| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
כרטיס ביכורים
שמאלנצ'יק הזכיר לי סיפור.
בימים הרחוקים ההם, כשנולדתי שוב וגם למדתי לדבר קרה לי מיקרה.
בוקר אחד התקשרו אליי ממס הכנסה והפקיד, מצידו השני של הקו, רצה לדעת אם אני שדות.
השתררה דממה מעיקה.
אני נתקעתי ונאלמתי, ובסוף פלטתי שאני לא יודע.
הוא כמובן חשב שזכרוני נעלם משום שהוא ממס הכנסה.
אך לא כך היה.
לא זכרתי מי אני או מה שמי.
זה רק שם, אני יודע.
אז למה היה לי באותו הרגע בור שחור ועשֵן.
מאותו היום התחלתי לשנן את שמי ומספר תעודת הזהות שלי.
כדי שלא אלך לאיבוד מעצמי או בכלל.
בצבעים למדתי.
שמי ומספר תעודת הזהות נירכשו כמנגינת צבעים פרטית.
וכל פעם שמישהו שאל אותי לשמי ולא זכרתי.
זה כאב מאוד.
אני זוכר.
עד לעצמות זה כאב.
בליל של צבעים שנבלעו בשחור של כאב.
כשנכנסתי למשרד כלשהו או כשעניתי לטלפון, החזקתי ביד אחת את תעודת הזהות שלי.
לזכור, או יותר נכון לדעת את התשובה במידת הצורך.
עם השיפור בדיבור גם השתפרה לי הידיעה של זהותי.
וזו הייתה זהות חדשה.
הבכור שהייתי נעלם וגז ממני.
למקומות שאני אוסף אותו משם היום.
לאט.
אני, האוסף והחוקר, נוצרתי מאותו אח בכור שנעלם לי.
מהבכור שהייתי קיבלתי ביכורים חדשים.
ביכורי שדות חדשים.
את תעודת הזהות הטמנתי חזרה בארנקי בחג שבועות לפני 3 שנים.
ולמי שתוהה, היום אני שדות וגם אריה כחול.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
