יומנה של חתולה

ביום השלישי למסענו אימצנו את הקונספט של בורא עולם ושבתנו מכל מלאכה. כמובן שבורא עולם טרח ועמל שישה ימים ואילו אנחנו יומיים בלבד אבל היי, הוא בורא עולם ואנחנו אנשים פשוטים שאינם מורגלים במלאכה. הרגשנו שאחרי פעילות עניפה כ"כ אנחנו יותר מזכאים לשבתון ומנוחה. בבוקר שלחנו את הגברים לציד והם אכן חזרו כשבאמתחתם ג'חנונים שחמחמים, עגלגלים ומבריקים מלווים בלבנה גלילית, חומוס גלילי, טחינה גלילית, עגבניה גלילית זיתים גליליים וביצה קשה. גלילית כמובן.

אחרי הארוחה הילדים יצאו לסיבוב אופניים ואנחנו גנחנו איש איש בפינתו, מקווים שהג'חנון יחוש ויפנה מקום לסיבה שלשמה התכנסנו. לעת צהריים השלכנו את הילדים לבריכה המקומית (אמא, קררררר - שתוק ותמשיך לשחות)  מרחנו מעט רוג' על לחיינו והלכנו בעקבות הריח אצל השכנים.

אצל השכנים הסתובבו כבר רבים וטובים אוחזים כוס יין ביד אחת ואיזה פוקצ'ה קטנטונת ביד שניה, מנהלים סמול טוק ונראים נהנים מהמצב באופן כללי. התחלקנו לצוותים: נשים על היין, גברים על המתאבנים.

עשרים ושלושה מתאבנים ושלוש כוסות יין אח"כ ואנו נקראים למקומותינו. רפרוף על המרקים והסלטים וצלילה לעיקר: בשר. בשר בשר בשר ועוד בשר. כל חיות המקנה וחלק מחיות היער התנדבו לקחת חלק באירוע, מי בגריל ומי בתנור העישון. יאמי. אכלנו לאט ובנחת, כלום לא בוער, עוד צלע ועוד סטייק עד שלא נכנס עוד ביס.

בשלב הזה הוכרזה הפסקה מטודית לצורכי נשימה ושיחרור כפתורים. התפרשנו על הגבעות ועקבנו אחר השמש השוקעת והירח הממריא לצלילי מוסיקה אירית. כשהתסיים המופע היינו מוכנים ומזומנים לקיים את מצוות קינוח של מינחה.

אספנו את הילדים במצב של שלגון מתקדם וחזרנו הביתה עייפים אך שבעים. כנראה שעשינו משהו טוב השנה כי למרות החשש הכבד אפילו פקקים לא היו בדרך חזרה.

פאוזה:

עוד פאוזה:

בפרק הקודם קרתה לי פשלה איומה. זוכרים שהכרחתי אתכם לראות סוסים? אז אלה באמת היו פרות. יותר נכון פרה ועגל יונק. אז קודם כל, כל הכבוד לאלו שראו פרות וגם התעקשו על כך. שנית, כל הכבוד גם לממושמעים ביניכם שראו סוסים. אני מאד מעריכה את זה. לאות תודה קבלו לא סוס אחד אלא שניים:

ואגב תום, הכותרות בכותרת

פרק I

פרק II

בשבוע הבא ידידי, יום האהבה בהשתתפות כוכב אורח. יש למה לצפות.

היום למחרת תוכנן לפרטי פרטים ע"י שמאלנצ'יק.  חצי שעת נסיעה משאר ישוב הביאה אותנו דרך נוף מרהיב לקדרת המכשפה והחלבן. מה אומר ומה אדבר, כבר הייתי בהרבה מקומות מקסימים ואכלתי המון ארוחות בוקר משובחות אבל כזה עוד לא היה. השילוב בין הנוף היחודי למסעדה המקסימה ולארוחת הבוקר המשובחת חייב להיות חד פעמי. (ברשימת ה- to do בשנה הקרובה לפחות עוד ביקור אחד בנמרוד כולל לינה באחד הצימרים וטעימה של כל הפריטים בתפריט [ואח"כ אשוב ואשאל איך זה שעם כל המאתיים שעות ספורט שבועיות שאני עושה גרם אחד אני לא יורדת] ). ככה ישבנו איזה שעתיים בבקתה המוגבהת הזאת, רמת הגולן פרוסה לפנינו וברכת רם קורצת לנו בשובביות עד שלא נותר דבר לכרסם מלבד השולחן ואנו קמנו ושמנו פעמינו לקופי ענאן שם חיכו לנו כבר הנסיכה ובחיר ליבה.

כשהגענו לקופי ענאן החל שמאלנצ'יק לרעוד מהתרגשות.  הנה הוא במגרש הביתי שלו וכל הידע והזכרונות האצורים בו מפעפעים ומחפשים אוזן קשבת. מייד זכינו להרצאת מורשת קרב לתפארת מלווה בהסברים ומצגות ועזרים טקטיים. מוקסמים רצנו אחריו בתעלות המוצב, מחדרון לחדרון ומצוהר לצוהר ולאט לאט שמנו לב שקבוצתנו הקטנה הולכת ומתרחבת והמון שבוי הולך בעקבותנו, כרוך אחר הסבריו הצבעוניים של גולנצ'יק. משיצאנו שוב אל פני האדמה התפזר לו קהל השומעים מלבד איש אחד שפשוט החליט לאמץ את החבורה שלנו. בדממה הלך אחרינו לכל אשר הלכנו עד ששקלנו ברצינות להזמין אותו להצטרף לטיול הטרקטורונים המצפה לנו.  

ואז החלטנו שלא כי במרום גולן חיכו לתשעה רוכבים בלבד שיחולקו ל-  2 באגים לשלושה, טרקטורון לזוג ומדריך מסוקס שיכול להרכיב עוד אחד מאיתנו על הטרקטורון שלו.

עכשיו כמו שאתם ודאי זוכרים,  במערכה הראשונה הובטחה נקמה ומכיון שמדובר כאן בחתולה ג'ינג'ית חסרת סבלנות הנקמה הוגשה חמה ולא המתינה עד למערכה שלישית שתתקרר. או אם נפשט את זה, נחשו מי נסעה עם המדריך?

במשך שעה וחצי של דהירות מטורפות בשבילי עפר, שדות ומטעים נמרחתי פעם אחר פעם על גבו המסוקס (שזוף, חלק, בגופיית קיבוצים אפורה וקעקוע ~צלמית מלקקת שפתיה~)  והשתדלתי לא לשתף פעולה ולצחוק כשהוא התחיל לקרוא לשמאלנצ'יק "חיזקי". היתרון הנוסף שבלהיות בטרקטורון המוביל הוא שכולם חטפו חזיתית את ענן האבק שלנו. כשנגמר הסיור כולם נראו כמו אחרי סדנת הסוואה של אל-קעידה. כולם חוץ ממני כמובן .

נותרה לנו עוד כשעה עד לארוחת הערב. הסתובבנו מעט בפינת החי המקסימה של הקיבוץ, האכלנו את הסוסים בפירות שאספנו מהמטעים (אספנו מהריצפה, לא קטפנו) ויצאנו לסיבוב קצר לפני שקיעה בגולן לחפש איילים ביער אודם. איילים לא ראינו אבל סוסים ראינו גם ראינו. מסתבר שאלה רועים חופשי בשטח. מאות סוסים מרהיבים ביופיים. בחיי, כל כך התרגשתי. זה היה כמו פעם, באמריקה, לפני שהגיעו חוורי הפנים.

קינחנו בארוחת ערב במסעדת הבוקרים במרום גולן. מותק של מסעדה, שירות טוב, אוכל בינוני ומטה. ללכת רק בשביל הקטע והאווירה ולהביא סנדוויצ'ים מהבית.

חזרנו לצימרים, התקרצפנו, מזגנו יין לכוסות, הילדים שקעו במשחק טאקי סוער ואנחנו בתוך העיתונים.

ויהי ערב ויהי בוקר יום שני.

שם הרי גולן:

שיר השיירה:

אם תסתכלו ממש ממש טוב תראו צללית של שלושה סוסים (תספרו רגליים):

עןד סוסים:

היי הג'יפ:

זה התחיל בעצם מיום ההולדת לפאוזה  ואז התחלנו לחשוב שלעשות את כל הדרך לשאר ישוב ביום אחד זה קצת יותר מדי ואם כבר נוסעים אז אולי ניקח את הילדים ונעשה איזה לילה או שניים בצפון? לא בפאוזה ממש כי אין שם כניסה לילדים (גישה מבורכת אני חייבת להגיד, חבל שאי אפשר להשאיר אותם יחד עם הכלבים בפנסיון) אלא שני מטר משם, באחד מעשרות הצימרים שבשאר ישוב, רצוי אחד עם בריכה שלילדים יהיה מה לעשות בזמן שאנחנו שובעים וסובאים.

אחרי שהפקדנו את הכלבים בפנסיון פצחנו בארוחת בוקר בבית היין במעברות, שכמו שטליק יודע זו כבר מסורת אצלנו בטיולים צפונה. אחרי כמה שנים הם הפנימו שלא צריך למכור ארוחה זוגית במחיר יחיד(המממ, יכול להיות שהם קוראים אותי? כי אם כן אני מצפה לאיזה קינוח על חשבון הבית). למרות זאת הנאתנו מהלחם והירקות הטריים והגבינות הנהדרות שלהם לא נפגמה. נעתי בקלילות בין השולחן שלנו לשולחן של חבצלת עד שהשמש עמדה במרכז השמיים ואנחנו מיהרנו לטעת עץ. 

לצערנו לא מיהרנו מספיק. הגענו בדיוק ברגע שהורדו המחסומים והשוטר הרע ("סע, סע" צעק עלינו הנבל) סירב לתת לנו להיכנס ולהשתתף במצווה. ממורמרים עד מאד נסענו לאכול מרק בצל במטולה ולקבל פריוויו ממה שיקרא בהמשך "בעקבות לוחמים עם שמאלנצ'יק".

קצת לפני שש בערב התייצבנו באגמון החולה, מעטים וטובים בדרך פנימה אל מול נהר האדם העוזב את השמורה. הייתם חושבים שזה היה צריך להיות איזה רמז לעומד לבוא, לא? אז זהו. שלא.

בטלפון הבטיחו לנו שבספארי לילה בשמורה אפשר לראות תנשמות, אפשר לראות תנים ואפשר לראות חתולי ביצות. אם הייתי יותר דרוכה אפשר והייתי שמה לב לעובדה שהמילה המשמעותית ביותר במשפט הקודם היא המילה "אפשר" אבל אני הייתי שבוייה בזכרונותי מקרוגר פארק האגדי בדרום אפריקה ולא נתתי למציאות לקלקל לי. עכשיו אין אפילו למי לבוא בטענות למרות שהייתי מוקפת עורכות דין ואני בטוחה שלפחות אחת מהן תנסה (לא את חבצלת. העו"דית השניה).

שמחים וטובי לב עלינו לאוטובוס רק כדי לגלות שהמקרופון לא עובד. קיבלנו קפה ועוגיות ע"ח הבית עד שהגיע אוטובוס אחר ושוב יצאנו לדרכנו. 15 איש על משקפת אחת (אני עדיין המומה מכך שזכרתי להביא אותה מהבית) ועוד פחות מזה חיות בר.

התגלגלנו באיטיות בשבילי השמורה בחשיכה גמורה, המדריך מאיר את צידי הדרך בפנס ואנו נזהרים מלמצמץ פן נחמיץ משו. הכתם הלבן באופק? אומרים שהיתה פה תנשמת. משק הכנפיים? לא אחד, לא שניים, שלושה סיקסקים שלמים. ומה זה חולף עובר פה? האם זהו סימבה? החתול הג'ינג'י השמן של השכנים? לא, זהו חתול ביצות כמובן. ומה עושה פה כלב? אה, זה תן אתה אומר? לא נותר לי אלא להאמין. גם קברניטיי השמורה האמינו שימצאו הפראיירים שיסכימו לשלם 75 טבין ותקילין עבור בזבוז הזמן הטפשי הזה ולהם זה עבד.

 היחיד שירד מהאוטובוס כשחיוך רחב מרוח על פרצופו היה שמאלנצ'יק. מסתבר שהבלונדינית הצעירה והנאה שהיתה עימנו בסיור יחד עם בנזוג אפרורי ישבה רוב הנסיעה על ברכיו. הוא לא היה בטוח שהיא מודעת לכך בכלל שהיא יושבת על ברכיו ולא על מסעד הכסא אבל בחור מנומס שכמותו (עוד באירופה הוא היה מנומס) העדיף לסבול מאשר להעליב אותה. אין, אין עליו. (אל דאגה, הנקמה לא תאחר לבוא ).

רעבים אך עצבניים מיהרנו למסעדת פוקצ'ה בר שנמצאת בתחנת הדלק גן הצפון ליד הגושרים. בניגוד לציפיות (פוקצ'ה בר? כמה בנאלי זה כבר יכול להיות?) האוכל היה מצוין ביותר וכנ"ל השירות. בביקורכם הקרוב שם אל תשכחו להזמין אנטריקוט. למרות שהמסעדה מתחזה למסעדה איטלקית מישהו שם יודע לטפל בבשר. אחח, ללקק את האצבעות.

כמעט חצות. הלומי אוכל ויין אנו מתגלגלים לעבר הצימרים ושוקעים בשינה מתוקה. 

ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד.

המשך  יבוא...