| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2005
גופי מדבר (א)
הוא שוכב לו שרוע מרוצה מעצמו בפינת החדר. מידי פעם קצה זנבו הכדורי משרטט את קיומו. מעיד על בעליו המרוצה. סדק עיניו מעיד שהוא כאן משגיח וער למתרחש. הוא הרי העד לכל ההתרחשויות המוזרות לאחרונה. אמנם עדות של אריה כחול לא תופסת בדרך כלל, משום ההנחה הגורפת לאי קיומו. אך מבחינתי אין עד משובח יותר.
הכל החל כאשר לפני שישה ימים הוא נעלם. לא דאגתי, כמו פעם, כבר התרגלתי לגיחות המוזרות שלו. תמיד הוא שב וממשיך כאילו אף פעם לא הלך. יומיים לאחר מכן הוא חזר. הפעם, הוא שב מאוד עייף. הליכתו הייתה איטית. אפילו הכלבים לא הצליחו להוציא אותו מפינתו הקבוע בפטיו.
אני דאגתי, כי לא הצלחתי לקלוט אותו באף ערוץ מהערוצים הרגילים. בדקתי את האנטנטות שלי וגם את הממסרים. הכל נראה כרגיל. האמת, שדי דאגתי. הרי שנים פיתחתי את יכולתי לשמוע את המתחולל בו. להאזין באופן אוטומאטי לפכפוך הדם בלב. להתרגש מהאוויר השורק בריאות. אפילו את הדקירה הקטנה שבגב יכולתי לחוש עוד לפני שהעצבים התריעו למוח. והנה כלום. אין רחשים ואין שידורים. כדממה שלפני סערה גדולה. סמיכה ומפחידה.
באותו הלילה התעוררתי בבהלה, לא מבין היכן אני. האוויר היה חלבי. אלפי אורות מנצנצים. רעש גדול של התנפצויות רבות, איים להחריש את ראשי שניסה להבין ולהתארגן. האריה הכחול ישב בפינת החדר מביט בי מעומק עיניו. שלא כדרכו הוא לא דיבר ולא הציע את פתרונותיו המשונים. הפעם הייתי לבדי. לפתתי את ראשי בידיי, מנסה לנער את התוהו הקר המאיים הזה. הלום והמום הסתובבתי בחדרי, פוחד, אך משום מה בוטח. כנראה משום נוכחותו של האריה בחדר.
לאחר זמן, מתוך כל ההמולה שסערה סביבי ובתוכי, בקע דגדוג, כמעט לא מורגש. קול בקע מתוכי. הוא היה מוזר כי לא הבנתי מיהו ומהו. אך היה בקול הזה משהו מרגיע ומוכר. קול עתיק, מחוספס בקשקשיו. הקול הלך והתגבר והתחיל להפיג את עשן החלב הסמיך שבתוכי. הקולות התחילו לקבל משמעות. טונים ומילים. את סיפור חיי אני שומע. גופי מדבר אלי ואני מקשיב. פעם ראשונה שאני מצליח להקשיב. מעבר ליכולת שהתפתחה בי לשמוע ולהאזין לו, לראשונה בחיי אני מקשיב לגופי.
עתה אני יודע, כי פעם, בימי ינקותי, ניחנתי ביכולת הזו שהלכה לאיבוד לאיטה. אז, גופי היה מדבר ואני הייתי מקשיב. לאיטה, ניבנתה מחיצת זכוכית שקופה מאוד ודקה. לא מורגשת בכלל שחצצה ביני לבין גופי. לא מאפשרת לי להקשיב. במשך השנים, מפאת כורח השברים שעברתי, מצאתי ערוצים חליפיים לשמוע ולהאזין לו, לגופי. אך להקשיב נבצר ממני, משום אותה מחיצה דקיקה בלתי ניראית. עתה אני יודע, כי באותו הלילה המחיצה שבתוכי התרסקה, מביאה פרץ סערה של אנרגיה עתיקה אשר הייתה אצורה בי כל אותם שנים.
רק לפני שבוע, התהלכתי כמסונוור שמח. לא רואה את עיוורוני ולא מבין את קצה הארץ אשר אני צועד בה. אני מתחלחל היום, כמה הייתי קרוב לסיום. עדיין לא מובטחת לי ההצלחה. אך עתה אני מקשיב לשידור המרכזי, ישירות מהאולפן. ללא תחנות ממסר שממסכות את המילים ומערבלות אותן לידי תנועות שפתיים חסרות פשר.
חבר הביא לי מפה עתיקה של המסע לארצותיי.
הוא המתין לי שנים כה רבות.
הוא שונה, למרות זהותו המוכרת.
גם אני שונה.
חברות פיתגורית שכזו.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
