| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2005
אבא, אמא ואני
שלשום היה יום לא צפוי. כשל תיקשורתי פנימי. אני הייתי עם חגיגת פורים הפנימית שלי, ולא שמתי לב לרוחות מצולקות-עבר, שהתגנבו להן בחשאי מהפשפש בחצרי האחורית. בשעות הערב המאוחרות, ההמולה כבר הייתה רבה. רעש של כיסאות שבורים וצעקות רמות הביא אותי להתעורר מתרדמת האתרוג שירדה עליי.
כשנכנסתי לסלון ארמוני, ראיתי פנים מוכרות של אבא מצעק ואמא שיושבת בפינה. של עוד כמה דמויות שהשארתי מאחור בתחנות חיי. וכולם מתווכחים עם אבא בלהט. אלימות שלא הייתה בי כבר הרבה שנים. הסתבר שאבא לא מרוצה מהדרך שבחרתי לי להעיר נישכחים. להאיר את הספקות וגם לא אוהב את התשובות שאני מביא. הבנתי כי תיקוני לא בדיוק מביא לו שלווה.
נזכרתי.
הכאב היה קשה. יאוש ששכחתי הציף אותי ועלה כריח לא נעים. מה אני עושה ואיכה אני ממשיך.
אין תשובות.
זה שייך למחלקת ה"לא-יודע" שהולכת ותופסת מקום מכובד בספרייתי. אני דווקא אוהב להשתמש בביטוי הזה. מעיד אומנם שאני פוסע בשדה לא חרוש, אך זוהי חלקת האדמה שלי. אני אחרוש אותה כדי שתניב את החיטה הכי משובחה שאני יודע לגדל. ואבא, עם כל אהבתי הרבה אליו, יהיה חייב לראות ולהרגיש את סכיני מחרשתי. הוא לא יאהב את דרך תיקוני, אך אני יודע שייהנה מהלחם שאאפה מקמח החיטה שלי.
למחרת בצהריים נסעתי לסוכנות המכוניות להביא את היפה החדשה לביתי. אני עוד לא מכיר אותה, אנו בגישושי אהבהבים. ואבא ישב במכונית וחייך אליי כל הדרך הבייתה. גם הבוקר, בדרכי לבית החולים הוא הצטרף, מחבק את אמא, משחק בכפתורי חיוכיי, ונהנה עד מאוד.
אני יכול להמשיך בהכנת שדותיי.
השקט שב.
וכן, תוצאות הבדיקות מעולות.
הדרך החדשה של ריפוי שבחרתי, נראית מאוד מבטיחה.
אהבה ו- Care, לעיתים מכאיבים, ולעיתים מענגים.
שלשום התעניתי.
היום התענגתי.
מחר כבר כאן.
גם מחרתיים...
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
