צרוב ברגש

יש לי כמה ענינים אליכם. אז הנה.

העלבויות

בזמן האחרון (שבוע האחרון? יומיים? חודש?) יש מין אווירה של העלבויות באוויר. כאילו, מרס בנסיגה? מרקיורי בעלייה? החמסין משפיע על בלוטות הפולניות? ושלא תבינו לא נכון. גם אני בין הנעלבים (אולי גם בין המעליבים? מפחיד אותי, באמת). אתמול בעבודה מישהי, שאני בקשר מצויין איתה, פתאום, בלי שום אזהרה יורה לעברי איזשהו משפט מחץ שמוחק אותי, שותל אותי במקום. הדמעות מאיימות להתפרץ, בדיוק כמו בכיתה א' שאחת הילדות הכי מקובלות ירדה עלי, ואני בולעת אותן ומתאפקת. מייד אחר כך מישהי אחרת קוראת לי למשרד שלה ומייעצת איתי "העלבתי נורא חברה קרובה, ואני רוצה לשלוח לה מתנת פיוס. מה עדיף, שוקולד משובח או פרחים?" (אני המלצתי על שוקולד, איך אני חבצוש?). עוד לפני זה, מישהי אחרת, ממקום אחר, שבמקרה לגמרי יש לה מוח של ציפור לדעתי, ואין לה כמעט כל קשר לחיי, או שאולי קשר טכני בלבד, מצליחה להעליב אותי! אותי! רבאק! ויש עוד כל מיני כאלה באוויר, מסביבי, מטענים לא נעימים, מתחת לפני השטח, ומעל. אוף. איזה טיהור כללי נדרש כנראה.

הרמוניה

הייתה לי פתאום מחשבה.

כאילו, יש אנשים שהחלקים השונים בחיים שלהם נמצאים בהרמוניה אחד עם השני.

כל אחד ואחת מאיתנו הוא מכלול של זהויות שונות, בסיטואציות שונות, עם סביבה אנושית אחרת. אנחנו הורים, עובדים ב...., בנים ל... חברים של. אישית, אני, בעבר החלקים שלי היו מפוזרים לכל עבר. החברות מהעבודה לא היו קשורות לאמהות, האמהות לא הייתה קשורה לחברות למשל, מהעבר (אוניברסיטה, בית ספר וכאלה). האנשים בחיים שלי לא התחברו לי אלו לאלו. ההורים שלי היו בנפרד משאר החיים, אני מרגישה שרק עכשיו אני מתחילה לחבר בין כל הזהויות האלה, וגם שהאנשים בחיים שלי לראשונה טיפונת מתקשרים אלה עם אלה, אולי לא ישירות,אבל דרכי. יש טיפונת יותר הרמוניה בשטח הזה, וזו אולי אחת הסיבות לשקט (היחסי! יחסי! אני פולניה ואסור להגיד דברים טובים בקול רם!) בחיים שלי בזמן האחרון. אולי ככה, בגיל פנסיה אני אגיע לתובנה איך בדיוק משלבים את כל הזהויות האלה בלי שהן תתנגשנה בכלל (ואולי זה יהיה גם מאוד קל, כי תהיה לי זהות אחת, בעלת תחתוני שקמה, שיניים תותבות, ומשחקי קלפים בשמש עם שאר הקשישים באחוזת ראשונים, אז זו לא חוכמה).

החופש הגדול

אלוהים שישמור אותי, כמה שאני מרוצה ממנו. נכון שאנחנו רק ביום השני לעיצומו, אבל רבאק, כל כך כיף. בלי לשאול אם מישהו עשה שיעורים או לבדוק אם סידרו את התיק. לקום יותר בנחת בבוקר. הדאגה היחידה היא אם לשים בגד ים וקרם הגנה בתיק או לא. לא צריך לעשות סנדוויצ'ים, כמה דבילי, ככה כיף. יכול מאוד להיות, אולי אפילו בטוח, שבגלל שכל כך שנאתי את בית ספר בתור ילדה, אני מרגישה אישית שיצאתי לחופש. כך או כך, אני כבר בפאניקה מזה שהוא יגמר. נעים נורא ככה.

לשבור את הקרח

מומו כפרות כבר כתבה אצלה בבלוג לפני אלף שנה בערך על תופעת הפאפ. לא מדובר על מפגש פנויים פנויות וגם לא על הבדיקה החודרנית הזו אצל הגיניקולוג (בנות, אל תזניחו!) אלא על מפגש פנים מול פנים של אנשים שנפגשים קודם כל ברשת, וירטואלית. עברתי כבר כמה וכמה כאלה (לפי דעתי ברמת העשרות) וכל פעם מחדש זה מרגש איכשהו. אני חושבת שאצלי אני מחלקת את זה כמו בסרט "מפגשים מהסוג השלישי" (שם דובר על תופעת ה-UFO sighting - כאילו - שלב ראשון - צפייה מרחוק במשהו שנדמה לך כעצם בלתי מזוהה, צפייה מקרוב - כולל תיעוד, והמפגש השלישי - מפגש אדם מול חייזר אישית לוחצת). בהתחלה יש את המפגש הוירטואלי, פה בבלוג, אחר כך בדרך כלל אם יש רצון משני הצדדים עוברים לשלב יותר אינטימי ועדיין וירטואלי, שהוא מיילים אישיים הדדיים, בעקבותיהם בדרך בא גם טלפון, ובסוף פגישה אמיתית (הידד!). יש פחד סביב הנושא הזה, ובצדק. תילי תילים של מילים ומאמרים ומה לא נכתב על הפער העצום והשוני בין הוירטואליה לחיים האמיתיים. גם אנשים שחושפים את נשמתם לחלוטין, כותבים בשמם המלא, כולל פרטי פרטים על החיים שלהם בבלוג, עדיין יתגלו כמישהו אחר בחיים. כי ככה זה. המחשב והמסך והמילים הם לא מה שאתה רואה מולך כשאתה סוף סוף פוגש את הבנאדם. הפיזיות תמיד תכה אותך בהפתעה, גם אם ראית את האדם נגיד, בתמונות. אין שום תחליף לחיים, לפגישה החיה, הנושמת. אז גם אחרי כמה וכמה פגישות כאלה, יש את הדגדוג הזה בבטן, לפני כל פגישה כזו, וזה כיף.

וחייבים שיר? חייבים. אז בעקבות הרשימה המעולה של לירון תאני (יש פה קישור בצד) על היפ הופ, הנה קצת ארסטד.