| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2006
שרוול הפוך
שלוש עגלות. הספקתי למנות שלוש לפני שהעולם החשיך בתוכי בכחול כהה.
התעוררתי לשקט. שקט אחר. של אין ורִיק. שקט של העולם מצידו ההפוך. כמו בשרוול הפוך. מביט למעלה ורואה פנימה. ובפנים רֵיק. משהו היה חסר שם. משהו ניסה עדיין בפרפורים שואבים לקבל לתוכו את מה שיצא ממני במנוסה. אבל מה?
המבט, המבט שלי היה מת. לכן אני מביט פנימה, נעזר בעיניים אחרות שנלקחו ממני. עיניים המביטות בי בשלווה סקרנית, של מי שעדיין כאן, אך בעוד רגע יצא וישוב למסע הזה שאינו נגמר אף פעם. והיה שם עוד מישהו. הוא ניסה לשכנע את בעל העיניים לסור ולעזוב אותי. ידעתי שהוא מנסה לשכנעו לצאת כבר ולהמשיך בדרך. אך בעל העיניים סירב. נאחז בקצה חוט יחידי וסמוי שעדיין קושר אותו לביתו. המקום שבו חי כלכך הרבה שנים. והדמות הגוצית בשלה, מנסה לשכנע את בעל העיניים לסגת ולצאת מהחדר. כי הכרכרה הרי לא תחכה להם לעוד זמן רב.
החוט הדקיק והשקוף שעדיין חיבר את בעל העיניים לחיים האוזלים ממני, הצליח להעביר מסר כלשהו ממני אליו. משהו ברור ורך שהיה בו כנראה חמלה. אני מתאר לעצמי של חמלה עצמית. הוא קרע את ידו מהדמות הגוצית וחזר לזרום בשקט ובשלווה אל תוך גופי. הדמות הקטנה שלא צלח בידה לשכנע את בעל העיניים, התכנסה לה בפינת החדר ממתינה. למה או למי שיתרחש.
לא יודע כמה זמן הייתי בתוך השרוול ההפוך. לאחר פרק זמן ארוך או קצר, עיניי היו שוב בבעלותי. יכולתי לחוש את המוח מנסה לשלוח פקודות ודרישות ובקשות למיני מקומות בגופי. ולא היה כאב ולא היה רעש. רק דממה של עולם הפוך. בחוש ידעתי שאני חייב להישאר ללא התנגדות. לצפות מהצד במתרחש. ללא הפרעה לכוחות שמנסים להתאושש. כמו תכנית לשעת חירום, שלי לא היה מושג על קיומה בי.
הייתי ריק מכל הרהור או רצון. צופה בניסיונות המערכות שבי להתאושש. רגל ואחריה יד וצוואר גם. אצבעות שמנסות לנגן ועוויתות פנים שמחפשות את החיוך. כלכך הרבה שרירים וניסיונות הצטברו בגופי. והנה מתמזל לי ואני רואה את כל הידע הקינטי הזה בא לידי ביטוי. תנועות ששכחתי מהם. תנועות ילדות ותנועות של חיבוק וליטוף וכמיהה וערגה. הכל היה שם. רק מצלמה לא הייתה לי להנציח את האירועים הססגוניים האלה. עיני צופה ניתנו לי.
כוחות סמויים שנשתמרו בתנועות האלה הרקידו את רגליי וידיי, והושיבו אותי שוב ושוב בכל פעם שנפלתי. הרימו אותי על רגליי המועדות, ללא התחשבות בנפילותיי. לבסוף הם הצליחו לייצב אותי נשען על הקיר. לפתע האיש הגוץ נע ממקומו. לא ששכחתי ממנו. הוא כמוני, לא הפריע למאמצים להניע את גופי. עתה, הוא הביט בחוסר אימון בזקיפות הקומה היחסית שלי. והחל לנוע לקראתי.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
