| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
הארה
כתבתי אתמול על דף קטן מזיכרון שהתחברתי אליו.
כמו להתחבר מאוקטובר לנובמבר, רק בגדול יותר.
מאוקטובר אנו לוקחים את כל מה שנחרט בנו אל נובמבר חדש.
מקווים להמשיך עם הטוב ולשכוח מהלא טוב.
בגדול, זה מצליח כל פעם מחדש.
אנו מרגישים שולטים במעבר.
בזרימה.
אך מה קורה כאשר יום אחד בשנה אחת, אתה נופל כך סתם באמצע ביס של סנדוויץ' מחיטה מלאה (כך סיפרו לי).
כאשר אתה מתעורר, אתה מגלה שאתה בסך הכל דיסקט ללא דיסק קשיח.
כל יום אתה מאותחל מחדש.
כאשר סופסוף מוצא הדיסקט את החיבור הנכון לדיסק הקשיח, מסתבר שחלקים רבים הלכו לאיבוד.
הרבה איברים שהיו בך טבעו אל תוך הלבה המבעבעת שם בפנים, מתפרקים לפרודות שמהם חברו.
לא, זה לא קל.
אני יכול אפילו להעיד שזה קשה מאוד.
כנראה שלאבד יד או רגל חס וחלילה מביא להבנה רבה יותר.
גם אישית וגם חברתית.
ללכת עם בורות זיכרון, זה לא מרשים כלכך.
אני יודע.
ללכת כל יום ולדעת שיש בי חורים כאלה.
שמי שמסתכל דרכי לא יראה כלום.
יש שם מועדים של שימחה ועצב.
של ימי סתם וימי חג שהם רק ריק.
ואני לא יודע זאת והאחרים רק מפנים את גבם.
אז פיתחתי יכולת הקשבה.
למדתי להקשיב לאשר מתחולל שם בתוכי פנימה.
יש שאני זוכה לראות חוט דק שבדקים, מתרומם לרגע מהמרק המהביל הזה של פרודות קיומי מאז.
לפעמים אני גם מגיב מהר מספיק ואוחז בחוט הדק הזה ומושך בו.
נאבק בזרמים התת קרקעיים שמנסים לבולעו שנית לחיקם האפל.
יש וזה מצליח לי הדיג הסוער הזה.
והשלל הוא עצום ורב.
השלל הוא אני.
שולה אוצרות אני.
אוצרותיי שלי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
