| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
נובמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 11/2004
אוּנגה של רוסקילד
נכנסתי לבר נוטף כולי.
מים ניקוו בכניסה המהוססת שלי.
נמהלים בריחות של מי שחצה לפני.
היו שם שניים בפינה אחת ועוד שלוש שהשתרעו על מרפקיהן בצד השני.
בחרתי בשולחן המרוחק ביותר.
ניבלע בצללים של ערב מוקדם של חודש נובמבר.
תשע שנים חלפו מאז שחייתי כאן*.
תשע שנים שבמהלכן כמעט ונהרגתי.
כמעט שהתחתנתי.
כמעט שהתגרשתי.
תשע שנים שהפכו אותי לאבא ולא כמעט.
והנה אני כאן מחפש את עברי.
בדרך לארה"ב, מאפשר לעצמי חמישה ימים של חיפוש.
אתמול עוד הייתי בקופנהגן.
נזכר ביומיים הזויים.
הלכתי לבר "המשולש הקטן" שהיה ביתי פעם.
גורר על אבני הרחוב את מזוודתי.
נערה שופעת חיוכים עצרה אותי וסימנה לי להביט לאחור.
כל הקרביים של מזוודתי היו שפוכים לאורך עשרות מטרים.
כל הזכרונות שארזתי בקפידה.
תמונה אחת של ילדה יפה.
קסטנייטה שבורה.
קווצת שיער צהובה.
אספנו, אני והנערה, את כל חפציי המדממים בגשם שירד.
את קווצת השיער לא מצאתי.
זיכרון ראשון שהלך לי לאיבוד.
הנערה הזמינה אותי לבירה ואני הלכתי אחריה שבוי בזיכרון שאבד.
לאחר שעתיים ועוד הרבה בירות שחורות של קרלסברג נפתחתי לצידה.
סיפרתי לה על אוּנגה שאני מחפש.
נודע לי שהיא כאן בדנמרק.
מסתבר שתמורת זיכרון שאבד, ניתן לקבל תמורה.
אני יושב בבר ברוסקילד עם מאג גדול מלא בשחור המר והטעים הזה.
ומרגיש סיכה ננעצת בעורפי.
מסלק אותה וממשיך לשבת.
מחכה לגל הסטודנטים שישטוף מאולמות ההרצאה.
אולי אזכה להפגיש את עצמי עם אוּנגה של היום.
הסתבר שלנערה יש אח שלו חברה מהגרת מפולין.
אולי היא מכירה.
התקשרה ולאחר שעה היא מופיעה.
אישה צעירה עם חן של מלאך.
לאחר שגללתי את סיפורי, זיק נעור בעיניה.
כן, אחיה הסתובב פעם עם צעירה מפולין שידעה כמה מילים בשפת הקודש.
ליבי ניתר בקירבי.
ניסינו לאתר את אחיה ולא מצאנו.
ביקשתי בכל לב שתבוא ל"משולש הקטן" בכל שעה עם אחיה.
נפרדנו והנערה, מושיעת המזוודה, ואני פסענו אל חדרי.
ישבנו עוד שעה ארוכה מקשיבים לליאונרד כהן.
היא מלטפת ואני מתכנס בעצמי.
נרדמתי בחיקה.
למחרת בבוקר הגיעו האחים הפולנים.
כן, הייתה לו חברה מוזרה שאת אלוהים אהבה ואליו דיברה בעברית.
היא עזבה אותו לפני יותר משנה ועברה לרוסקילד ללימודי דת.
הלב קיפץ בי.
נפרדתי מכל המלאכים צהובי השיער ומיהרתי לתחנת הרכבת.
עתה יש לי גם שם מישפחה וגם מקום למצוא אותה.
שוב העקצוץ הזה.
ניסיתי את המגן הכחול שתמיד מסייע לי.
חומה מגינה ששומרת עליי תמיד.
מבטי בוהה אל דלתות הכניסה למחלקה לתיאולוגיה.
סטודנטים מתחילים לזרום החוצה.
האמת, שבקושי הצלחתי לזהות פרצופים.
כולם מכורבלים במעילים ומגיני אוזניים.
הרוח קרה וחותכת.
לא ידעתי איך אזהה אותה.
אך ידעתי גם, שמי שהביאני עד לכאן יביא אותי גם אליה.
ברכבת גיליתי ששכחתי בחדרי את התמונה של אוּנגה הילדה.
התנחמתי שהאבדה הזו מפנה מקום לתגלית חדשה.
הרכבת הגיעה לרוסקילד.
מייד לקחתי מונית לאוניברסיטה.
האוניברסיטה הדמוקרטית הראשונה בעולם.
אווירה של הרבה ירוק בתוך האפור של הסתיו.
הרבה מים עם ברווזים וברבורים.
כל כך שונה מהטכניון שממנו באתי.
אוניברסיטת בטון ומלט וכאן ירוק וברבורים של אנדרסן.
בירורים בבניין המנהלה העלו שאוּנגה לומדת בחוג לתיאולוגיה.
הדמוקרטים האלה נותנים לי כל אינפורמציה, כולל לוח השעות שלה.
רק את הכתובת הם לא נותנים.
זה חסוי.
וכך אני ישוב בבר ממתין.
והעקצוץ חופר בי מבעד למגן הכחול שלי.
לא יכול לשאת את ההטרדה יותר.
הסתובבתי מהכיוון שממנו בא.
ושם יושבת אישה צעירה ויפהפייה.
נועצת בי מבט.
שתי חברותיה עדיין שרועות על מרפקיהן הלוּמי האלכוהול.
משהו מרים אותי מכסאי.
אני מביט באישה והיא פוערת פנים בתימהון הכי גדול שראיתי בימי חיי.
היא נידהמת ודמעות מתגלגלות מעיניה היפות.
אני מרגיש שאין הרבה דם בפניי.
ברגליים כושלות מאלכוהול והתרגשות אני מתקרב.
לאט ובכבדות.
גם היא פוסעת לקראתי.
הזמן נשבר לכל חלקיקיו.
וכל רסיס ניספג בי ובה.
ערמות של זמן נערמות בינינו וזורמות אלינו ומאיתנו.
נפלנו איש אל צוואר רעהו.
כך בפשטות.
בוכים בשקט.
רועדים ומחפשים אוויר לנשימות.
אוּנגה, אני פולט מזמן לזמן.
אתה, היא משמיעה בין פעיותיי.
לא עמד לנו כוחנו והתיישבנו על הריצפה.
מלטפים פנים כעוורים.
שותים נשיקות כצמאים במדבר.
נוגעים ומלטפים.
ורק אוּנגה ואתה בוקעים מהשפתיים.
למי שלא הולך לקישור כדי לקבל מושג על הזמן והמקום.
הסיפור מתרחש בשנת 1981.
תשע שנים אחרי שעזבתי את דנמרק וחזרתי לארץ.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
