כנראה שיש משהו באוויר. מסוף השבוע קראתי כמה וכמה פוסטים רגשיים מאוד.
וגם אצלי בעצם מתחילת כתיבת הבלוג הזה יש התחבטות כמעט יום יומית.
תמיד ידעתי לדבר בכמה שפות. לחיות בכמה זהויות. מה שיכול להחשב כצביעות, נתן לי את המרחב האישי שלי, ואת התקשורת הטובה עם אנשים מכל מיני תחומים, מכל מיני סוגים.
אני חושבת שפיתחתי את היכולת הזאת כקונטרה לחיים הרגשיים של ההורים שלי, ובמיוחד של אמא שלי. אנשים שחיים רק על פי אמת אחת, מאוד ברורה. שיודעים לדבר רק בשפה אחת, עם סוג מאוד מסוים שלאנשים. מה שמותיר אותם בעצם בבדידות די גדולה.
מגיל צעיר ידעתי לתרגם את עצמי לפי האנשים שעמדו מולי. אני לא יכולה להגיד שהייתי זיקית מוחלטת, או דו-פרצופית, או שקרית, אבל הייתה לי היכולת להיות גבוהה, ונמוכה, ומצחיקה, ומאוד מאוד רצינית. מצבי המצוקה אצלי בחיים קרו כשלא הצלחתי לתרגם את עצמי לשפה המדוברת סביבי, למשל, בצבא, שם המצוקה הייתה כל כך גדולה, שלא פעם הייתי קרובה למצבים נואשים מבחינה רגשית.
את הבלוג הזה פתחתי לפני כמה חודשים. הוא בא אחרי שכבר כמה שנים אני משתמשת במדיום האינטרנטי כמדיום תקשורתי. מדיום שהביא לי חברויות מדהימות ואמיצות, והמון המון אינפורמציה מכל הסוגים והרמות. מדיום ששינה את חיי מהקצה אל הקצה.
הגעתי לפה בעקבות האורזת, עם רצון לכתוב, במקביל לסדנה לכתיבה דרמטית שנרשמתי אליה בתחילת השנה. כמו רבים וטובים, התמכרתי לבלוג, ולקריאת בלוגים אחרים. המסלול של כתיבת פוסט-בדיקת תגובות-קריאה בבלוגים אחרים-כתיבת תגובות-בדיקת תגובות באותו הבלוג-חזרה לבלוג שלי-וכתיבת פוסט חדש, נעשתה לחלק גדול מחיי – במהירות שהפתיעה אותי לחלוטין. עולם חדש נפתח לי, כולל היכרות עם אנשים, וקשירת קשרים שלא חשבתי שאקשור.
ועכשיו, אני מרגישה שאני נמצאת במין מילכוד. יהיה לי מאוד קשה להפסיק עכשיו. הבלוג, הכתיבה והקריאה והתגובות מוציאים אצלי את השד הכפייתי. אותו אחד שאחראי על הרצון הבלתי ניתן להרגעה לאהבה, לקבלה, שיראו אותי, שיצחקו מהבדיחות שלי, שיגידו שאני כותבת טוב, שיצרו איתי קשר. גם הקשרים שכבר נוצרו, חלקם וירטואליים, חלקם על גבול העולם האמיתי, שם בחוץ, חיים כבר, לא הייתי רוצה לפרום אותם, הם חשובים לי במידה זו או אחרת. אבל כל התהליך הזה, גוזל המון זמן. זמן שהיה יכול להיות פנוי לדברים אחרים, והכי חשוב מבחינתי – זמן לכתיבה מסוג אחר, שממנו אני בורחת כמו מאש כי קשה לי איתו. כי הכתיבה הזו היא משהו סיזיפי. כי לא יהיו עליו תגובות מיידיות, עם אייקון מחבקים או צוחקים. כי אני יורקת דם עד שאני כותבת כמו שהייתי רוצה לכתוב, והעצלנות שלי חוברת לדיגדוג הזה שאני מקבלת כל פעם שאני כותבת פה פוסט, ויש תגובות ואני מתקשרת עם אנשים, ודבר אחד בא על חשבון השני. נורא פשוט.
אז צריך להוריד הילוך. וכמו בהתאהבות בבנאדם, בבן זוג, שבהתחלה אתם ביחד, שניכם, מזדיינים בוקר וצהריים וערב, לא ישנים ולא אוכלים, ומדברים ויש אובססיה כזו נפלאה שרוחשת סביבכם ובתוככם כל הזמן, כך ההתאהבות הזו יכולה להפוך לאהבה, למשהו לא בהכרח שטחי, אלא עמוק, אבל טיפה יותר רגוע.
הייתי חייבת להוסיף בעריכה – מה שמדהים אותי יותר מהכל בנתיים אלו התגובות.
לאוו דווקא תגובות אלי ולפוסטים שלי אישית, אלא לכלל התגובות שאני קוראת באותם בלוגים שאני מגיבה בהם. כל כך הרבה עושר אני מגלה בתגובות האלה, דווקא מתוך הדאחקות, והצחוקים והכאילו סתם – לאנשים יש המון ידע! בקולנוע (עץ שלם של תגובות בין לי, לבין קיטי לבין תום הוביל להמון פרטי טריוויה אבל גם המון ידע בתחום), ובהיסטוריה, ובהיסטורייה של הטלויזיה, ובאקטואליה – כמובן – אנשים סופר חכמים גם דרך כביכול משהו כזה טריוויאלי, מנגנון התגובות. וזה יפה נורא לראות, ולקרוא, וגם להשתתף – וכמובן – זה ממכר. כי עד שאתה (שזה אומר, אני) מוצא אנשים שאתה יכול לקשקש איתם וירטואלית על נושאים שמעניינים אותך – תפסיק? רבאק. קשה.
ובגלל שאנחנו בכל זאת בישרא (איכשהו, עד עכשיו שאני כותבת או אומרת ישרא, האינסטינקט שלי הוא להוסיף "בלוף" בגששית ואולי יש בזה משהו) אז אתה, את, את ואת הייתם במחשבותי לפני, תוך כדי וגם עכשיו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
פסק הלכה חילופי: להציל את החתול של משפחת אבינרי, ולתת לרב לגשש את דרכו החוצה. החתול לפחות, יכול ללכוד עכברים.
פסק הלכה חלופי: מי שטרח בערב שבת, שלא יטרח לקרוא פסקי הלכה כאלה. חבל על הזמן שלו.
פסק הלכה חלופי: אין לי. רגע, נפל לי הפאלם, חייבת לנשק משהו.
פסק הלכה חלופי: אם החתול של משפחת אבינרי יושב בשירותים, האם הוא יכול לתקשר עם הרב שצועק לו מבחוץ הלפ הלפ? לאלוהים פתרונים.
החדשות הטובות: