| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2006
ג. מול הדף הריק
א. ארץ נהדרת
ב. אבן סדוקה
אני מוצא את עצמי מביט הבוקר שוב בדף הריק שמצאתי במחברת בלילה.
אני לא משאיר דפים ריקים.
גם לא במחיר של אי הסדר הכרונולוגי של הכתיבה.
אני מוצא כמעט עונג בהליכת עקלתון שבקריאה רצופה.
עמוד אחרי עמוד.
הדף הריק הזה עורר בי פליאה של איבוד זיכרון.
כן, כאשר איבדתי את זיכרוני, הדבר הכי חזק הייתה הפליאה שכך הוא.
שכך המוח שלי נכנע למאורעות חיצוניים לי.
אז גם הבנתי, אולי לראשונה בחיי, ששליטה בחיי היא תדמית תרמיתית מאוד.
הליכה על הר שאינו קיים באמת.
כמו טיול ביער של גדמי עצים שרופים.
והעצים השרופים הם אלה שבאו לי כתגובה לדף הריק.
הזמנים חרטו בו כתמים זעירים וגדולים יותר של צהוב וחום.
גדמים שלא זכו להיות עצים.
"זה והיערות שבהם טיילנו היום ועכשיו הם חשוכים לגמרי ובודדים לגמרי ומשהו נרעד בי כשדמיינתי אותם עזובים לנפשם בלילה גשום מאוד, סמיכים, פולטים סודות שאיש אינו שומע."
כך כתבה חברה יקרה שלי.
היא לא כתבה על שריפת יער.
גם לא על גדמי היער שהציצו אלי מהדף הריק.
זה אני שכך המשכתי וקראתי.
אני משער שהיא לא התכוונה ליער הזה, שלא נטעתי בדף הריק.
או אפילו ליער שבו טיילנו אנו.
ובכל זאת, החלטתי להעתיק את המילים האלה לדף הריק.
כי כך הרגשתי.
פעם ראשונה שאני ממלא דף ריק שחיכה הרבה שנים,
במילים של מישהו אחר.
התחושה שלי שהמילים האלה בדיוק התכוונו להיכתב בדף הזה.
עכשיו נטעתי עצים מדיפים כל טוב בדף הריק שלי.
לא סתם אדם משאיר דף ריק באמצע חייו.
כדי שיתמלא.
תמיד ידעתי להקשיב ליערות ערפיליים וסמיכים.
את סודותיהם לקחתי עימי לחיי המדבר שלי.
כי בסופו של דבר אני כן איש מדבר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
