| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2005
פסטיבל שדות
יש המכנים את מה שמתרחש בבלוג שלי פסטיבל שדות.
עם מרכאות או בלעדיהן.
באהבה או בביקורת.
כן, לעיתים אני מוטרד מכך, למרות שאני מבין למה מתכוונים האנשים.
גם אתמול היה כאן פסטיבל.
של אהבה ו- care.
ואני נזכרתי בסיפורה של ויוי.
שם כתבתי גם על שדות הקטן:
השמיכה שלי הייתה תמיד מגן. החושך ריכך את הפחד מזרועו של אבא, שיבוא וישמע את מעללי היום שלי. כיווצתי את עיניי בחוזקה, עד לכאב חמוץ. להקרין את החושך ממני. לעבות את החושך של השמיכה. אולי יעזור. כשהמפתח היה חורק את המנעול, היו גלי הכאב משתלחים לאורך ולרוחב הגוף הקטן שלי. הסוף היה ברור. הכאב של הסטירה או ההצלפה היה משכיח את הרעד. הדמעות מרככות את הגוף הנוקשה. והייתי נרדם בשקט שהופרע פעמים רבות על ידי ביעותי עיניים עצומות לרווחה. ברעש.
מאוד נרעדתי.
לא זכרתי שאני כתבתי את המילים האלה.
פשפשתי במחשב והעליתי את המקור ממנו נלקח הקטע הזה.
שוב נוכחתי מהם השורשים אשר מהם אני יונק את אהבתי לחיים.
כי איזו אלטרנטיבה אחרת יש לי היום בחיי.
אז שיהיה פסטיבל.
לוואי ויהיו עוד כאלה...
כל היום הרהרתי במחוות האהבה שלי לסובבים אותי.
על הסכנות שאני עלול להפיל את עצמי לתוכן.
תשובות היו לי לכאן ולכאן.
וברקע היה אבא שלא הרפה.
האבא הקשה שלי שלא שפע הרבה חיוכים.
שלא הכיר ביכולת החיבוק.
או שכן, אך לא יכול היה להביע זאת.
בלילה הוא הופיע אבא.
מחייך ונוגע כמו שלא זכיתי לו רבות בימי חייו.
אמיתי.
חשתי את מגע ידו היבשה והמחוספסת.
זו שאין יפה ממנה.
שאין נעימה כמוה.
זה היה אמיתי ומרכך וכלכך משקיט.
הוא העלה בי חיוכים והביא לי דמעות.
תודה לך אבא שחייכת אלי אתמול.
ברור לי כי לולא מה שכתבתי אתמול.
שלולא הפסטיבל הרי לא הייתי זוכה למתנה הזו,
אשר לה זכיתי אמש.
מי שחושב שאין תמורה לאהבה ו- care, שיקום!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
