לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2004    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2004

30 בְּנוֹבֶמְבֶּר



אֶבֶן סְדוּקָה
נִרְדְּמָה
בְּתוֹךְ סֶדֶק

נִפְעֲרָה אֶל מַכּוֹשׁ
שֶׁל זְמַן
שֶׁל עַכְשָׁו

נִסְדַּק הַסֶּדֶק
וְאֵינוֹ לְבַדּוֹ
כְּבָר שְׂמֵחִים אִתּוֹ

כַּף טַיָּחִים
מְנַסָּה לְהַסְתִּיר
לְחַבֵּר לָאֶבֶן

לִישֹׁן שְׁנַת אֶבֶן
שְׁלֵמָה וַאֲחִידָה
לְחַפֵּשׂ מַרְגּוֹעַ

וְשׁוּב נוֹפֵל הַמַּכּוֹשׁ
וְשׁוּב מְחוֹרֵר
סְדָקִים בְּלֵב אֶבֶן

עַד מָתַי
יְכוֹלָה אֶבֶן קְטַנָּה
לְהַשְׁלִים אֶת עַצְמָהּ?




30 בנובמבר בערב.
לפני 4 שנים.
אז ניכתבו המילים האלה.
15 יום לפני שעמד להסתיים
פרק חיים אחד.
לפני שניפתחו חיים חדשים.

המילים האלה מלוות אותי פעם בשנה.

כאזהרה.
כלזכור.

מסדרון של שבועיים ראשונים של דצמבר.
מנובמבר אחד אל דצמבר אחר.

שבועיים של צירי לידה שכזאת.
נכתב על ידי , 30/11/2004 19:07  
33 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/12/2004 22:47
 



סוגריים שבדרך



עצרנו בדרך.
כי אנדריאה צמאה.
כי אנדריי ישב זמן ארוך מידי.
אנדריאה ואני נכנסנו לבר.
אנדריי פנה במעלה הגבעה
עם הכינור שלא נוטש אותו.
אנדריאה מפלרטטת עם הברמן.
אני בפינה כותב.

שלושה אנשים קרובים כלכך.
כל אחד פוסע צעד הצידה אל מחוץ למגע הצפוף של האחר.
מחפש נקודה במרחב המשולש הזה.

לאחר זמן, אנדריי שב.
מביט בי מעבר לשולחן.
רואה את הסוגריים הנפתחות עבורו נכון.
הוא קם מהשולחן.
פוסע לעברי בקלילות של איש כבד.
מציץ שוב בכתוב ופורץ בצחוק אחר.
"אתה כותב הפוך".
"רגע" אני משיב, "אתה מנסה להפוך את עולמי".
השבתי בלי לחשוב.

אני פותח בסוגריים ימניים וסוגר בשמאליים.
כך הוא הזמן העתיק שבי.
פועם בחזי מימין לשמאל.

הוא שולף עט מוזהב מכיסו.
מציץ אלי משועשע ומסמן על הדף שלי סימן קריאה.
"אתה פיקח" הוא מחייך אלי משועשע.
ופונה למכונית.

עכשיו אני תקוע עם סימן קריאה באמצע אמירה פתוחה מסוגריים ימניים.
איך ניתן לסגור סימן קריאה?

מחקתי והמשכתי.
כי אין מקום לאחר בתוך הסוגריים הפרטיות שלי.

עכשיו יצאו לי רק מלים סדוקות.
אולי בכל זאת יש מקום לעוד מישהו בתוך המאמר המוסגר שלי.
אולי אני סוגר מלים בתוכי שהן נבדלות מאשר אני.
שהן חדר לאחר.

אנדריי השאיר בי ספקות.
כשהתיישבתי חובק את ההגה, ראיתי במראה.

שוב אנדריי בחיי.
נכתב על ידי , 30/11/2004 00:09  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-1/12/2004 22:53
 



רְוָחִים



פָּתַחְתִּי סוֹגְרַיִם
לָרְוָחִים
שֶׁבֵּין הַמִּלִּים

נָעַצְתִּי
סִימָן קְרִיאָה
שֶׁלֹּא בַּמָּקוֹם

סוֹגְרַיִם סִיַּמְתִי
לִפְנֵי הַמִּלָּה
הָאַחֲרוֹנָה

עָיַפְתִּי מִלְּנַהֵל
רְוַחִים בִּשְׂדוֹת
הַמִּלִּים
נכתב על ידי , 29/11/2004 02:19  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-1/12/2004 21:06
 



מרק גולש



אני עייף מאוד מהיום הזה.
ובכלל לא רוצה לישון.
רוצה לספר את היום.
תחושה של יעשה לי טוב לספר.

היום אבואלה ואני בישלנו מרק גולש.
איך שהגעתי מצאתי אבואלה אחרת.
כזאת שהזכירה לי את הרוח של פעם.
מה שקרה הוא שאנדריי ואנדריאה הגיעו מבודפשט לביקור.
כמו ביקור פרידה.

זו משפחה מסודרת שכזו המנהלת את נכסיה מבעוד יום.
איך לשנע את הרכוש.
איפה להפקיד כספים וכמה.
אנדריי הוא הציר ההונגרי שעליו סובבת המשפחה.
אבואלה היא הציר הספרדי.
ועתה, כאשר היא תלך, וכולנו רוצים ומקווים שזה יקרה רק בעוד זמן רב,
יש להעביר את הכל מבעוד זמן לרוזנה ולאחותו הצעירה של אָמור.

אנדרי הגיע ואני חייב להכין מרק גולש.
אבואלה בכלל לא מכניסה את הדבר הזה לפיה.
אך היא יודעת שאנדריי מהלל את המרק שלי.
אז אני חייב להכין.

אך יש בעייה.
המטבח של אבואלה זר לי.
כל מטבח שהוא לא שלי זר לי.
מטבח עבורי הוא כמו הגוף שלי.
אני מכיר את כל הפינות הנסתרות.
את יכולותיו ואי יכולותיו.
את הנוחיות שבו.
ואת הקשיים שלו.
כך אני מתנהל במטבח שלי.
כך אני מסוגל להתרכז במסע הבישול.

וכך אחרת בכל מטבח אחר.
אני חש זר.
קר לי במטבח אחר.
כאשר אני מבשל במטבח אחר אני מתעייף מאוד.
עובד בחצי ריכוז, בעוד המחצית השנייה עסוקה בחיפוש והבנה של הסובב אותי.
לא מצליח להתחבר באמת לבישול.

אבואלה שמעה את הדיבור הזה שלי לא אחת.
תמיד סנטה בי שאני סתם לא רוצה לבשל אצלה, אך הניחה לי.
אך עתה המטבח שלי הוא למטה בבית ליד הים, ואני כאן עם אבואלה בכפר.
אנדריי ואנדריאה מגיעים בצהריים וחייבים לשמח אותם.
אז מה עושים?
מבשלים.

גררתי את הכורסא של אבואלה למטבח.
הושבתי אותה ועטפתי אותה בשמיכת צמר עבה.
והתחלתי.
אני שואל והיא עונה בקול בוטח של פעם.
בידה הרמה שכה הורגלנו ואהבנו.

מרק הגולש שלי, איני יודע כמה הוא הונגרי, אך אנדריי טוען שטעם עתיק לו.
המתכון הזה נוצר מתוך ניסיונות רבים.
הוא לא עונה לטעם של כולם.
אך לי הוא נותן את הטעם של חורף.
חורף שלי.

אז נתחיל.

טיגנתי עד הזהבה, 2 בצלים קצוצים דק וגם כ- 10 שיני שום קצוצים דק גם הם.
ניתן לטגן בשמן זית וגם קיימת אופציה אחרת לא כשרה שבה אני בחרתי.
הוספתי כ- 5 כפות גדושות של קמח רגיל והמשכתי לטגן על אש בינונית, תוך כדי ערבוב מתמיד. עד שקיבלתי גושונים זהובים של בצל בקמח.
הגעתי שוב לשלב לא כשר שניתן לדלג עליו.
לא דילגתי גם כאן.
התחלתי להוסיף מים במנות. מערבב בכף עץ, בכדי להמיס את הגושים המתקבלים. עד שהגעתי לעיסה הומוגנית. הוספתי עוד מנה של מים וחזרתי על התהליך. כשקיבלתי מרק סמיך מאוד הוספתי כשליש כוס יין לבן, וכמחצית הכמות הזו של רוטב סוייה. גם שתי כפות רסק עגבניות שמתי ואף מעט אבקת חרדל.

בחשתי היטב את כל העיסה, הנמכתי את האש, והלכתי לנוח מעט.
התיישבתי לצד אבואלה ומזגתי לנו יין בכוסות גבוהות.
מבטה של אבואלה היה מעבר לחלון ואני נשמתי את הריחות העולים מהסיר ומתעטפים בריח עלי עץ הלימון הנמרטים ברוח שבחוץ.
זיכרונותיי שטו לעץ הלימון שבביתי שהיה בישראל ולשני ילדים המאזינים בשקיקה לסיפורו של מיץ פטל.
אבואלה הזכירה לי בליטוף שיש לסיים את המלאכה.
אז המשכתי.

עכשיו לאחר שהמצע הוכן הגעתי לשלב הפפריקה.
ליבו של עניין.
הוספתי כ- 5 כפיות די גדושות של פפריקה משובחת.
הפפריקה היא לב העניין הגולשאי ולכן אני משתמש בפפריקה הונגרית או ספרדית מקסֶרֶס.
אני ניזהר מאוד מכל פפריקה חסרת שם או כל מקור אחר.
המשכתי לבחוש, כדי למנוע היווצרות גושים והידבקות על תחתית הסיר.
כעת הוספתי כמות נדיבה של פטרוזיליה ועלי נענע קצוצים.
הוספתי מים עד לקבלת סמיכות כמעט של מרק.
תיבלתי בכמות הרצוייה של מלח גס.

לטעמי וגם לחיכו של אנדריי, מרק גולש שאינו חריף דיו אינו ראוי.
אני מאוד לא אוהב את החריפות של פלפל שחור ולכן אני משתמש בצ'ילי.
כל אחד לפי טעמו.
לאחר שהתיבול ענה לציפיות לשוני, הוספתי את קוביות הבשר ותפוחי האדמה.
ולסיום הוספתי גם קוביות תפוח עץ אחד, אגס אחד ושזיף אדום אחד.

כמה בחישות והבאתי לרתיחה על אש בינונית.
עתה יכולתי לראות אם יש צורך להוסיף נוזלים ובמידת הצורך גם לתקן את התיבול.
הנמכתי את האש לעוד כ- 45 דקות של רתיחה עדינה.



לאחר כרבע שעה שמעתי את מכוניתו של אנדריי חורקת על האבנים שבחוץ.

אהבה לא הייתה חסרה לי היום.
ובכל זאת, הבישול של הגולש ועוד מיני מזונות התיש אותי.
בדרך כלל אני שואב הרבה כוח מהמסע הזה.
אך היום במטבח זר שלא הצלחתי להתחבר אל פינותיו הכמוסות, זה לא הלך לי.

אנדריי ואנדריאה מאוד אהבו את המרק.
גם רוזנה ואני.
אבואלה הפשיטה 2 דגי דניס אפויים במלח, עד לעצמותיהם הלבנים.

חזרתי תשוש ועתה לאחר הכתיבה אני קל יותר.
עכשיו התעוררתי.

שבת שלום.


עידכון של שבת בבוקר.
לכל אלה שמודאגים כאשר אני נעלם ליותר מכמה שעות (תודה לכם)!

אחזור רק בראשון בלילה

אהבה ו- CARE
נכתב על ידי , 27/11/2004 02:07   בקטגוריות אוכל מאהב  
67 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-21/10/2005 19:14
 



תכלית חיים


ארנים נדהמי שמש / זלדה


אֳרָנִים נִדְהֲמֵי שֶׁמֶשׁ
הִדִּיפוּ נִיחוֹחַ פִּרְאִי –
אוֹתוֹ אוֹן מְהַמֵּם מִפְּנִימִיּוּת הַצְּמִיחָה
    עָשָׂה אוֹתִי שׁוּב
    בַּת-בַּיִת בָּעוֹלָם,
אַךְ אֶת הָעִקָּר לֹא הִגִּיד לִי;
מָה הַכַּוָּנָה הָאֱלֹהִית
בִּצְמַחִים צָצִים וְנוֹבְלִים.
גַּם תַּכְלִית חַיַי
    וְתַכְלִית מוֹתִי
לֹא אֵדַע בָּעוֹלָם הַזֶּה. 

כל הבוקר הידהד בי השיר של זלדה.
לא שזכרתי את המילים בדיוק.
אך זכרתי את חוסר התשובה בעולם הזה לתכלית חייה.
לתכלית מותה.
 


ואני בדרכי לאבואלה שנמצאת במעגל אחרון של השלמה והכלה.
לוואי שהייתי יודע את אשר בליבה. 
הגעתי.
חיבקתי אותה.
והיא הייתה רופסת בזרועותיי.
כמעט בובה.
חסרה את הגמישות שאפיינה אותה.
לאחר זמן ביקשה בקול רפה לעלות למעלה לצוק הגבוה.
 


זמן רב טיפסנו.
היא על כיסא הגלגלים
ואני דוחף עם מקל הליכה שמסרבל אותי כמריונטה עקומה.
 


בדרך נחנו.
נשמנו.
אני ניסיתי להירגע מהקושי שבעלייה.
זכרתי את הקלילות שבו היא הייתה מטפסת ואני נגרר אחריה.
עתה שנינו נגררים.
היא, ראשה שמוט ומתנדנד קלות.
אני, ספק דוחף ספק חופר את דרכנו למעלה.
 


הגענו.
נשמתי בכבדות.
אוסף את נשימותיי למסלול שקט יותר.
עסוק בחוסר יכולתי.
נרגעתי.
אספתי אותה בזרועותיי והנחתי אותה על העשב.
שעונה על גזע עץ אורן.
היה קר וצורב ורטוב.
היא התיישרה משעינה יד אחת על האדמה הקרה.
בידה השנייה ליטפה-החליקה את קליפת הגזע.
 


לאחר זמן החלה למלמל מילים בלחש.
חשבתי שהיא מתפללת.
לא הבנתי את המילים.
ביקשתי שתחזור על דבריה.
וכך אמרה.


 
זֶה שֶׁלִּי
אֲנִי בָּרָאתִי אֶת נוֹכְחוּתִי כָּאן
בִּשְׁבִילִי בָּרָא אֱלֹהִים
אֶת הַקֶּנְיוֹן
אֶת הָאֳרָנִים
אֶת הָאוֹר.
 


אור היה שפוך על פניה.
מבהיקות וחלקות
כפניה של נערה.
 


זכיתי לעוד רגע שקט
של חיים.

נכתב על ידי , 26/11/2004 02:50  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/12/2004 14:12
 



אַבּוּאֵלָה



פִּתְאֹם בְּאֶמְצַע הַחַיִּים
אַתְּ כּוֹרַעַת בֶּרֶךְ לַסּוֹף

מַשְׁלִימָה עִגּוּל
אַחֲרוֹן שֶׁל הֲכָלָה

שְׂמֵחָה לִכְלוֹת
הַתַּכְלִית



אני אהיה כאן פחות.
אגיב פחות.
אהיה יותר עם
אבואלה
אגיב אליה
איתה


נכתב על ידי , 25/11/2004 00:10  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   3 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-29/11/2004 10:52
 



נוֹף הַמִּלִּים



אֲנִי מְצַיֵּר מִלִּים
בְּנוֹף שֶׁהָלַךְ לְאִבּוּד
כְּגֶפֶן מִשְׂתָּרֶגֶת
מִמִּצְחִי
מַתְוֶה הֹוֶה
מִמַּה שֶׁהָיָה

לֹא חוֹזֵר
רַק מַפְרִיחַ

נכתב על ידי , 24/11/2004 10:37  
31 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-29/11/2004 10:47
 



כמו תמונה על קיר



כמו תמונה על קיר אני מביט ושב בהינף זרועו הבטוחה של הזמן לאותו החדר.
ושם אישה.
ואני מולה.
מתבונן סביבי.
כדי להכיר את עצמי המתבונן בי.

דברים שקלטתי, כמו שליבי בוחר לזכור.

בזהירות הורדת את בגדי.
חשפת את עורי שמבהיל אותי.
גם את החזייה לא הותרת לי כמחסה או כתומך.
ואני ערומה לפניך.
ואני אהבתי את המגע שלך.
מספיגה אותו דרך כל הנקבוביות הכמהות אותך.
כאילו יומיום ערגתי אליך.
ואני היכרתי רק את אצבעות הילד שבך.
באצבעות מיומנות אתה נגעת וליטפת.
כאומד מרחקים.
הרחקת את הקור מהקליפות.
התפעלת מיפי שדיי ואף העזת לנשק את פיטמותיי.
אני נרעדתי וחשתי את ציפורני הקליפות ננעצות בי.
עמוק מידי.
חשבתי שאני עומדת להיסדק.
גם אתה חשת.
ראית איזה סדק בודד ששכחתי להסתיר.
בידיים בוטחות הרחבת את הסדק.
מקלף באהבה חסרת רחמים רגב מתוך סדק.
הינחת אותו בצד ליד רגב שלך.
מייד התמזגו לאחד.
המשכת ולאט לאט חשפת את הקליפה שמתחת.
עד שהייתי עירומה מולך כמו שאף גבר שהיכני לא סדק אותי.
ושיברי קליפותיך הינחת לצד אלה שלי.
מסודרות כמו שתמיד רציתי.
סדק מול סדק.
כאב אל כאב.
קוץ ליד קוץ.
והם נבלעים אחד אל תוך השני ופורחים אל חיים חדשים.
ואתה הינחת אותם בתוך אגרטל ליבי.
שאולי יחיו.
שאולי יפרחו בי שוב.
והימשכת הלאה.
בציפורניים חשופות עד בשרך המדמם הימשכת לקלפני.
לא מותיר לי סיכוי.
ממיס כל וקורע ומנתץ כל כאב.
כל מכֶּה וכל אנס וכל משפיל.
וליד אלה שלך ידעת איך לחבר.
איך להצמיח אותי מתוך נשיקות ומגע ידיך המדממות אותי.
עד שהגעת פנימה לאותו מקום קשה שאפילו אתה לא יכולת לו.
שם נינעצה יתד אל ליבי.
גבר ארור שבמגף קלגסים פרע את שטר החוב של אבי.
ואני נקראתי לפרוע את חובות החיים בזכויות הרכות שלי.
אבן קשה שצימחה עמוק אל תוך הנפש.
היא החוסמת את דרכי אל ליבך.
בולמת אותך מליבי.
ואיני יכולה לחיות עם קשה ונורא שכזה.
הקשה שממשיך ומצמיח קוצי מוות אל תוך ליבי.
לכן אני אוספת את עצמי עם פרחיך ואהבתך אל אלוהים.
עתה אני כבר אישה של אלוהים ולא של איש.

תהיה בשלום.
תלך אהוב.
ושוב אלי גם.

וכמו אז בחדרה של אוּנגה, כך גם היום.
לצידה, מימין לחלון, ניבטת אליי מריה מגדלנה של טיציאן.



תחנות שבדרך: אוּנגה, אוּנגה של רוסקילד, אוּנגה - נגיעה שבנפש 
נכתב על ידי , 23/11/2004 02:35  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   4 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-4/3/2007 12:23
 



זִכְרוֹנִי



בַּבֹּקֶר פָּסַעְתִּי הַצִּדָּה
לְמֶרְחָק שָׁלֹשׁ מִלִּים
מַנְשִׁים בִּכְבֵדוּת
אֶת זִכְרוֹנִי

כָּל הַיּוֹם רַצְתִּי
בָּחוֹלוֹת נָבַרְתִּי
מְצַעֵק אֶת שְׁמִי
שֶׁאָשִׁיב שֶׁאָשׁוּב

בַּלַּיְלָה אַתְּ שַׁבְתְּ
רְטוּבָה וּבְשֶׁקֶט
טִפַּסְתְּ עַל חָזִי
נָשַׁקְתְּ אֶת צַוָּארִי

מַשְׁאִירָה סִימָנִים
שֶׁל גֶּשֶׁם
וּדְיוֹ שֶׁל זִכָּרוֹן
שֶׁמַּרִיחַ כְּמוֹ פַּעַם
נכתב על ידי , 22/11/2004 11:16  
47 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-26/11/2004 09:42
 



סוף דבר – ממשיך בדרכי



שלושה ימים של סערה.
זהו, ניגמר.
אני במקום טוב.
מסודר להמשך הדרך.

הכל ראיתי בשלושה ימים אלה.
את זכותי להביע.
את הפגיעה שנפגעתי.
את הפגיעה באמל"ש.

אך שכחתי בסערת ריגשותיי כמה דברים בסיסיים על אדם.
ובאה אישה חכמה והזכירה לי.
כי בין סלעי מיבצרי מבצבץ אור נוסף.
שאתפנה מעט.
שאפנה ואביט.

וכך עשיתי.
ומייד גם הגבתי.

תודה לך ZU יותר מאשר אני יכול להביע כאן!!!

הסתיים מבחינתי העניין.
כל מה שנשאר עבורי, עבורי נשאר.

לכן אבקש, להפסיק עם שליחת מיילים.

לכן גם הפוסט הזה הוא לא לתגובות.

תודה לכל מי שהיה כאן והגיב.
תודה למי שבחר לשלוח לי אישית מייל.

כולכם סייעתם לי לראות את עצמי.
לא להיבהל ממה שראיתי.
לקבל ולחבק את עצמי.
וכך עשיתי.

כמו שפירסמתי במשך יומיים כמה ציטוטים, כך אתן אור כאן
לחליפת התגובות האחרונה ביני ובין אמל"ש.

היום בשבת אחה"צ כתבתי לאמל"ש:
"אני מבין מאיפה באו המילים שלך.
אני לא מסכים, אך מאוד מבין.
כל אהבתי אלייך במקומה מונח.
ניסיתי להושיט לך יד ואת לא קיבלת.
אין לי טינה
אין לי כעס.
אף לא לרגע היה לי.

ושתדעי אישה יקרה, כי למרות ואולי משום צורת עמידתך אני מאוד מעריך אותך.
מכבד ומוקיר.
ואהבתי אלייך עמוקה מכדי פגיעה,
גם אם נפגעתי כלכך.

אני שוב מושיט יד ואם במקום זאת אקבל סטירה,
גם זאת אבין ואסתלק לי לדרכי.

לעזאזל מ’,
אני אוהב אותך!!!

לא, לא חשבתי שאכתוב לך את המילים האלה.
אך יש בינינו אישה אחת (חדשה כאן),
היא מופלאה באופן ראייתה והיא כתבה את אותה התגובה אלייך ואליי.
והבנתי שכל תחושותיי אלייך קיימות.
הן העמיקו כנראה לאורך החודשים של היכרות מופלאה.

זהו אישה יפה...
הלכתי.
אם תרצי, תקראי לי...

אוהבתך:))"

ובערב קיבלתי תשובה ממנה:
"הייתי רוצה להגיד שהכל נשכח ונסלח. הייתי רוצה לקחת את היד שאתה מושיט ולהמשיך הלאה. אבל קראתי את הפוסט האחרון שלך, ואת התגובות שלך שם. אתה יצאת נגדי באופן אישי שדות. אני מבינה שבדיוק ככה תפסת את הפוסט הזה שלי. כאילו יצאתי באופן אישי נגדך בצורה לא הוגנת. אבל אני לא כתבתי עליך, ובתגובות לא ניסיתי לשכנע אחרים שאתה לא בסדר. אני ממש לא רוצה להמשיך עכשיו עם מי עשה יותר רע למי, אבל להגיד לך שאני מרגישה נוח עם מה שהיה, ואני מרגישה נוח להגיב אצלך, והכל מאחורי - אני פשוט לא יכולה עכשיו. אולי בהמשך.

אני חושבת שזה עניין של אמון ובטחון בצד השני, ואני חושבת שהאמון והבטחון של שנינו זה בזה נפגע מאוד בויכוח הזה. אני מקווה שהאבק ישקע ודברים יחזרו לעצמם בהמשך, אבל אני חושבת שזה יקח זמן."

וכך עניתי לה:
"אם תסתכלי על שעון התגובות, תוכלי לראות כי התגובה שכתבתי לך בצוהריים (לפי שעוני) הייתה לאחר כל התגובות האחרות.
אדם עושה דרך עד שהוא מגיע להבנה.
אני עשיתי את דרכי.
סייעה בידי גם אישה חכמה.

מבחינתי כל שהיה היה.
כאשר אני מגיע להבנה כל שהיה היה.
מתקיים היש והנוכחי.
למדתי לערוך את ההפרדות שלי במרחב ובזמן.

את תגובתך זו אני מבין ומקבל.
אולי לא תביני, אך לא נישאר לי מישקע.
זיכרון כן.
מישקע לא.
אולי לא תביני שמה שאני עברתי בשלושת הימים כתוצאה מהסחרור הזה, הייתה מראה טובה.
של איפה ומה אני.

לא עורער ביטחוני בך בויכוח הזה.
אני מצטער לשמוע שהתערער ביטחונך בי.

קחי את הזמן שלך.
הוא שלך.

אוהבך:))"

ואני ממשיך ללמוד ולהפנים...
נכתב על ידי , 21/11/2004 00:59  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)