניור ופאנטה שינשמו גם הם קצת אויר. הכיוון הפעם היה שדרות רוטשילד, לדעתי, השדרה היפה ביותר בת"א. הלכנו לנו כה וכה, מתענגים מהאוויר הצח ומעוברי האורח החינניים ולבסוף קנינו כריך ושתיה באחד הקיוסקים, התיישבנו על ספסל מול מסך הענק של פאסטיס ונהנינו מההצגה של מקסיקו.

אחרי כל מתיחת עצמות כזאת אני מבטיחה לעצמי שמעתה והילך אעשה זאת לפחות פעמיים בשבוע אבל אז מבלי להרגיש מגיע החורף והמוטיבציה שלי נגמרת.

*גם אני יצאתי רזה במצלמה של הדודה:

לפחות מהברך ומטה.

סדרי עולם הולכים משתבשים, בזה אין לי כל ספק.

תמיד סיפרו לי שג'וקים מבשרים את בוא הקיץ אז איך אפשר להסביר את העובדה שכל הקיץ לא בא ג'וק אחד לפתחנו ואילו דווקא בימי הסתיו הקרירים האלה שבאו עלינו לאחרונה לטובה היצורים הגועליים הללו עורכים עלינו מטווח?

והכי גרוע זה שהם ממתינים לי בחדר הקטן, עת מתרווחת אנוכי על כסא הכבוד ושוקעת בין דפי ספרי. כמה תענוגות כבר יש לו לבנאדם? מה כבר נשאר מלבד רגעי חסד קצרים אלה עת מתבודד הוא עם בני מעיו? הלכה לי כל החדווה.

אבל גם עדנה באה לי לעת הזאת. הצלחתי להתגבר על הדחף הקמאי הראשוני  להימלט בצרחות ונפנוי ידיים (זה בעיקר בעייתי במכנסיים מופשלים)  והיום אני מסוגלת להתקרב ולרסס את התועבה עד מוות. רק עם פינוי הגופה אני לא מוכנה להתמודד עדיין.

קילקלתי לכם את התיאבון? לא נורא. קבלו: בראנץ' שבת בחסות שמאלנצ'יק.

ביום רביעי עוד התעטפתי בשאריות שכינה בחתונה דוסית מזעזעת למהדרין ואילו אתמול כבר דהרתי במכוניתי עם ארבעה חברים אומואים משומדים וביחד הפלגנו לנו למסיבת גייז סוערת, עד כמה שמסיבה לגריאטרים בני 29+ יכולה להיות סוערת.

ואיזה כיף זה היה.

כבר מזמן לא הרגשתי כ"כ משוחררת. סוף סוף אחרי שנים של מחנק יכולתי לנשום ולתת לשרירי הבטן לנוח.

ממילא אף אחד שם לא רואה אותי ממטר.

ומבוקשת. הרגשתי מבוקשת. ומחוזרת ע"י ארבעה גברברים מקסימים ומצחיקים ומיטיבים לרקוד.

לארבעה מאיתנו שנמצאים בקשר מונוגמי רב שנים זה הרגיש כמו מסע בזמן ואילו החמישי אחז בידי, לקח אותי לסיבוב ולעבר כמחצית מהנוכחים הוא הפטיר been there, done that תוך כדי מתן ציונים.

בשעה ארבע לפנות בוקר נפלטנו מהמועדון מורעבים (מישהו אמר מאנצ'יז?) והלכנו לאכול בייגל טוסט איכותי ביפו.

אחר כך פיזרתי אותם איש איש לביתו בריטואל הקבוע. אחד יורד ושאר הנוכחים מתחילים לנתח את האמ'אמא שלו. כיון שעמד לזכותי יתרון הנהגות אז הם ריכלו עלי ישר בפנים וקראו לי נהגת שודים. הוחמאתי קשות.

אומרים שיהלומים הם חבריה הטובים של האשה.

שטויות.

גייז הם הם היהלום החדש.

נ.ב.

פתאום גיליתי שגם היא כתבה פעם על המסיבות הללו.

יום רודף יום ואירוע רודף אירוע ואני לא מספיקה לתעד.

ומה שלא מתועד במיידי נדחק ונעלם בנבכי החור השחור שהיה פעם הזכרון שלי.

אז אני אתחיל ברשותכם ביום שעבר עלי כל זמן שצלליות ממנו עוד מרצדות מול עיניי ואח"כ נתמודד עם הטראומה המודחקת שקדמה לו.

ובכן, חודש וחצי מהחופש עברו חלפו ביעף ומלבד יום אחד בפארק המים בשפיים לא עשינו עם ג'וניור דבר.

אחרי שנקיפות המצפון חוללו בלבנו בעקבים משוננים תוך קריאות אולה קולניות לא יכולנו להתעלם מהם יותר והיום לקחנו אותו ואת חברת הנפש שלו ליום כיף. התכנון היה לקחת אותם לפארק האתגרי "טייפון" בקבוץ רמת השופט ומשם לבריכה הסודית שליד הישוב ראמה בגליל.

עד עכשיו לא התאוששתי מהעובדה שבשעה 10 בבוקר כבר היינו מחוץ לבית. אני לא חושבת שניתן לתאר ולהסביר בכלל את גודל ההישג. אין כזה דבר אצלנו לצאת מהבית לטיול/יום כיף לפני חצות היום. אני מניחה שחלק מההישג ניתן לזקוף לזכות העובדה שחוץ מבגדי ים ומגבות לא לקחנו איתנו דבר, או אם להיות יותר מדויקת, לא לקחנו צידה לדרך או בואו נקרא לילד בשמו  - שמאלנצ'יק קיבל פטור מהכנת כריכים. לעומת זאת היתה לנו מפת מסעדות מרושתת בצפיפיות ותוכניות לדחוס לפחות שש מהן ליום אחד.

פצחנו, כמו בכל פעם כשאנחנו נוסעים צפונה,בארוחת בוקר בבית היין במעברות. יותר פעם אחת נשבעתי בשמו של המקום הזה ולמרות אופוזיציה לוחמת (כן טליק, לא שכחתי) אני שבה ואומרת שבשום מקום אחר אני לא נהנית ככה מארוחת בוקר.

הלחמים שלהם, הזיתים, הגבינות ובעיקר, בעיקר הירקות (פוסיקט: "איך הם עושים את זה? לירקות שלהם יש טעם כאילו הרגע נקטפו מהשיח". ג'וניור: "ולביצה הזאת יש טעם כאילו הרגע יצאה מהתחת של התרנגולת" [סליחה, לא יכולתי להתאפק]), אחח, תענוג. שתי ארוחות בוקר מספיקות בקלילות למשפחה מרובת ילדים אבל ליתר בטחון הזמנתי גם יוגורט/גרנולה/פירות/דבש ואפילו השילוב הבנאלי הזה היה יוצא דופן בטעמיו, בעיקר בזכות היוגורט המשובח של משק יעקובס (וגם על היוגורט הזה כבר המלצתי לא פעם. ניתן להשיג אותו בסניפים של קפה הלל ובסניפי, איך לא, טיב טעם).

עם תום הארוחה ליטפתי את כרס בודהה המתהווה שלי (אני שוקלת להפסיק עם נסיונות הדיאטה הפתטיים שלי ולפצוח בקריירה של אלילה שמנמנה ומאושרת) ויחד גלשנו באיטיות לרכב. "יאללה חברה", עשיתי את החיקוי שלי למדריכת טיולים מתלהבת, "קדימה, לפארק האתגרי". "הפעילות האתגרית היחידה שאני יכול לעשות עכשיו זה להקיא" מלמל שמאלנצ'יק וכאילו משמיים שמעו אותו יען כי הסתבר לנו שהפארק האתגרי ברמת השופט נסגר זה מכבר ואי לכך ובהתאם לזאת נסענו ישר לבריכה הסודית.

כיאה למקום המתפאר בסודיותו הכניסה לשביל המוביל לבריכה הסודית מוסתר היטב בפיתולי כביש טבריה-כרמיאל. בשנה שעברה בעלי המקום סימנו את הכניסה בדגלים ושלטים כמה מאות מטרים משני צידיה אך בעקבות דרישה של מע"צ הוסרו השלטים והדגלים ולכן רוב המגיעים לבריכה מפספסים את הכניסה אליה, עוצרים את הרכב בחריקת בלמים וחוזרים אחורה ברוורס, באחד הכבישים ההומים והמסוכנים במדינה. אבל לא נורא, חוק זה חוק  והעיקר שבמע"צ מרוצים. אחרי נסיעה קצרה דרך מטע זיתים מגיעים לבריכה שמימיה קרים וצלולים ונטולי כלור כמעט ומסביבה צוקים ומטעי זיתים ובתים קטנים על צלע ההר וגם בשיא הקיץ נושבת בה בריזה מצננת ולמרות כל הטוב הזה אנשים יש בה מעט. מחיר כרטיס הכניסה אגב הוא 20 ש"ח לאדם וכולל גם כוס תה ובקלוואה.  

הילדים נמרחו וכוסו בכובעים והושלכו למים ואילו אנו רבצנו לנו בשלווה, האזנו לשיחות שהתנהלו סביבנו והמצאנו חיים שלמים לשכנינו מימין ומשמאל. באיזה שהוא שלב שמנו לב שמדי פעם חולף על פנינו נער נושא מגש עצום מידות ופורק צלחות מלאות כל טוב לפני כל מיני יושבין ומסובין ומיד התחילו בלוטות הרוק שלנו לפעול בחוסר סינכרוניזציה משווע עם הקיבה ההומיה שלנו.

אז הלכנו בקטן. הזמנו רק סלטים וציפס וקצת חומוס וקומץ זיתים ואיזה א-ביסלה לבנה ופיתה או שתיים או חמש אבל חתכנו בבשר. ואח"כ הלכנו להתעלף קלות בזולה הסמוכה לבריכה. 

בשש סגרו הבסטה ואנו שמחנו ואף עלצנו כי אם נצא עכשיו הילדים יספיקו לראות טלנובלה (ע"ר) ואנחנו נספיק לחדר כושר.

אבל מה, לא נאכל ארוחת ערב?

בפעם הקודמת כשהייתי באזור נתקלתי במסעדת הטאבון בראמה ונורא רציתי להשוויץ לפני שמאלנצ'יק שהנה, גם אני מכירה כל מיני חורים בארצנו הקטנטונת ולא רק הוא שנוסע לאורכה ולרוחבה בחופשות המילואים שלו ובאמת, היתה הצלחה גדולה. מגש אורז מופלא ועוף עוד יותר מופלא (איך? איך בכלל אפשר להפליא עם עוף? תתפלאו) ושתייה והכל כולל הכל, תחזיקו חזק, 55 שקלים.

את הכנאפה כבר לא הצלחנו לדחוף למרות מאמצינו הכנים אבל במשפחה לוחמנית כשלנו לא משאירים שבויים בשטח.

לקחנו קופסא הביתה.

אני בטוחה שתוך שבוע שבועיים, יום יומיים, מקסימום שעה שעתיים נצליח לפנות לה מקום.

*************

ארוך? ארוך

מייגע. מייגע

איכפת לי? לא, לא ממש.

חודש חדש, ולא סתם חודש. יוני.

בהתחלה חשבתי פשוט לפרסם שוב את הפוסט הזה, שפירסמתי באחד ביוני בשנה שעברה.

ממילא בחודשים האחרונים המילים יוצאות לי קשה. לא כמו שתכננתי אותן.

סוג של נוסטלגיה בגרוש? לא שהכתיבה שלי בהתחלה היתה איזה יצירת מופת אבל כבר חודשים שלא יצא לי פוסט שאני ממש מרוצה ממנו. מעולם לא החשבתי את עצמי ליצירתית במיוחד אבל כשאני קוראת דברים שכתבתי בחודשים הראשונים שלי בישרא יש פה ושם פוסט שמעלה בי חיוך או שולח בי איזה צביטת גאווה בסגנון "מה, אני כתבתי את זה? לא רע, בחיי". וזה לא קרה כבר הרבה זמן. רעיונות דווקא עולים בי כל הזמן ובראש נרקמים לי פוסטים מופלאים אבל עד שאני מגיעה למחשב כל העסיסיות בורחת מהם ופתאום יש לי גיבוב של מילים שכתבתי כבר עשרות פעמים.

אני חושבת שזמן ההמתנה מהרעיון לביצוע מחרב לי אבל משום מה המוזה שלי עובדת דווקא כשאין לי אפשרות פיסית לכתוב. וזה לא מספיק לשרבט רסיסי רעיונות בפנקס. ניסיתי את זה. זה לא עובד.

אז למה בכל זאת לא הסתפקתי בפוסט הקצר משנה שעברה?

או. טוב ששאלתם.

כי הייתי בסרט אתמול בלילה ורציתי לספר לכם עליו.

הלכנו לראות את "ארץ לעולם לא" עם ג'וני-הגדול מכולם-דפ (וכולם להאנח איתי ביחד: אח, ג'וני בוי). הנה, תקראו פה. לא יכולתי לכתוב את זה טוב יותר (כאילו, דה?).  כמה בכיתי. בחיים שלי לא בכיתי ככה בסרט. יותר מבחירתה של סופי וצייד הצבאים גם יחד. אבל בכי טוב כזה, משחרר, ממלא את הלב בתקווה. מזל שלפני 100 שנה השלכתי לתיקי איזה פודריה ישנה. אצתי רצתי כנערה מבוישת לשירותים ופידרתי את אפי ושמורות עיני האדומות.  ומזל שזו היתה הקרנה פרטית. רב-חן מגדל האופרה, הקרנה אחת בלבד ב- 19:30. מי ראה? מי שמע? למה לא נותנים לסרט הזה את הכבוד המגיע לו? היינו שבעה אנשים באולם. ומזל שהנסיכה שלי ציוותה עלי ללכת לראות את הסרט הזה. ועכשיו אני מצווה עליכם: לכו, רוצו, אל תחמיצו.

לפני הסרט ישבנו במרפסת של בית הקפה בקומה השלישית ושתינו קפה (הוא) ומרטיני ביאנקו (אני). המרכז הזה זה החמצה גדולה. בנו בנין מפואר עם כוונות מהודרות ומשהו שם השתבש. אולי זה האזור כולו שנכנס פנימה אבל ממש מההתחלה המרכז הזה נהייה ג'יפאי ומעורר רחמים. תערובת מוזרה של חנויות יצרן וגלריות ובורגר-ראנץ' ענק שנכנס במקום הבית-קפה ובית קולנוע שנלחם על חייו ומציג סרטי איכות.

כשיושבים במרפסת מתחברים פתאום אל היופי המקורי שתכננו יוצריו. הג'יפה נעלמת ובמקומה הים כולו נפרש לפניך, רוח נפלאה לוחשת הבטחות מתוקות לשמש השוקעת ופתאום זה מרגיש מונטה קרלו.

ואילו אחרי הסרט הלכנו לקזנקי  (מלא לינקים, אני יודעת אבל תאמינו לי, זה רק לטובתכם), בר פירות ים מדליק ברחוב הארבעה. מקום קטן מאד ונטול פלצנות (בניגוד לטפאו הצמודה להם), מטבח טעים מאד ומחירים שפויים מאד (בניגוד לטפאו הצמודה להם). אנחנו נורא אוהבים לשבת שם. אפשר להגיע במכנס קצר וכפכפים ואף אחד לא ינעוץ בך מבט מזלזל (בניגוד לטפאו הצמודה להם). אמנם הבר בטפאו הרבה יותר מקצועי אבל אם אתם מסתפקים בבירה או יין או משקה נקי (בניגוד לקוקטייל) אז תלכו ותגידו שפוסיקט שלחה אתכם (ואם הם בוהים בכם במבט מבולבל אז פשוט תכנסו ותשבו).

עכשיו אם תסלחו לי אני הולכת לאסוף את נסיכתי שהגיעה מהצבא. נלך לאכול ארוחת בוקר ואח"כ נגנוב את שלט הפרסומת של ג'וני דפ המתנוסס בדרך השלום.