| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
פרפר שחור
אחרי המפגש עם רוסיו, גם תמונות האירועים של מסעי משתנות. עתה אני מסתכל מההווה, דרך המינהרה של הימים האחרונים, אל מה שהתרחש שם. ושם אני פוגש עוד אירועים שבוקעים ממנהרות העבר. מחיבוטים בקירות אפלים ונוטפים. הכל מתחבר למה שעברתי ולמה שעבר בי במסע האחרון. השמים מתבהרים במקומות העמוקים שבי שהיו באפילה שנים רבות כלכך.
* * *
כל שרציתי היה להתחבק עם הבלבול. להמשיך ולהיות-לא-להיות ברגע הריק הזה. להיעלם אל תוך הצללים שעל הקיר. מה לי כאן ומדוע אני כאן. לא שלא זכרתי, רק רציתי לשכוח. לשוב אל הגעגוע שביקש מעט בית. לחבוק מותניים בברצלונה. לפסוע ברמבלה. להיות ציור קיר עתיק על בית.
החוויות של אתמול התחילו ללבוש צורה. מרעישות בתוך מוחי. מזכירות לי את עצמי שהייתי. את הדרך. את שנפלתי. את ז'אייז'י. ז'אייז'י! נרעשתי מהזיכרון. כנשוך נחש קפצתי מהמיטה. הסחרחורת הפילה אותי חזרה. לאיטי קמתי שוב. נשרכתי אל החלון ושם ראיתי אותו לראשונה. פרפר עצום בגודלו. שחור. דבוק לזגוגית. התקרבתי והוא לא נסוג. נגעתי בו והוא נע בחוסר נוחות. הנחתי אצבע לפניו והוא טיפס על אצבעי כאילו כך היה תמיד. היבטתי בסקרנות בקרניו ובעדינות שהוא הקרין. נימים דקים שבי ניעורו כשהוא טייל על אצבעי. פוסע אל תוך כף ידי.
דפיקה חרישית העירה אותי. בפתח עמד ז'אייז'י עם מגש פירות טרופיים. עם חיוך ועיניים. הרבה עיניים יש לאיש הזה. הוא נכנס ושוב חייך כאשר ראה את הפרפר בכף ידי. ראיתי שהוא אוהב את המראה. תוך שהוא הניח את המגש על השולחן שליד הדלת, הוא דיבר אליי. "האישה שאיתך", הוא אמר, "היא לא באה לכאן. היא הייתה במקום אחר." כמו חמור במרק פירות הרגשתי. הוא דיבר איתי כהמשכה של שיחה. ממשיך איזה הרהור שהיה לו איתי במקום אחר. כשראה את מבטי, הוא ביטל אותו, כמו מתנער מאיזה סימן לא נראה שדבק בו.
הוא ניגש אלי, קרוב קרוב. הכי קרוב שאפשר. לקח את פניי בכפות ידיו ונישק אותי על שפתיי. שפתיו היו רכות וחמות. מזמינות. ידעתי שהוא אכן יודע אותי. מי אני ואת מעשיי. חשש הזדחל בי. האם אני נכון לאשר מצפה לי. האם אעמוד מול היכולות של האיש הזה. השימחה שעלה בי השכיחה את החששות. שימחה על שסופסוף אכן מישהו מכיר אותי ממקומות אחרים ומזמנים שהיו.
האישה שאיתי, היא לא קיבלה אף פעם את היותי משם. כלכך רציתי שיהיה מישהו שנוכחותי היום ברורה לו כמו הווייתי האחרת. שמגע ההווה ברור לו כמו נגיעות העבר. סופסוף. לשוב הבייתה אחרי נדודים ממושכים. תחושה של שחרור והקלה עלתה בי, מציפה. התחבקנו. חשתי את החום פושט בעצמותיי. הנחתי את ראשי על כתפו והוא העביר את כף ידו על ראשי. שוב ושוב. כלכך נכון הרגשתי. ידעתי.
לאחר רגעים ירדנו לחדר הכניסה. הרבה אנשים היו שם. הדממה קיבלה אותי, נותנת מקום למבטים המשתאים לסובב אותי. ברור היה לי כי האנשים ניסו לפענח את נוכחותי שם. רק את פרסיליה הכרתי. לפני שעברתי בין האנשים להציג את עצמי קלטתי משהו שמילא אותי בשימחה רבה. העיניים של ז'אייז'י ושל פרסיליה הן אותן העיניים. האור שהם מחבקים בא מאותו המקום. הם כנראה אחים חשבתי לעצמי. אחר כך האנשים כבר הקיפו אותי בנשיקות לחיים ובלחיצות יד ועם המון שאלות.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
