| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2004
אופקים חדשים
הרהורים ראשונים שלאחר כתיבה.
כתבתי אתמול על אוּנגה (שלי) ומסרתי את סיפורי וקצת ממנה לעולם.
והרגשתי שונה.
כמו ערום מבגד אהוב שהסכמתי למסור.
אולי משום שהוא קטן כבר עליי.
לוחץ ומפריע.
אולי משום שצבעיו דהו מרוב כביסות ושימוש.
הרגשתי עצוב.
חיים שלמים עברתי עם סיפור אהבתי לאונגה.
מתי מעט חלקו עימי את הסיפור הזה.
והנה לילה אחד, אני מחליט לכתוב עליה ולשלוח את סיפורי לעולם.
לא קל המעשה.
ולו משום שהלך איתי כלכך הרבה שנים.
גם בקליפה וזיכרון אפשר להתאהב.
אולי הכי קל להתאהב.
בבוקר, רציתי לרוץ ולמחוק את אשר כתבתי.
חששתי.
כי ידעתי שקודם אקרא את התגובות.
ואז שוב אהיה שם.
בכאב ובערגה.
ולא רציתי.
רציתי לנוח.
לשקוט.
להרגיש את ההקלה שבקילוף.
והקלה לא הייתה.
בימים שכאלה, אני נמשך מאוד לאכילת פירות.
לפירות משבעת המינים.
יש איזה רוגע ושלווה נימסכת באכילת פירות שאכלו דורות על דורות של אבות אבותיי.
כוח ויכולת שאני שואב מהם, ואשר איני מוצא בפירות אחרים.
ואכלתי.
כמה שאכלתי.
ענבים מגנו של אנחל.
תאנים אדומות כדם מקטלוניה.
תמרי סנסנים מהערבה.
זיתים. הרבה זיתים מגוונים וטעמים שונים. (זיתים שאני מוסק מעצים עתיקים בהרים)
לאחר שאכלתי ואכלתי, נרגעתי.
ומעט מעט שקטה בי הסערה.
כוחות אבותיי תמיד מסייעים. אין אפס!
גם קצת הבנתי. ממש מעט.
לקלף שיכבה ממני ולחשוף אותה לעולם.
דומה הדבר לחשיפת עלה חיוור פיגמנטים מהחושך לאור.
כל הצבעים והגוונים של העלה החבוי מתחת לקליפה היו בזכרונותיי ודימיונותיי עשרות שנים.
רישומי צבעים שנרשמו בו לפני שנים רבות.
בחשיפתו הפתאומית לאור השמש הוא מקבל לאיטו את הגוונים.
השמש מעירה ומוציאה ממנו את הצבעים ששנים כה רבות חיו לחוצים ומחוצים תחת שכבות של קליפות.
גוזל רך של אז, בוקע לעולם של היום.
ממתין לביטוי הגנטי שנטבע בו.
להיכן ישאו אותו כנפיו.
הלכתי לראות את התגובות.
וראיתי צבעים וריחות שהיכרתי, לצד כאלה שאני לומד עדיין.
וככל שקראתי, כך נחרטו בי הצבעים של אז, בהווה.
נמזגו צבעים של פעם בטעמים של היום.
למדתי יותר את משמעות החשיפה שלי ואת העוצמה של ריקמה מתחדשת מול השמש המלטפת.
עדיין אני לומד.
אני מניח שייקח לי ימים עד שארכוש ריקמה זו כאחד מאבריי.
תמונות נוף ילדותי מצטיירות בי עתה מאופקים חדשים.
ושוב מתנגן לו שירה המופלא של רחל.
סֵפֶר שִׁירַי / רחל
צְרִיחוֹת שֶצָּרַחְתִי נוֹאֶשֶת, כּוֹאֶבֶת
בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,
הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,
לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.
נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,
נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,
וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ
יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
