צרוב ברגש

את יודעת שאת תקועה כשאת

רוצה לכתוב פוסט, מתחרטת, רוצה שוב, מתחרטת, ובסוף את כותבת, ואז את באמת מתחרטת.

את כותבת פוסטים על שירים עלומים מיוטיוב ויש לך כל כך מעט תגובות, שאפילו לפוסט הראשון שלך היו לך יותר תגובות (שקר כלשהו, אבל אתם מבינים למה אני מתכוונת).

את שוקלת לכתוב פוסטים פרובוקטיביים בכוונה כמו "למה אני שונאת תימנים" רק כדי לקבל פוסטי נגד מצויינים.

את מפשפשת בזכרונך למציאת אירועים טראומטיים/משמעותיים/מעניינים/אפילו סתמיים מבערך גיל שלוש עד כיום, ויש שם ריק גדול ומפחיד.

את שוקלת לסגור את הבלוג, ולפתוח אחד חדש, תחת שם חדש (יד הנפץ, דודי שמחה, הצולעת, או שיפשיף) אבל אם אין לך מה לכתוב פה, אז יהיה לך מה לכתוב שם?

את מוכנה לעשות הכל בשביל הרבה תגובות, ומצד שני, בא לך להתנתק מכל העולם, למחוק את הבלוג, ולהכחיש שאי פעם היה לך אחד כזה, מה שגורם לך להיות עוד יותר תקועה.

את נשבעת שלא תעשי את זה, אבל את כל כך מיואשת שאת עושה את זה ואומרת ליונת (משוררת הנשמה), סתוסתו (כפרעליך, את כל כך מצויינת), לאיד (אהובתי), לאקסית (יקירתי), לטלי (נשמה יקרה), לעלמק (מלכע), ולג'ינג' המחתרתית (את משו משו), המון תודה ושאם אני באמת אמחוק בימים הקרובים את הבלוג, איט הז בין איי טרו פלז'ר.

כשאת באמת תקועה, אולי עדיף לא לכתוב פוסטים.