צרוב ברגש

מונוגמיה

בשבוע שעבר הייתי נשואה 15 שנה. באותו היום תוך כדי סדר היום הרגיל והעמוס, המחשבות שלי נדדו מידי פעם ותמונות מהחתונה ומהיום שעבר עלי לפני הטקס עצמו הבזיקו לי בזכרון. אני זוכרת הרבה קוצר רוח שלי שיגמר כבר כל הטראסק והבלגן והמשפחתולוגיה (משפחתנו הקטנה והפולניה לא ידועה ככזו שמשפריצה שמחת חיים על כל סביבותיה, ואפילו לא נחת רוח או כמה שנעים שמישהי מתוך המשפחה מתחתנת. באסה, אבל ככה זה אצלנו) והרגע המאושר ביותר שלי היה כשהיינו בדרך חזרה הביתה, לדירה השכורה שלנו, שם חיכתה לנו חתולתנו האהובה שהייתה מוכת פישפשי אוזניים באותה תקופה, ונראתה מוזרה מאוד כשאוזניה משוטחות לגמרי, והיא מתגרדת בטירוף. אני זוכרת שהשכנים שלנו מלמעלה, שהיו גם חברים, הגיעו לפנינו הביתה ופיזרו לנו עלי כותרת של ורדים על המיטה, ואני זוכרת את ההקלה שלי. בתמונות מהחופה אני עומדת עם עינים מושפלות, לא מסתכלת למצלמה, נדמה לי שפחדתי שאתחיל לבכות מהתרגשות,או אולי ממבוכה, או אולי משתי התחושות האלו יחד. מה קרה בבוקר שלאחרי? ובשבוע שאחר כך? מה קרה בכל יום ויום בחמש עשרה השנה שחלפו מאז? הרי אני זוכרת רגעים בודדים מכל המסה הזאת. כמובן את ההיילייטס כמו לידת הילדים, נסיעות לחו"ל, מעברי דירה, את הרגעים היותר דרמטיים. את את הבין-לבין של שעות רביצה משותפת מול הטלויזיה, שיעמום, צחוק גדול על כלום, סקס וחוסר סקס, מריבות קטנות ומטופשות, המון המון שתיקות, אבק, ושוב קימה ביחד בבוקר והליכה לישון ביחד בלילה (מה שכמעט, בעצם, לא קרה אצלנו, שעוני יום הפוכים). וואו. ואז בשבוע שעבר נפל לידי ספר שנקרא בתרגום "אלא אם כן" של סופרת בשם קרול שילדס. העלילה לא רלוונטית לפה, לקטע הספציפי הזה, אבל קראתי את תחילת הפרק הזה, וזה היה כל כך זה. ולכן אני מצטטת ממנו, כי הוא מתאים לי עכשיו:

"טום ואני עדיין מקיימים יחסי מין - האם הזכרתי זאת?... זה קורה פעם או פעמיים בשבוע. אנו שוכבים יחד במיטה הזוגית שלנו. זה קורה בחצות הלילה, הבית שקט, פנינו קרובים זה לזה, השקע החמים, המורגש, שמתחת ללסתו של טום נוגע בלחיי, הנשימה שלו, גופו הברור גורם לי לשכב דומם, כממתינה לשמוע אות כלשהו. הוא נוגע בי, אני מגיבה, לעיתים באיטיות, ולאחרונה באיטיות יתרה. ספיראלות עילאיות נעות בי כמו חוטי די-אן-איי, מתרוממות כל העת כלפי מעלה. להתרכז, להתרכז. כן, הריכוז עוזר. עד מהרה אנו נעים יחד כזוג מטורפים ומתנשפים בכבדות... האם אנו עדיין אוהבים זה את זה? מן הסתם כן, אם אנו עדיין מקיימים יחסי מין אחרי למעלה מעשרים שנים. אנחנו גם רבים,כמובן, אך מוצאים תמיד את דרכנו בחזרה זה אל זו. שאלת האהבה אינה רלוונטית במקרה שלנו. לא כרגע. השאלה יכולה להידחות. אנו מוצאים מפלט זה אצל זה. אנו מתאימים. אנו ביחד אחרי זמן כה רב, זה מה שחשוב."

והשיר הזה  מזדמזם לי הרבה בראש, כי שמעתי אותו המון ברדיו בזמן האחרון.

איזה יופי

בשבוע שעבר מצאתי את עצמי מתייפחת מול הטלויזיה. לא! זה לא היה מול "תנאים של חיבה" (לא משנה כמה פעמים אני רואה את הסרט הזה, בסצינה שבה שירלי מקליין מתרוצצת כמו מוכת אמוק ושואגת על הצוות הרפואי שיתן משהו שיקל על הכאבים לבת שלה בסרט, דברה ווינגר שאני פשוט חולה לה על התחת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, אני זולגת). זה גם לא היה מול הפרומואים של הופ! לקראת שנת הלימודים הקרובה שתגיע אחרי החופש הגדול (אין, שירים על התחלת הגן ובית הספר מייד גורמים לי להזיל דמעות. כנראה דמעות של אושר שסוף סוף נפטרים מהילדים אחרי החופש המזוויע), וזה גם לא היה דמעות של צחוק אחרי סצינה מצויינת במיוחד בוויל וגרייס. זה היה מול תוכנית מופלאה לגמרי שלא ערוץ 4 הבריטי שנקראת "איך להראות טוב בעירום".

מעצב הומו מוחצן ומאמם לגמרי (באמת, בלי שום צחוק, אני מעריצה את האיש ואת משקפי הקרן הלא יאמנו שלו) לוקח כפרוייקט אישה מסויימת ועובר איתה תהליך שבסופו היא א. מצטלמת בעירום ונהנית מזה. ב. עושה תצוגת אופנה של הלבשה תחתונה מול קהל שמריע לה. (נראה כמו באיזה קניון מקומי, לא ברמה בינלאומית כמובן). הפעם התארחה איזו בריטית חביבה, עם שיער בלונדיני קלוש, עינים יפות וחיוך ביישני. בתחילת הפרק הבחורה לא סבלה את עצמה במיוחד. הייתה מתלבשת בבגדים גדולים, נראתה כמו עוזרת בית ממוצעת (אין מה לומר, הזדהיתי), והתפשטה רק בחושך (!) ואף לא לעיני בעלה יחידה. תוך כדי הכמה שבועות שבילתה תחת עינו הבוחנת של המעצב האלוהי, הוא לימד אותה להתאים בגדים שיתנו לה הרגשה טובה, ובסופו של דבר הבחורה אשכרה הצטלמה בעירום (ישבה על כיסא והוא הסתיר מה שהיה צריך. זה היה יפה ונעים ולא נראה סליזי בשום צורה שהיא) וגולת הכותרת, היא צעדה על מסלול הדוגמנות, מראה את עצמה לעולם ולבעלה וילדיה שמחאו לה כפיים ונראתה מאושרת לגמרי. הבחורה הייתה ממוצעת לחלוטין. שזה אומר צלוליטיס, קפלים בכל מקום אפשרי, שום סקיני ושום ג'ינס, וזה היה כל כך יפה! אייקון של דמעת אושר.

אני נולדתי לשלום

ביום שישי הייתה מסיבת סיום בגן של הג'ינג'י. השנה המסיבה הייתה בסימן 60 שנה למדינה. נו, אלא מה.

כחול ולבן, ריקודי זוגות, נפנוף בדגלים, בקיצור, כל הג'אז הזה.

בשלב מסויים פצחו פרחי ברוקלין שלנו (או ניצני אחוזת בית) בשירה זכה של "אני נולדתי לשלום".

אין. השיר הזה ממכר! מאז, אני לא מפסיקה לשיר אותו, לרקוד אותו, ולשרקרק אותו.

אבל רק אחרי ששמעתי שוב את כל המילים, הבנתי שהוא לא פחות מגאוני. שימו לב לבית הזה:

אני נולדתי אל החלום
ובו אני רואה שיבוא השלום
נולדתי לרצון ולאמונה
שהנה הוא יבוא אחרי שלושים שנה.

והנה אנחנו, בגן, הורים וילדים, נתנו ידים, ושרנו בגרון ניחר: "שהנה הוא יבוא, אחרי שישים שנה!"

ואף אחד לא שם לב. אין. גאוני. אני כבר רואה את נכדי, ניני וניני ניניי שרים את השיר המקסים הזה ומשבצים במשבצת את מספר השנים המתאים.

חשבתם שתתחמקו מיוטיוב? הא!

אורזת המצויינת כתבה את הפוסט הזה ותהיית הבוטום ליין שם הייתה "פוליטיקה ומוזיקה הולכים ביחד? ואומנות בכלל?"

שם עניתי לה, שבהיותי מישהי שבאה מבית אולטרה-פוליטי, כנראה שמאז ומתמיד הכל הלך אצלי ביחד (לאחותי ולי יש עד היום בדיחה כזו, שנגיד מישהו בכביש מעצבן אותנו, חותך אותנו בפראות, או נוסע בצורה מרגיזה, ואנחנו כבר מכינות את הקללות המתאימות בשלוף, ופ-תאום אנחנו רואות שעל השמשה האחורית של האוטו שלו יש מדבקות מאוד מסוימות, שמצביעות על אוריינטציה פוליטית מאוד מסויימת, ופתאום אנחנו "איזה חמוד, הכל בסדר נשמה, אין בעיה! תחתוך אותנו מימין, משמאל, תפוס לנו את החניה! כאילו, סבבה! אוהבות אותך הרבה whoever you might be". שנים ארוכות גם הסתכלתי על מחזרים פוטנציאלים ובכלל על חברים בדיוק בזווית הזו - הם חושבים כמוני מבחינה פוליטית? הם "איתי" או "נגדי" (ולא שהיום אין לי הבלחות של העניין הזה, פשוט הכל נעשה טיפה יותר מורכב, ואני יותר זקנה, ואולי טיפונת התרככתי).

ולכן, בשבוע שעבר כשהמרכזי הביא לי דף עבודה מבית הספר, שמציין 26 שנים לפרוץ מלחמת לבנון הראשונה (על הדף מתנוססת כותרת באותיות קידוש לבנה "מלחמת לבנון = מבצע שלום הגליל" מה שמעורר תהייה על השוויון משני צידי סימן השוויון -

מלחמה = שלום? ומלחמה = מבצע? אבל משום מה נראה לי שהעניינים הפילוסופיים בגרוש שלי עברו הרבה מעל לראשם של ילדי כיתה ג' שקיבלו את הדף) ובדיוק באותו היום הייתי שקועה בקריאת הביקורות השונות על "ואלס עם בשיר" סרטו החדש של ארי פולמן, התחדד אצלי העניין הזה לגמרי. פוליטיקה זו אמנות, אמנות זו פוליטיקה. גם כיתה ג' בישראל היא פוליטית, וגם אודישנים לכוכב נולד בהודו זו פוליטיקה, וברור לחלוטין בעיני שהכל יתערבב ואי אפשר להפריד, ובעצם למה? כי האמנות תהיה פחות חזקה אם היא תהיה מזוהה עם זרם מסויים? פוליטיקה זה לא אולמרט וליבני וברק אובמה מול מקיין, למרות שהשמות האלה עוסקים בפוליטיקה לפרנסתם, ואין ספק שהם הסוכנים של הנושא הזה, הפוליטיקה היא החיים והמוות שלנו פה, והיא האוכל שאנחנו אוכלים, והיא האוויר שאנחנו נושמים, ולכן היא גם האמנות שאנחנו צורכים. אפשר לקרוא לזה ימין, ושמאל, ואפשר לקרוא לזה פלג מסויים בדת כזו או אחרת, ואפשר לקרוא לזה ליברלים או קונסרבטיבים, ואפשר לקרוא לזה מצב החסה בשטחים (כי בלי אייטיז אי אפשר. עוד משתמשים בביטוי הזה בכלל?). ושאף אחד לא יגיד לי שמשרד החינוך לא מכניס פוליטיקה לבתי הספר, כי אם הוא יגיד לי את זה אז אני אצטט לו הישר מאותו דף שהבן שלי הביא, להזכירכם, כיתה ג'!

"כל חייל שהשתתף במלחמת לבנון קיבל את האות (סמל) שבתמונה בסיום המלחמה. כל חייל ענד (שם על חולצתו) את הסיכה על מדיו (מלשון מדים=לבוש מיוחד) בכדי להתגאות בכך שהשתתף במלחמה כחייל צה"ל. המדינה נותנת את הסמלים וחייל ששם את הסיכה מרגיש כבוד על כך שלחם וסיכן את חייו עבור התושבים שחיים במדינת ישראל."

כביכול, טקסט תמים, נכון? אבל אם היו מביאים כזה ציטוט הישר ממה שלומדים הילדים הפלסטינאים בגדה, ורק היו מחליפים נגיד את המילה "אות" ב"תהילת עולם ו-70 בתולות בגן עדן" או "כניסה ישירה לעולם הבא" ובמקום "כל חייל שהשתתף במלחמה" היו כותבים "כל שאהיד שהתפוצץ בפיגוע נגד האויב הציוני" מה היינו אומרים או חושבים? חיות אדם. פרמיטיבים. חלאות. זוועת עולם.

ה-כ-ל פוליטי. ושלא ינסו לעבוד עליכם.

הפעם משום מה אין לי שיר מתאים לשים (משינה מתאימה לי לכותרת, לא לפסהקול) אבל מי שיציע משהו מתאים בתגוביות, אשמח לצרף.

לפני שבועיים התקשרתי לתוכנית רדיו וניחשתי את תו השעה. השיר היה bring on the dancing horses של echo and the bunyman. עכשיו, חוץ מזה שזכיתי בדיסק (כפליטת אייטיז הייתי כמובן מעדיפה חולצה ותקליט, אבל כנראה אזל המלאי), עכשיו אני תוהה האם יש קשר ישיר לכך שלפני יומיים בזמן שנת צהריים טרופה במיוחד חלמתי שאני מנסה להרוג סוס שרוצה ללעוס אותי למוות?

היה שם הרבה דם, ובסוף הצלחתי לחסל את החיה האימתנית על ידי שבירת הלסת שלו. יתכן מאוד שאני יורדת מהפסים לגמרי.

הקיץ הגיע וזה מצויין. קלילות הבגדים, הבריכה האהובה, הילדים הסמי-ערומים, החופש המבצבץ מעבר לפינה, סולרו לימון, כל אלו אהובים עלי מאוד. בתחילת הקיץ אני אפילו מקדמת בברכה חמסין קשה, כל עוד אני נתונה בחלל קריר יחסית, או בתוך מים, או ישנה (אבל לא מזיעה). ההורמונים שלי משתוללים בחום, the hotter, the better.

שלשום, תוך כדי נסיעה לצפון שמעתי את השיר הזה והוא היה כל כך קיץ, וכל כך צובט ומענג, שהחלטתי לפצוח פה במיני-מצעד-שירי-קיץ-פיל-גוד. תרגישו חופשי להוסיף משלכם! אז הנה הוא, הראשון, summer breeze

או.קי. עם כל הכבוד לשנות השבעים, שנות השמונים שולתתטוות. ולכן, ים, חוף, בלונדיניות, והיואי לואיס. כן. פעם הוא היה גדול (אני מתה על השיר הזה עד היום).

או.קי. פה הולכים על שנת 85 הרד קור. אתם מוזמנים ללבוש את הביקיני, החוטיני, ולא לשכוח קרם הגנה. דויד לי רות' בכל גדולתו.

ואין מה לעשות, קלסיקה זו קלסיקה. good vibrations של ה-beach boys. המלכים הבלתי מעורערים של הקיץ, הכיף, החום, ובכלל, מלכים.

ושיר ששמתי פה כבר פעם, אבל הוא כל כך מצויין שאני שמה אותו שוב. מתבקש אולי שאשים את california dreaming אבל זה שיר הרבה יותר טוב, פשוט ממכר. הסיפור מאחוריו הוא שפפה ג'ון, מנהיג הלהקה, גילה שאישתו מנהלת רומן מאחורי גבו עם דני דוהרטי, הזמר הנוסף בלהקה, והוא כתב להם את השיר הזה, שיתקע להם בגרון בעודם שרים אותו בהרמוניות המופלאות שבהן נודעה הלהקה. יש פה קטע קטן שדוהרטי הנ"ל נכנס בטעות במקום בו הוא לא אמור, אבל הם הותירו את זה ככה, וזה הרבה יותר חינני... דרך אגב, אחרי שהשיר נכתב והם שרו אותו כך וכך פעמים, באמת יצא להם כל החשק להמשיך את הרומן.

the mamas and the papas, i saw her again

ולסיום, שלא תחשדו בי שאני לא פטריוטית, שיר הקיץ האולטימטיבי והעברי! והוא באמת מטיס אותי חזרה לשנת 1979, אני בכיתה ד', בקיץ, מחכה לנסוע לארה"ב, ומרגישה קיץ, קיץ, קיץ.

ועכשיו, כמה שיותר שירי קיץ, חום וקרחנה. יאללה.

תוספת! תשמעו איזה שיר קיץ מצויין. (אפילו השיר שלו מתאים בול בול לחודש הזה בדיוק...)

אקסית היקרה הוסיפה את שיר הפיל-גוד הקלסי!

ובגלל שמעכשיו עד בערך דצמבר זה מה שצפוי לנו, קבלו את mr. blue sky, ממש מתבקש לפרוץ בריקודים.

(כששמענו את זה שלשום בנסיעה הבן הגדול שלי הפתיע אותי בזמזמו את השיר, מסתבר שהוא היה אחד מהשירים בפסקול של סרט ילדים חביב אך נשכח משהו (ובריטי, ולא פיקסאר!) בשם קרוסלת הקסמים.)

וקיץ מתקשר אצלי אוטומטית לסרטי קיץ של נערותי. אני לא ממש יודעת אם הזכרון מתעתע בי או שבאמת כל מה שאני זוכרת כסרטי קיץ אכן באמת יצאו בחודשי הקיץ, אבל בהקשר ברור לשיר הקודם של ELO הנה סרט שניסה לרכב על גל ההצלחה של גריז האלמותי, שאני רק שומעת אותו ומייד נזכרת בקולנוע "ארמון" בחיפה, שהיה לו גג נפתח ודרכו היינו רואים כוכבים בשמי הקיץ.

ובימב, כפרעליה מוסיפה את השיר המצויין הזה של הקינקס: