 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוקטובר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | 31 | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 10/2006
700 פעמים
יום שלישי, שישי באפריל 2004.
חזרתי לפני כמה ימים מביקור בישראל.
ואני מחפש דרך לשמור על קשר תרבותי עם הארץ.
בעיקר עם השפה העברית משׂושׂ ליבי.
איפושהו מישהו הזכיר את ישראבלוג.
נכנסתי וראיתי אנשים שכותבים מחשבות ורגשות.
סדרי יום וסדרי חיים.
חשבתי שאולי זה מקום נכון.
שכדאי לי לנסות ולבחון.
שמא (שמא?!?) אמצא גמני בית בישאבלוג.
כתבתי שיר באותם הימים וכך סיימתי אותו:
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
כָּל בֹּקֶר חִיּוּךְ בּוֹטֵחַ עַל שִׂפְתוֹתָיו.
וְכָל שְׁקִיעָה מַגִּיעַ זְמַן קִיּוּמוֹ.
הָרֶגַע בּוֹ אַהֲבָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל קִיּוּמוֹ.
זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.
קיוויתי שזו תהיה הדרך מהחלון שנפתח לי.
טוב, אז זה לא היה בדיוק כך.
האמת שהיה הרבה הרבה יותר טוב.
המקום הזה לימד אותי ואיפשר לי להיפתח פנימה אל עצמי.
לגלות את האספקלריות הקטנות שהשארתי בדרך חיי.
לאסוף אותן לתרמילי בכדי לספר עליהן.
לגדל אותן בי וכאן.
להשלים בין חלקי חיי.
כל זאת היה לפני 700 פעמים בהן בחרתי לשמור כאן את יצירי לשוני.
גם את אלה של ליבי.
700 פעמים.
קשה לי להאמין.
700 ימים שבהם כתבתי כאן.
כל פעם בשימחה ובחשש.
כמעט שנתיים מתוך 31 החודשים שאני כאן.
המקום הזה מגדל אותי.
בעזרתכם.
זו הדלת שנפתחה לי
ואני מודה לאל שמצאתיה.
תודה.
על האהבה וה- care
תודה שהייתם איתי כאן במשך 700 פעמים שכתבתי כאן.
| |
שלהי אוקטובר
חודש אוקטובר מסתיים מחר.
כל הדברים שהוא לא הספיק בי, הולכים ומתמהרים להם.
עוד ועוד דברים.
שמא לא יספיק.
שמא לא אספיק.
שמא בנובמבר לא אהיה מוכן לקבלם.
שמא נובמבר יהיה עסוק מידי בשבילי.
וכך אוקטובר הולך ועורם ערמות אחרונות שיש לנקות.
שיש לסדר במקומם.
ואת מקומי שלי.
גם בחלומותיי הוא מופיע יותר מהרגיל.
כך גם החום שלא מרפה ממני.
כמו השפעת המדומה שמביא עלי החיסון,
עדיין לא גמרה לבדוק את כל מוּכנוּיוֹתיי.
את כל פינותיי.
מילים של אהבה מרפאות.
אם מורחים אותן במקומות הנכונים.
אלה שקרובים ללב.
התמרחתי, וגם עם המילים הנהדרות של סונטה מספר 14, פרי הרוֹקחוּת של אליזבת בראונינג
(סונטות מן הפורטוגזית, בתרגומו של משה זינגר)
אֱהַב אוֹתִי עַל לֹא דָּבָר, כִּי אִם
לְשֵׁם הָאַהֲבָה, אַל נָא תַּגִּיד
'אֹהַב אֶת חִיּוּכָהּ, אֹהַב אֶת נִיד
קוֹלָהּ, אֶת מַחְשַבְתָּה אֲשֶׁר תַּתְאִים
לְמַחְשַבְתִּי, אֹהַב עַל כָּל אֲשֶׁר
לִי הֶעֱנִיקָה, רֹךְ וַהֲנָאוֹת' –
כָּל אֵלֶּה עֲשׂוּיִים לְהִשְׁתַּנּוֹת,
וְאַהֲבָה שֶׁכָּכָה תִּוָּצֵר
תַּחְלֹף מַהֵר. וְאַל תֹּאהַב בִּגְלַל
דְּמָעוֹת, לְנַחֲמֵנִי בְּבִכְיִי –
הֵן אֲנֻחַם וְדִמְעָתִי תֶּחְדַּל,
וְאָז אַהֲבָתְךָ תֶּחְדַּל גַּם הִיא.
אֱהַב אוֹתִי לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם –
אַהֲבָתְךָ תִּחְיֶה אָז, לְעוֹלָם.
תמיד המילים נעתקות ממני לאחר הסונטה הזו.
שתי השורות האחרונות, משאירות אותי באלם.
כי מה אפשר לומר אחרי זיכוך אהבה שכזה.
אֱהַב אוֹתִי לְלֹא סִבָּה, כָּךְ סְתָם –
אַהֲבָתְךָ תִּחְיֶה אָז, לְעוֹלָם.
| |
שׁוּב אֶטְעֶה
בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר
שׁוּב אֶטְעֶה לַחֲשֹׁב
שֶׁאֲנִי מִתְעוֹרֵר
תּוֹעֶה בְּאוֹר יוֹם
כִּי שׁוּב שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ
| |
שעונחורף
הלילה יכנס לו בשקט יומראשון אחרון של חודש אוקטובר.
שעון הקיץ יסיים את תקתוקו.
שעון החורף ינסה להשיג עוד מעט אור שיביאנו לחודש אפריל.
מחר אתעורר לשעון חדש.
ארוץ לבחון את התמרור שהצבתי היום.
אביט לכוכבים אפילו שביום הם בלתי נראים.
אראה שם את האור.
מכוכב שיבריק כל החורף.
כשאגע בו אזכר.
כשאביט בו אחוש.
כשאוהב אתחבר.
רוחה של אליזבת בראונינג שרתה היום בחדרי.
זה היה חד וברור.
איתה אמשיך במלאכה הלא פשוטה
של לחכות.
סוניטות מן הפורטוגזית / אליזבּת בּארֶט-בּראונינג
בתרגומו של משה זינגר
סונטה 43
אֵיךְ אֹהַב אוֹתְךָ? אֶמְנֶה, הַסְכֵּת:
אֹהַב עָמוֹק, גָּבוֹהַּ וְרָחוֹק,
כְּכָל שֶׁנִּשְׁמָתִי תָּכִיל בְּעֵת
תַּמְרִיא אֶל נֵצַח רָם עַד לִבְלִי חֹק.
אֹהַב אוֹתְךָ פָּשׁוּט כְּמוֹ הַיּוֹמְיוֹם
לְאוֹר חַמָּה אוֹ נֵר בָּאֲפֵלָה,
אֹהַב חָפְשִׁית, כְּאִישׁ שׁוֹאֵף לְתֹם
אֲשֶׁר הִפְנָה גֵּווֹ אֶל תְּהִלָּה.
אֹהַב אוֹתְךָ בְּלַהַט לֵב נִמְהָר,
אֹהַב אוֹתְךָ בֶּאֱמוּנַת יַלְדָּה,
אֹהַב בָּאַהֲבָה אֲשֶׁר אָבְדָה
עִם כָּל קְדוֹשַי. אֹהַב בִּנְשִׁימָתִי,
בִּצְחוֹק, בְּדֶמַע; וְאִם אֵל יִבְחַר –
אֹהַב אוֹתְךָ יוֹתֵר אַחֲרֵי מוֹתִי.
| |
שְׂחוֹקֵי לָשׁוֹן
הַלָּשׁוֹן שֶׁמְּלַקֶּקֶת
עַל שְׂפָתַיִךְ מִתְעַקֶּלֶת
בְּתוֹךְ חִיּוּכֵךְ צוֹחֶקֶת
שֶׁהִיא אֵלַיִךְ מִשְׁתּוֹקֶקֶת
אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה (תהילים קכו ב')
| |
אוירונים קטנים
הם הוחדרו במזרק אל מערכת הדם שלי.
מוחלשים.
הם גירו את מערכת החיסון שלי.
כי זה טבעו של כל חיסון.
הוא מלמד את מערכת ההתגוננות על הפולשים שהיו.
בכדי שתתכונן לבאות.
הגוף שלי מגיב לפולש הזר
וקודח.
לוואי שכל פלישה לתחום חיי היתה כך.
עם כושר לימוד ברור כלכך.
אפילו אם זה רק לחורף אחד.
דייני.
| |
בִּנְפֹל קוֹלֵךְ
כְּבָר בַּכְּנֵסִיָּה
עֵת כָּרַעְתְּ עַל בִּרְכַּיִךְ
מִהַרְתִּי לָצֵאת
לֹא שָׁעִיתִי אָז
אֱלֵי אֵל תְּחִנּוֹתַיִךְ
שֶׁבִּקֵּשׁ אֶת נַפְשִׁי
וְלֹא אֶת לִבִּי
| |
התרגשות גדולה
התרגשות גדולה אחזה בי כאשר קראתי את דבריך איש יקר.
לא בכל יום זוכה אדם לתגובה כלכך יפה אשר באה ממקומות עמוקים.
לפני כמה ימים הופעת אצלי בבלוג וחשתי שיש כאן משהו.
משהו באדם שבך.
ביקשתי ממך להזדהות.
כי האות י' לא הייתה עם נפח מתאים.
ובאת היום ורשמת לי תגובה כה מרגשת.
תודה מעומק הלב ואני מתכוון לעומק הלב.
הרבה הרבה התרגשות אחזה בי שכך אדם קורא אותי.
שכך אני מגיע דרך המסך ללב.
כך כותב י' אלי:
אתמול באתי וקראתי. תחילה את הפוסט האחרון, ואחריו עוד אחד ועוד אחד, קופץ מקישור להפניה ועוד ממשיך.
יש מסלול ההולך מן הבטן ללב ולראש ולמסך, והדברים הולכים ופושטים ולובשים צורה והנה הם כבר הפכו למילים.
ואז יש את המסלול ההפוך. מהמסך, לראש, ללב ועד לבטן.
אתה מצליח לעבור את המסלול הראשון בצרוה מופלאה. מצורה לצורה בלי לאבד אף טיפה, כל הדרך עד למסך. הכל מגיע ונמצא שם, על המסך, בתוך צורות המילים.
וכשהכל שם, אני עובר איתך את המסלול ההפוך. מהמילים שלך עד הבטן, ודבר לא הולך לאיבוד. גרמת לי להרגיש כל דבר שכתבת.
כשנשים כותבות, תמיד יש איזה הסחת דעת, איזה אהדה ראשונית, רצון להתחבר שגורם לקורא להזדהות ולהרגיש את הכותבת.
אצלך לא יכול להיות לי שום ספק. אלו המילים נטו. וכל כמה שהיכולת שלך לארוג רגשות למילים משמחת, עוד יותר מרגש למצוא את המקור שלהן, בסוף הדרך.
האיש הוא בעל בלוג מאוד מאוד מיוחד.
אף פעם לא המלצתי על בלוג.
הפעם אני ממליץ על הבלוג הזה בכל פה ומילה.
ואינני ראשון לעשות כך.
מוקה כבר המליצה.
תודה לך איש מרגש
| |
אני מנקד דְּמָעוֹת
להתעורר בשלוש בבוקר.
הכרית רטובה.
הוא עומד בסבלנות ומנגב לי שיער
בדמעות הוא לא נוגע
הן שלי.
אני מביט באריה
בֵּין הַדְּמָעוֹת
הַכָּחֹל נִמְזָג אֶל תּוֹךְ עֵינַי
מְכַוֵּן אוֹתָן
לְצַיֵּר אֶת נוֹכְחוּתָהּ
רגע לפני היא הייתה כאן הלחשנית,
נועצת פיטמה אל תוך שפתיי השוקקות
מנגנת את גופה על המיתר שחבוי בליבי.
מחברת את אשר יהיה למה שקיים -
אני זוכר בריחוף.
יכול לחוש את פלומתה מריחה אל שפתיי.
הדמעות יבשו
ואני קם לאיטי
מתוך מבטו של האריה.
| |
מנוחה נכונה
המנוחה לובשת פנים מדויקות כלכך אחרי ששבים מביקור בבטן.
לא פשוט לכתוב מהמתרחש בבטן.
שם אלוהים חי ולא תמיד אני מכיר את דרכי שם.
הרבה יותר פשוט להסתכל אל תוך כדור הבדולח שאני מחזיק על המדף.
הוא מעלה אבק, הכדור הזה.
הרבה זמן לא השתמשתי בו.
היום באו אורחים והאכלתי אותם.
הפָּאֶייה יצאה מוצלחת למדי, יבשה במידה הנכונה.
השבוע הישגתי (סופסוף) דבש מפרחי מגנוליה מצ'ילה.
ארומה וטעם משגעים. עוד יותר מאשר דבש מפרחי אבוקדו.
בעצם, אי אפשר להשוות.
אם דבש פרחי אבוקדו הוא יין שמצחקק את הלב,
הרי דבש פרחי מגנוליה מפעים את הלב.
לקחתי עלי תרד טריים ושפשפתי אותם במעט דבש מגנוליות.
באיטיות ליקקתי את השאריות, נהנה מהמשחק המקדים של פעימת לב עמוקה.
לאחר שגמרתי לטפל בפירות הים לפאייה, שבתי לעלים.
הם הבריקו והתרככו כמצפים.
לא נתתי להם לחכות הרבה ומיד הוספתי להם סומאק ושוב שפשפתי.
מחדיר אליהם את הטעם האדום.
הירוק לבש כוכבים אדומים על רקע זהב הדבש העמוק.
אני אוהב לגעת באוכל.
אני נהנה מהמגע ומהטיפות שחודרות מתחת לעור.
התחושה הייתה נהדרת.
עלי תרד עם דבש מגנוליות וסומאק.
נשמע חריג ומוזר.
מסתבר שגם בריא ומאוד טעים.
מאוד טעים.
קרעתי את העלים מעט וזרעתי עליהם מעט מלח אטלנטי גרוס.
הכנסתי למקרר.
נותן לאהבה להתחולל מעצמה.
שבתי לתמנונים הקטנים שהשריתי במי מלח.
סגרתי עליהם בסיר לחץ.
מייד רצתי לאורז שחיכה בכמיהה לאבקני הזעפרן.
הזהבתי אותו ויצאתי לפטיו לחשוב שהמנוחה הזו מאוד נכונה לי.
בזהירות, השבתי את כדור הבדולח למדף.
הורדתי את הסינור.
עטיתי ממיטב חיוכיי,
ונשפכתי אל תוך החיבוקים שזרמו מבעד לדלת.
אין כאן טיוטא היום וגם לא תשלומים.
ביום ראשון החנויות סגורות ממילא.
רק שימחה ונשיקות.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
