צרוב ברגש

נגיד שאת רוצה לכתוב. נגיד שאת רוצה לכתוב מחזה. או תסריט. נגיד שיש לך כבר רעיון.

אבל אז אסור שהוא יהיה דומה מידי לחיים שלך, כי אז אין לך שום דיסטנס מהארועים, את מעורבת מידי רגשית וזה משפיע לרעה על הכתיבה. אסור גם שהוא יהיה על דברים שאין לך שום מושג עליהם, כי אז זה יהיה לא אמין בצורה קיצונית, ואמינות פה, היא שם המשחק, אם מדברים על טקסטים ריאליסטיים (גם אם לא בעצם).

ריבוי דמויות גורם לך לאבד את הידיים ואת הרגליים, מיעוט דמויות משמים משהו, ולפעמים משטח גם הטקסט.

יוצא מהאף סיפורים תל אביביים, על חבר'ה בני עשרים-שלושים-ארבעים ומשהו, אבל גם נושא הפריפריות בעייתי מהיבטים אחרים. כמעט כל דבר נראה לעוס, did that been there.

מורה חכם שהיה לי פעם אמר "הכל בתחום הדרמטי כבר נעשה. כל הסרטים והמחזות. אתם, בתור כותבים דרמטיים לא צריכים לחשוב בכיוון של להמציא את הגלגל, אלא לספר בעצם את אותם סיפורים ששיקספיר כבר כתב עליהם, אבל בסגנון האישי שלכם".

שוב נתקעת. הסגנון האישי שלי? יש כזה? ואם כן, מה הוא שווה? שיט. פאקינג שיט.

ולמרות הכל, ובכל זאת, אין אורגזמה שווה לכתיבה. כשאני כבר מצליחה לשים כמה שורות על הנייר שקוהרנטיות אפילו רק לעצמי (בשלב ראשון) אני המאושרת באדם.

אני מקנאה עד דמעות בכותבים ששייכים לצוות טוב של כתיבה. הכותבים של סיינפלד למשל. כשאני במצברוח הנכון ובמצב הצבירה המתאים, אני הרבה יותר יודעת לעשות פינגפונג מאשר להתחיל לבד ולסיים לבד. אני יודעת להרים לנחתה והלנחית להרמה. חוש ההומור משתחרר מהכלא האפל שלו, ואני יכולה לעוף. באסה.

ובכל זאת, למרות הענן הזה, הנה זה.

מאז פסח אני מרגישה כמו חנות כזו, שתלו עליה שלט "סגור לרגל חופשה, נשוב ב....".

כשהתעוררתי ביום אחרי חופשת יום העצמאות מייד אצתי רצתי ללוח השנה ובדקתי מתי החופש הבא, שלנו ושל הילדים. ל"ג בעומר לא נחשב (יותר עבודה מחופש). שיט, רק בשבועות. עוד המון זמן.

אתמול ראיתי את הסרט הזה - שהיה בלשון המעטה, לא משו. רנה זלווגר שגם ככה לא חביבה עלי נראית כסופלה שלא צלחה עליו האפיה, קשה להאמין שיואן מקרגור היה פעם שחקן אמיתי, ורק אמילי ווטסון המתוקה איכשהו מצליחה להבקיע את מסך השיעמום והאובר אקטינג הדי כרוני. אה, כן, וגם תמונות פסטורליות של אגמים באנגליה זה נעים.

נו שוין, לפחות החברה הייתה סבבה.

ואם בא לכם להצביע ולהשפיע, אני ממליצה על הסיפור הזה בתחרות הסיפורים הקצרים של נרג'י. הוא באמת מצויין.

והנה בשיר ובזמר מה שכתבתי במשפט הראשון של הפוסט הזה.

כשהייתי בכיתה א' אמא שלי עבדה מחוץ לבית, ואני הייתי הולכת אחרי בית הספר לבית של חברים שלנו שגרו מעבר לכביש. שם נשארתי ואכלתי ארוחת צהריים והכנסתי שיעורים. לא זכור לי הרבה מאותה התקופה, אבל את הבן הגדול של החברים הערצתי הערצה עיוורת. קראו לו אודי, והוא היה בכיתה ג', ענק! הוא והחברים שלו נראו לי אז כל כך גדולים ומבינים ופשוט כאילו מעולם אחר. אודי העריץ את "כוורת". הוא היה שומע את התקליטים שלהם וידע בעל פה את כל המערכונים. זכורה לי תחושת ההערצה הבלתי נגמרת שלי אליו וללהקה הזו, שכנראה היו "הביטלס" לפחות לאנשים מסויימים בתקופות מסוימות בארץ.

במוצאי יום העצמאות שודרה תוכנית שתיעדה את ההופעה החגיגית חמישים שנה לאולם "צוותא" בתל אביב. בין ההופעות הייתה גם אחת של גידי גוב, מזי כהן ודני סנדרסון. ואז נזכרתי בתקופה שהערצתי את דני לחלוטין. בכלל, כל הקבוצה הזו של "כוורת" הייתה עמוסה באנשים כישרוניים להפליא, ובעיני היוצרים החשובים שם היו יוני רכטר, שעל פועלו אפשר לדבר ולדבר ודני סנדרסון.