צרוב ברגש

מאז פסח אני מרגישה כמו חנות כזו, שתלו עליה שלט "סגור לרגל חופשה, נשוב ב....".

כשהתעוררתי ביום אחרי חופשת יום העצמאות מייד אצתי רצתי ללוח השנה ובדקתי מתי החופש הבא, שלנו ושל הילדים. ל"ג בעומר לא נחשב (יותר עבודה מחופש). שיט, רק בשבועות. עוד המון זמן.

אתמול ראיתי את הסרט הזה - שהיה בלשון המעטה, לא משו. רנה זלווגר שגם ככה לא חביבה עלי נראית כסופלה שלא צלחה עליו האפיה, קשה להאמין שיואן מקרגור היה פעם שחקן אמיתי, ורק אמילי ווטסון המתוקה איכשהו מצליחה להבקיע את מסך השיעמום והאובר אקטינג הדי כרוני. אה, כן, וגם תמונות פסטורליות של אגמים באנגליה זה נעים.

נו שוין, לפחות החברה הייתה סבבה.

ואם בא לכם להצביע ולהשפיע, אני ממליצה על הסיפור הזה בתחרות הסיפורים הקצרים של נרג'י. הוא באמת מצויין.

והנה בשיר ובזמר מה שכתבתי במשפט הראשון של הפוסט הזה.