| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 6/2005
פוסטשתיקה
הפוסט הזה לא בא מהבטן. הוא עלה בזהירות כחושש מהדממה. אולי הוא יביא לנפילה נוספת. לכן הוא נכתב בזהירות הראויה. צעד אחר צעד, נאחז ביתדות שהנחתי לפניו.
עדיין אינני מבין את קלות השינוי בכיוון התנועה שבי. נעתי במסלול שלמדתי להכיר וליהנות ממנו בשנים האחרונות. עם עליות ומורדות, אך בתנועה די רציפה והישגים לא מבוטלים. ובהינף אחד משהו ניתקל בי. עדיין אינני יודע לכנותו בשם. אך עוצמת המכה ברורה. וגם התוצאה המיידית. התהפך כיוון התנועה שלי ב- 180 מעלות. לפתע מצאתי את עצמי שב בעקבות עצמי במסלול מקביל. רואה את האבנים הצהובות שהנחתי בדרך העולה, חולפות ביעף במורד המאיים.
אני זוכר שבעת הקודמת לתאונה-לא-תאונה הזו הייתי עסוק באישוש אישה אל תוך עצמי. מעט אחרי זה הופיע שוב האיש הזקן והמאיים. לשימחתי, הופיע גם האיש שבכה ממקום חדש, מלב שנבקע אל מקום אחר. אך הכי אני זוכר את השתיקה הקשה ששבועות רבים חוויתי. היא האפילה והתעצמה על פני כל תחושה אחרת. עטפה אותי בשמיכה עבה שלא איפשרה לי להביט אל הדרך. מובן שהמכה הופיעה אז. באותו רגע של עיוורון מכאיב. השתנה כיוון נסיעתי.
אני זוכר את הכאב הגדול של נקודת הסיבוב. כאב עצום בנקודה קטנה שממאנת. הכל התרכז בה.
נקודה / פבלו נרודה
אֵין חָלָל רָחָב יוֹתֵר מִן הַכְּאֵב,
אֵין יְקוּם כַּיְקוּם הַמְדַמֵּם.
לאחר מכן כבר התרחש שינוי הכיוון.
השתיקה, מדוע היא כה קשה.
היא מלווה אותי לכל אורך התחנות הנטושות.
כמו חוט ששוזר את חיי לכבל עבה וקשה, שחלקיי מתנדנדים עליו כחרוזים סתמיים.
מאז אותו מקרה שזיעזע את ילדותי.
ועוד שתי תחנות שעדיין לא פרסתי כאן.
דרך האירוע שהוביל ללידתי החדשה.
תמיד זו השתיקה הממיתה ומשילה חלקים חיים לצידי הדרך.
שְׁתִיקָה / רָחֵל
זֶה נֵטֶל הַשְּׁתִיקָה לָאָרֶץ מְדַכְּאֵנִי,
זוֹ חֶרֶב הַשְּׁתִיקָה גוֹזְרָה אֶת לְבָבִי.
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה וּמַמְתִּינָה עוֹדֶנִּי,
וְדָם שִׁירַי פָּלוּט עוֹד מַאְדִּים סְבִיבִי.
הַמָּוֶת הוּא דוֹמֵם, אָכֵן נִדֹּם כֻּלָּנוּ
כְּתֹם, בְּבוֹא הַיּוֹם, הָאֹרַח הַקָּצֵר;
אַךְ לַחַיִּים יֵשׁ קוֹל וְנִיב לָהֶם, וְלָנוּ
הֶמְיָה לַנִּיב הַזֶּה וְהֵד צָלוּל וָעֵר.
הִיא מַקְפִּיאָה אוֹתִי. עִמָּהּ אֵימַת הַקֶּבֶר
אֶת פִּיהָ הֶעָקֹם פּוֹעֶרֶת לִבְלִי חֹק,
אֲנִי עוֹדֶנִּי פֹּה - - עוֹדֶנִּי פֹּה - - מֵעֵבֶר - -
הַכֵּנִי בְּמִלִּים! אַךְ אַל נָא – אַל תִּשְׁתֹּק.
¡לא עוד!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
