יומני אלפוחרה

מול הים, ליד הבירה שאיני שותה, סופג אור והרהורים על הווה שנכרך בעבר.  מביט לכל עבר.  מצלם.  שנים שאני נושא איתי מצלמה לכל מקום.  המצלמה משתכללת, וגם יכולותיי להאט ולהביט.  בבית מול החלון, בחוף הים מול הים, ברחוב מול הסופרמרקט.  בכל מקום, חוץ מאשר לשעת ההמתנה מול חדרו של הרופא.  שעת ההמתנה היא כמו הרגע, לא מוגדרת בתוכי מאז ומעולם.  היא מכילה את כל ההחמצות שהיו ביני לבין הוריי.  שורצת מכאבים של ציפייה שלא ידעתי בחייהם.  מתקווה.

אני מגשש אחרי נקודת פתיחה להרהורי, ומסתפק בינתיים בתמונה מהימים בהם אמא הייתה גוררת אותי אחריה להמתין לרופא קופ"ח לאומית סמוך לקולנוע מאי.  אחרכך במשך שנים לא נהניתי מסרטים שם.  כנראה שמשום כך, אפילו שמחתי כאשר הרסו את הבניין שנשרף.  אנזוכר כשעמדתי מול הדחפורים וחשבתי על כל הזכרונות שהם כתשו שם.  בעיקר זכרתי את הילד שנצמד למכנסי אביו, לספוג מעט תורה מבגין שבנאום בחירות חוצב להבות הלהיב את ההמונים.  טוב היה לי לראות את הזכרון הזה נכתש עד דק.  יחד איתו נכתשו עוד כמה אירועים שלא אדע יותר.  מגדלור שהאיר את ילדותי וכבה.

כלכך הרבה דלתות יש בשעת המתנה.  אצלי לפחות, היא מתחילה בבית, עוד הרבה לפני שאני מתייצב במסדרון או בחדר ההמתנה שמול דלתו של הרופא.  בבנק או בכל פקק אחר, איני ממתין כך, איני נובר בעצמי.  רק מול דלת הרופא.  מאימא ועד היום, עוצב אופי ההמתנה שלי והוא שונה כלכך מכל שאר הממתינים.  לכל ממתין יש את רוחו הממתינה שעוצבה לו בחייו, על צלליו וזוויותיו.  אין שני ממתינים שקורצו מאותו החומר, מאותו הכאב.  לכל אחד אימא ואבא משלו, עם קופ"חים ועצרות בחירות שונות כלכך. 

אני מתחיל את ההמתנה כבר ביומיומיים שלפני.  מעדיף להיות כבר ברגל הקלה של אחרי הביקור, גם אם רוחי תכבד ממה שיתרחש מול הרופא.  מכל הימים איני אוהב במיוחד את היום שלפני ואת שעת ההמתנה עצמה עוד פחות.  שם ואז כל הריפודים שריפדתי וההגנות שחיזקתי סביבי, קורסות באחת.

שם אני נזכר באימא ורוצה, לו לרגע, שוב להיות בנוכחות הסוככת שלה...

כריך חיי והוא לא תמיד קל לעיכול.

אבא שלי מצד אחד וילדיי מצד שני.

הצד האחד מריר וחריף והשני ממלא בי את כל טעמי הארץ.

אתה זוכר אבא, איך אחרי שנפטרת פניך התחילו להיעלם לי?

כלפעם מעט, עד שרק הבזקים נשארו.

מזכיר לי את דמותי שלי שנעלמה לי בחלומי (?!)

נבהלתי, במציאות ובתחושה, אז ועתה.

לא ידעתי שכך זכרונותיי יכולים להתאדות.

שכך חלקים ממני עלולים להיעלם.

שדמותך יכולה להתפוגג.

בנצעיר הציע לשים תמונה שלך ושל אמא על השולחן,

שלא תיעלמו לי כך פתאום.

וכך אמנם היה.

במשך הזמן רכשתי את פניך שוב.

היום אתה נעלם רק לפעמים, כאשר אין לי חג בלב.

אתה יודע מתי לשוב, ואני שכחן שכמוני,

אולי אשים גם צילום שלי, להאיר בי את עצמי.

כמו אז, כאשר פקחתי עיניים וראיתי את בנצעיר מחייך אליי.

מיטיב את השמיכה שלי.

מלטף את לחיי.

נושק למצחי.

וחוזר לחדרו...

זה זיכרון שווה שמעלה בי הרבה מעוֹשר טעמי חיי (אוֹשר).

וכמובן ההיפוך,

שפעם אני כך הייתי מבקר את מיטת ילדותו.

היום הוא דואג לי באהבתו.

אתה יודע, אנחש שזו זכייה גדולה!

גמשלך אבא.

אני מנסה להצמיד את התמונה הזו לתמונת חיי שלי, ששוב לא אשכח.

לפני שנהיה אבא הוא לומד עוד על אבא.

עוד יותר מוזר.

חשבתי שהלימוד הזה, ביני ובין ילדיי, יסתיים מתישהו.

וודאי שלא.

גמני עדיין במסע איתך אבא.

ואתה כבר לא איתנו.

כשהתכרבלתי שוב לתוך השינה ראיתי את פניך אבא, בבירור.

אולי היה בהם גם שמץ של חיוך וסיפוק.

ולא שמתי לב, מתי הגעת לכאן?

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ.  אֲנִי זוֹכֵר אֶת פָּנֵינוּ הַגָּלֻיּוֹת (הַגְּלוּיוֹת), אֶת לִבְּךָ שֶׁבִּקַּשְׁתִּי.

לִפְנֵי יָמִים נִּדְבַּרְנוּ לְהִפָּגֵשׁ בְּבֵית הַקָּפֶה שֶׁמֵּעֵבֶר לַפִּנָּה. מָקוֹם סוֹאֵן.

רָצִיתִי שֶׁנֵּשֵׁב עַל חוֹמַת הָאֶבֶן הַנְּמוּכָה, שֶׁלֹּא נַחְשֹׁשׁ לְהַנִּיחַ רֹאשׁ עַל כָּתֵף.

חָשַׁבְתִּי שֶׁעִם הַשָּׁנִים הַהֶבְדֵּלִים מִצְטַמְצְמִים.

נִסִּיתִי לִהְיוֹת בַּיְּדִיעָה שֶׁלְּךָ,  אַךְ לֹא מָצָאתִי שָׁם חִבּוּר אֶל הַלֵּב שֶׁלִּי.

אִלּוּ הִבַּטְתִּי לְלִבְּךָ הָיִיתִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא שֶׁחִפַּשְׂתִּי מַחֲסֶה מֵהַחֹם הַנּוֹרָא,

וְלֹא יָדַעְתִּי אַבָּא, שֶׁשָּׁנִים נִפְרַדְנוּ כְּבָר.