| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
עוּגָה עוּגָה
ישבנו בפאטיו. בני ואני.
הוא שואל על קרבות וגבורות ואני מספר. די מוכני, די לא מתלהב ובטח לא משתלהב.
ואז משום מקום הוא שואל אותי:
תגיד לי אבא, המלחמה הזאת שלך הסתיימה כבר?
אהה בהה דהה
זו הייתה תגובתי המלומדה
ולאחר מכן....
השיר שליווה אותי שנים רבות...
שנים לבנות.
עוּגָה עוּגָה עוּגָה
בַּמַּעְגָּל נָחֹגָּה
נִסְתּוֹבֵבָה כָּל הַיּוֹם
עַד אֲשֶׁר נִמְצָא מָקוֹם
לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת
לָקוּם
לָשֶׁבֶת כָּל הַיּוֹם
ומה היה אז יותר מלחפש מקום. בחוסר הגיון של עוגות שעטפו אותנו. והרבה חיפשנו מקום. במהירות ובחוסר כלים. ביסודיות של אנשים מבולבלים. בחוסר סיכוי של מי שאין לו כלים ושאין אף ממי לקבל ולו מברג זעיר. ממש מישחק כיסאות מוסיקליים למי שלא מסוגל להקשיב למוסיקה. למי שנגדמו רגליו. אך חייב לנסות ולעקוב אחר מישחק כשכל הכלים נשברו וכל רצונו הוא פשוט להפסיק ולשחק.
אין מקום בחברה על כל רבדיה ורצועותיה. רק עוגות. אהבה למי שאין לו מקום בלב. תמלוגים למי שלא יצר כלום פרט לכאבים. עוגות חסרות טעם במרירותן.
אז מחפשים מקום בלב פנימה. ומוצאים רק הרס וגלים לא מוסברים של סערות לא שלך. המאיימות להטביע בכל רגע.
אז מה נשאר לעשות בכאוס הזה?
לברוח!
תמיד כאשר אני אומר לברוח עולות בי התמונות המפורסמות של מיבצע סיני. אלפי חיילים מצריים שחלצו נעליהם ונסו על נפשם. תמונות איומות. כל תמונה כזו מספרת את הסיפור שלא סופר של אנוש אחד. נס. על נפשו.
וגם אני נסתי על נפשי. חלצתי את נעליי. את בגדיי. את כל אשר העניקו לי ב- 25 שנים של חיים מרופדים. על נפשי נסתי. פשוטו כמשמעו. להציל את מה שניתן להציל. יחף ועירום נסתי כרוח וכסופה. רחוק רחוק. למקומות בו עין אדם לא תשרוט. בו ליבי יוותר מאחור.
ואין מושיע. לפני 31 שנים לא היה הידע. לא הייתה הרגישות. לא החברתית ולא המקצועית. סתם היינו חבורה של משוגעים. אלה שלא עמדו במוראות המלחמה. כמעט פסולת שעדיין לא מצאו לה מקום הטמנה ראוי. רחוק מכל עין. ואתה נשאר בודד. בלי יכולת. בלי שמץ של מושג מה ומי קורה אותך. לאיפה תלך מחר. ומה יקרה כשתעלה על יצועך לישון. כי שינה לא הייתה שנים ארוכות.
והדבר היחידי שנותר לך הוא לברוח. לברוח ולברוח. ככל שנשימתך ארוכה יותר כן אתה נופל עמוק יותר. כי ריצת האמוק הזו לא מביאה אותך הרחק. היא קוברת אותך עמוק יותר בגל המנופץ שמהווה ביתך. ואני נפלתי ונפלתי עד שנעתקה נשימתי. וזו הייתה התחנה הראשונה. הפעם הראשונה שהתחלתי לנשום במאמצים.
הפסקתי לברוח.
אז חדרה ההכרה הכואבת כי אתה לבדך. כי אתה אחראי למצוא את הפיתרונות למצבך. וזו הייתה תחילתה של דרך ארוכה ארוכה. של לנצח במלחמה. כי המלחמה הזו הסתיימה באוקטובר 1973, עבור רוב האנשים. עבור הנערים בלבן היא לא הסתיימה. אני מקווה שתסתיים עבורי. מידי פעם אני שולח יונה לבנה וצחה לחוש האם קלו המים. שנים רבות היא חזרה למעוני תשושה ועצובה ללא עלה של זית.
אך עם רצון להתחזק ולשוב לדרך.
דרך שזורה בבריחות והליכות
התמודדויות והצלחות
כישלונות ושוב התרוממות על שתיים.
ויונה לבנה שתמיד מתייצבת מוכנה לצאת עבורך.
כל שנה היא חוזרת למעוני פחות מותשת פחות עצובה עם זיק מתגבר של תיקווה בעיניים.
לא, עדיין ללא עלה הזית במקורה.
אך מביאה לי עלי חיים אחרים להריח ולטעום.
ואני שמח.
אז מה אם עלי זית עדיין אין לי בגני?
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
