 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יוני 2018
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 |
הבלוג חבר בטבעות: |
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
שובר שתיקה
הגיע הזמן לשבור שתיקה.
למעשה בכמה ערוצים
הוא כבר אוזל ואחרים עלולים להצטרף אליו.
כלכך נרעשתי (!) מהאפשרות
החוזרת לסגירת ישרא.
מעל 11 שנים שאני
כאן הולך ומטפס, חופר ובונה. ברור ששנת
ישרא היא הרבה יותר משנת אדם. סופסוף אחוש
את פעימת לב חתוליי, רינו וטינו.
אנזוכר שהגעתי לכאן
בצעירותי הוירטואלית, עם כמה שנות בריחה מפורומים כאלה ואחרים. והמקום הזה תפס אותי. לא, זה לא היה המקום, אלא החבורה הקסומה שמצאה
במילים שלי טעם וחיזקה אותי מכל הבא ליד.
ואני נשארתי בשביל ללכת איתכם ולצידי עזרתכם. משפר את יכולותיי שנפגמו בארץ אהבתי. לומד להזדקף וליישר מבט אל פני החיים
שמצאתי. ברור שלולא אתם, הייתי היום במקום
לא כלכך נפעם ואנלאמפחד להגיד, גרוע בהרבה.
המקום שהגעתי אליו פתח אותי לחוסן שאני זקוק לו עכשיו.
לאהבה האדירה שהייתה
רוצה לכלותני. (?) היא לא מוכנה להתפשר, אהובתי החדשה. היא דורש/ת יומיום שאעמוד מולה במלוא
אוני. מלואי, זו המהות הניבטת אלי כל
בוקר מהמראה, למרות שאני מאויים לפשוט חלקים ממנה ולהתרוקן.
קשה לסחוב את האיום
הזה במעלה הר שלא אני בחרתי את מסלולו.
שלא אני בררתי להיכן יובילוני מעלה פיתוליו. שוב נקלעתי למקום שאין יודעים כמה דרך כבר
עשיתי ומה נותר לי בגורלי.
ואני ממשיך, גם בכדי
שאוכל לספר את סיפורי האהבה החדשה שנפלה לחיקי ולעצמותיי.
בלשד חיי היא פועמת בי. מיאלומה אהובתי.
| |
מסע בזמן
אפשר, וטוב שכך, להביט מאותו המקום ומאותה הזווית בשינויים.
בחוץ ובפנים.
שעות ישבתי וחיכיתי. הסערה באה ושכחה.
אחרכך העולם רגע לעוד מבט מאיר.
ובא הלילה עם תקווה וכוכבים
והחלטה לצאת למסע בתוך ביתי שלי.
יצאתי ואהיה כאן פחות.
| |
הִתְבַּגְּרוּת
כְּשֶׁהָיִיתָ יֶלֶד
נִרְעַדְתִּי בְּתוֹךְ זְרוֹעוֹתֶיךָ
שֶׁחָבְקוּ אוֹתִי
עַכְשָׁו אַתָּה -
לוֹמֵד לְהִתְכּוֹפֵף לִדְבָרַי
שֶׁיּוֹצְאִים בְּלַחַשׁ
וַאֲנִי שׁוּב נִרְעַד
| |
מיצפטל
רגעים הרבה אני לוקח מיומולדתי זה. היה שם רגע אחד מפתיע של חבורת ילדים שמחה וצוהלת שותה מיצפטל מכוסות זכוכית גבוהות. שנים אחרכך, כאשר התוודעתי לספר, כלכך התחברתי וחייכתי כאשר הגעתי לסוף הסיפור של השפן והג'ירפה והאריה. ואתמול, אני בכלל שתיתי וויסקי, וחבורה שלמה של ילדים באה שוב לחגוג איתי. הם ואני ביומולדת אחרת שלי. הייתי בן פחות מעשר. אולי שמונה. חבורה שמחה של ילדים סביב השולחן בסלון עם שתי הארכותיו. וופלות וסוכריות ועוגתיומולדת עם קרם מרגרינה בצבעי צהוב וירוק. עוגה מצופה בהמון סוכריות קטנות שנתקעות בשיניים וצובעות את הלשון ואת הבגדים. כך לפתע, ללא אזהרה, הם הגיעו אלי עם הוויסקי שמתגלגל בגרון. מוזר. ילדים וויסקי. כנראה שהיום אני צריך וויסקי בכדי לטעום מיצפטל של אז. יכולתי ממש לחוש את חספוס הכוסות עם ציורי חול עליהם, ואת הטעם המתקתק של מיצפטל על הלשון והחיך.
כלאלה הסתתרו להם בתוך הטעם הענברי של הוויסקי. עוד כמה שנים אצטרך לשוטט כאן עד שאבין את החוטים האלה של ילדותי שעלו והציצו מתוך כוס הויסקי.
אנלאזוכר אף יומולדת אחרת בבית. אנזוכר שעמלתי על ההזמנות שבועות מראש. שהלכתי עם אמא לשוק לקנות פיצוחים וופלים. בימים ההם, אצלנו בשכונה, לא היו חוגגים את ימי ההולדת בבתים. בדרכלל היו חוגגים בביצפר, והיו מצרפים כמה כלות וחתנים למסיבה אחת. הרי הימים לא היו ימי עושר במדינה, ולא היו הפקות גרנדיוזיות. ימי ההולדת נחוגו בצינעה, וזו שלי נחרטה בי רק משום הייחוד שנחגגה בבית ולא בביצפר. יומולדת פרטית שלא צריך להתחלק בה, ושאחרכך עוד דיברו בה הרבה במסדרונות ביצפר. יש לי חשד שההורים שלי בכלל, הסכימו למבצע בכדי להציג את אצילותם הפולנית. תהא אשר תהא הסיבה, עובדה היא שעשרות שנים אחרכך אני ניזכר ומחבר את האירוע לכאן. ארץ אחרת, תקופה אחרת, ורק האיש אותו האיש. איש עם ילד בתוכו.
אותו הילד שכיום עמל כל השבוע לכתוב לעצמו סונֶטה ולספר אותה ואת חלקיה לכל מי שרק רצה לשמוע. כמו הילד ההוא של אז שכתב הזמנות בחרוזים ליומולדתו וטרח בפולניות הטבועה בו מלידה, לספר על היומולדת שלו הממשמש ובא. זה עבד אז וזה עבד גם השבוע. כל מי ששמע על כתיבת הסונֶטה התרשם מהמאמץ והאהבה העצמית והשאיר משהו. כן, הרבה מתנות אהבה זכיתי לקבל השבוע, עוד לפני יום הולדתי.
לחמים אפויים במיני תוספות מדהימות, גבינות עיזים מיושנות באהבה, עציצים פורחים והרבה הרבה חיוכים ונשיקות. אהבה ו - care.
מסע של קסם היה זה, מהוויסקי המיטיב, למיצפטל המתקתק של אז בכוסות זכוכית גבוהות.
ותודה לכם חברים טובים של כאן.
שהייתם איתי בעת כתיבת הסונֶטה .
שהייתם איתי ביומשלפני.
שהייתם איתי אתמול.
ביומחג אישי כלכך.
תודה 
| |
ארי דה לוקה מגיע ללב
בחדר 109 דלפו המים. שלושה ימים שהמים טפטפו את החיבוק שלנו.
זה היה חיבוק ארוך ועמוק. לקח לו זמן להתמוסס מהמזגן.
בהתחלה החיבוק כלל רק את הזין.
אך לאט לאט חשתי איך את חודרת למקומות בהם רץ הדם כפעמונים.
משקשק ומצלצל את שהיה. את שיהיה.
רגע אחד הפסקת והתרוממת על המרפק מושיטה יד לספר.
נתת לשדך להשתרע בתוך כף ידי, ושאלת:
את ארי דה לוקה אתה מכיר?
לא, לא היכרתי. אני בעיקר קורא שירה.
היום אני יודע שדה לוקה כותב פרוזה כשירה. אז עדיין לא חוויתי את המילים שלו.
הושיטה לי את "היפוכו של אחד" שפתחה בעמוד 30 וביקשה שאקרא.
קראתי.
חש את פיטמתה קורעת את תחושת העור שלי.
אחר כך הבנתי שהתחברה לחוויית המגע של ארי דה לוקה:
היא השכיבה אותי, אחר-כך הפשיטה ממני את הבגדים
והשאירה לי מלבוש אחד לבן, קל. נכנסה אל החושך של
השמיכות וכיסתה את כל גופי עם שלה. מתחתיה רעדתי
משמחה ומקור. האיברים שלנו התארגנו בהתאמה, יד על יד,
רגל על רגל, שיער על שיער, טבור על טבור, אף לצד אף
לנשום אתו רק בפיות מאוחדים. אלה לא היו נשיקות, אלא
התאמה של חלקים משיקים. אם יש טכניקת החייאה, היא
הפעילה אותה. ספגה את הקור שלי ואת החום שלי, חומרים
גסים שנילושו בתוך גופה וחזרו אלי תחת משקל האהבה.
שלה כיסה מתחתיו את שלי ושלי נשא את שלה, כמו שעושה
אדמה עם השלג. אם יש ברית בין נקבה לזכר, אני התנסיתי
בה אז.
נשארתי מחובר בכתוב. מבקש את לחש פיטמתה בדמי.
אמרה לי שגם אני מסוגל לכתוב כך.
אולי, אך אני לא יודע לטפס על צוקים כה תלולים.
הייתי עדיין בדרך למונגוליה שלי.
ואני עדיין.
למחרת המזגן התחיל לטפטף את חיבוקנו והפעמונים בדמי שקטו.
תמונתה של נזירה מירושלים שבה אלי.
אחרכך פגשתי אותה שוב בקופנהגן.
לא, התחושה שמישהי נגעה בשורש של חיי לא מרפה.
* * *
היום נפתח יריד הספרים הבינלאומי בירושלים.
ארי דה לוקה הוא אורח של היריד.
בליבי גם.
| |
פסטיבל שדות
יש המכנים את מה שמתרחש בבלוג שלי פסטיבל שדות.
עם מרכאות או בלעדיהן.
באהבה או בביקורת.
כן, לעיתים אני מוטרד מכך, למרות שאני מבין למה מתכוונים האנשים.
גם אתמול היה כאן פסטיבל.
של אהבה ו- care.
ואני נזכרתי בסיפורה של ויוי.
שם כתבתי גם על שדות הקטן:
השמיכה שלי הייתה תמיד מגן. החושך ריכך את הפחד מזרועו של אבא, שיבוא וישמע את מעללי היום שלי. כיווצתי את עיניי בחוזקה, עד לכאב חמוץ. להקרין את החושך ממני. לעבות את החושך של השמיכה. אולי יעזור. כשהמפתח היה חורק את המנעול, היו גלי הכאב משתלחים לאורך ולרוחב הגוף הקטן שלי. הסוף היה ברור. הכאב של הסטירה או ההצלפה היה משכיח את הרעד. הדמעות מרככות את הגוף הנוקשה. והייתי נרדם בשקט שהופרע פעמים רבות על ידי ביעותי עיניים עצומות לרווחה. ברעש.
מאוד נרעדתי.
לא זכרתי שאני כתבתי את המילים האלה.
פשפשתי במחשב והעליתי את המקור ממנו נלקח הקטע הזה.
שוב נוכחתי מהם השורשים אשר מהם אני יונק את אהבתי לחיים.
כי איזו אלטרנטיבה אחרת יש לי היום בחיי.
אז שיהיה פסטיבל.
לוואי ויהיו עוד כאלה...
כל היום הרהרתי במחוות האהבה שלי לסובבים אותי.
על הסכנות שאני עלול להפיל את עצמי לתוכן.
תשובות היו לי לכאן ולכאן.
וברקע היה אבא שלא הרפה.
האבא הקשה שלי שלא שפע הרבה חיוכים.
שלא הכיר ביכולת החיבוק.
או שכן, אך לא יכול היה להביע זאת.
בלילה הוא הופיע אבא.
מחייך ונוגע כמו שלא זכיתי לו רבות בימי חייו.
אמיתי.
חשתי את מגע ידו היבשה והמחוספסת.
זו שאין יפה ממנה.
שאין נעימה כמוה.
זה היה אמיתי ומרכך וכלכך משקיט.
הוא העלה בי חיוכים והביא לי דמעות.
תודה לך אבא שחייכת אלי אתמול.
ברור לי כי לולא מה שכתבתי אתמול.
שלולא הפסטיבל הרי לא הייתי זוכה למתנה הזו,
אשר לה זכיתי אמש.
מי שחושב שאין תמורה לאהבה ו- care, שיקום!
| |
מתחת לשמיכה
חשוך וסמיך היה היום מתחת לשמיכה.
לא שמיכה שלי ולא מיטה שלי.
ויוי שכבה צפודה וקרה. מייבבת חרישית וגלים גלים של אדווה כואבת חולפים בה ונדבקים לעורי.
השמיכה שלי הייתה תמיד מגן. החושך ריכך את הפחד מזרועו של אבא, שיבוא וישמע את מעללי היום שלי. כיווצתי את עיניי בחוזקה, עד לכאב חמוץ. להקרין את החושך ממני. לעבות את החושך של השמיכה. אולי יעזור. כשהמפתח היה חורק את המנעול, היו גלי הכאב משתלחים לאורך ולרוחב הגוף הקטן שלי. הסוף היה ברור. הכאב של הסטירה או ההצלפה היה משכיח את הרעד. הדמעות מרככות את הגוף הנוקשה. והייתי נרדם בשקט שהופרע פעמים רבות על ידי ביעותי עיניים עצומות לרווחה. ברעש.
הפחד שלי הזה מאז, פגש היום את הפחד של ויוי. ליטף את גופה וריכך את דימעותיה. לאחר הרבה דקות של חמלה ו- care, היא פקחה את עפעפיה הסדוקות. ידעתי בלי לראות. מתחת לשמיכה רק יודעים. בלי להבין. לאחר מכן היא מתחה את גופה ורפתה, ושוב עיניה ניפתחו עוד מעט. הפשלתי את השמיכה מעט וראיתי אישה קרועה מאימה. מכישלון. קרעים המכסים על 50 שנות אכזבה וחוסר יכולת לתקשר. עוד מחצית השעה המשכתי לחבק וללטף, עד אשר כל הקרעים נסגרו.
בזמן שהיא התקלחה והתלבשה, הכנתי קפה. לאחר מכן היא לקחה את התקליטור של הרצאת הדוקטוראט שלה. יצאנו מהבית ולא דיברנו. רק כף ידי שעוטפת את שלה.
הגענו באיחור קטן והיא כבר מחייכת וגופה היפה רפוי ומוכן.
שעתיים אחרי והיא זכתה בדין בתואר הדוקטור הנכסף.
בהצטיינות יתירה.
ואז פרצו הדמעות. הרבה.
ובאו החיבוקים.
והיא הוקפה בפרחים.
בחברים.
ויוי הגשימה חלום. משימה.
סיימה את הדוקטוראט שלה לאחר 12.5 שנים.
שוב ושוב היא כשלה, ומנחה אחר מנחה זנחו אותה.
אני הייתי איתה רק בשנתיים וחצי האחרונות.
לא לימדתי אותה הרבה.
רק הראיתי לה שזה אפשרי.
שהיא יכולה.
את יפה ויוי.
ומהיום את גם יפה וגם דוקטור למדעים.
בהצלחה!
| |
אַחֲרֵי לִפְנֵי הַחִבּוּק
חַמְצִיצִים יוֹדְעִים לְהָגֵן,
גַּם לִטּוּף כֶּלֶב חוֹלֵף.
אַךְ אֶת אֵלֶּה לָמַדְתִּי
לְאַחַר שֶׁחָצִיתִי אֶת הַמִּטְבָּח.
אַתְּ יָדַעְתְּ שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדֵעַ,
שֶׁהִגִּיעַ הַזְּמַן לְלַמֵּד אוֹתִי.
וְכָךְ,
מַבָּטַיִךְ רָשְׁפוּ בְּקַלּוּת,
שֶׁהִסְפִּיקָה לְהַפְשִׁיטֵנִי
מִבִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ.
וּכְדֵי שֶׁלֹּא אֶרְעַד מִקֹּר,
הִלְבַּשְׁתְּ אוֹתִי
מַחְלָצוֹת חִבּוּקֵךְ.
בַּחֲלִילֵי שְׂפָתַיִךְ
אָרַגְתְּ אֶת שְׁמִי
אֶל תּוֹךְ נְשִׁימוֹתַי.
יָדַי מִתְרוֹמְמוֹת
לְאִטָּן - -
| |
לִפְנֵי הַחִבּוּק
לִפְנֵי הַחִבּוּק
עֵינֶיהָ מְסַנְוְרוֹת, כְּמוֹ
יָפְיָהּ אֶת לִבִּי.
וְעוֹד לִפְנֵי,
שָׁעוֹת שֶׁיָּדֶיהָ עֲסוּקוֹת
בְּצַוָּארָהּ.
נִלְחַצְתִּי לְפִנָּתִי,
בִּצְבָעַי נְמוּגוֹתִי.
יָדַי עֲסוּקוֹת גַּם
בְּלֹא לְהוֹשִׁיט.
נִשְׁמָטוֹת
וְהַמַּחֲנָק מִסְתַּנֵּן
מִצְּבָעִים רַכִּים.
מֵהֲבָנוֹת שֶׁאֵינָן
מִתְחַבְּרוֹת
בְּקַלּוּת
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
