| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
דצמבר 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | 31 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 12/2006
בִּקּוּר בְּאוֹר וְצֵל
אֲנִי מְגַלֵּף טַבָּעוֹת שֶׁל אוֹר
מִתּוֹךְ אֶצְבְּעוֹתַי
שֶׁאֶתְמוֹל טָבְלוּ בְּעָשָׁן.
עַל הַמַּשְׁקוֹף יֵשׁ שְׂרִידִים
שֶׁל טְבִיעוֹת
שֶׁמְּמָאֲנוֹת לְהִמָּחֵק.
מִישֶׁהוּ בִּקֵּר בִּי אֶתְמוֹל
וְשָׁכַח לִמְחֹק אֶת הַצְּלָלִים.
| |
קציצות בקפה וקינמון
הוא לצידי חותך ירקות לרצועות דקות כמו איטריות.
אני מפזר את הקפה לתערובת הבשר שמתרככת תחת ידי.
הוא מאדה במחבת את הירקות במיומנות של שף צעיר ונלהב.
אני מוסיף את הקינמון ביד נדיבה שנגעה והעמיקה ולשה ושוב מעמיקה.
הוא מכין את הרוטב הקסום של ארבעה מיני גבינות שיספגו את טעמי הירקות.
אני מעסה את מיץ הלימון עם קורטוב הציפורן אל תוך התערובת הרכה של בשר.
הוא מביט אלי.
אני מגניב מבטים לקסם הבישול שלו.
הוא מפזר מעל הכל צנוברים קלויים.
אני נהנה מהמגע של הרהורים חדשים שמתעצבים בי.
אני חובק את מבטו.
הוא יונק את שלי.
הוא בנצעיר.
אני אבא.
יחדיו אנו מביאים את הריח והטעם לשולחן.
השימחה שלנו מחבקת.
זה אכן מתרחש.
זו מציאות שאכן היא כאן.
אף אחד לא צריך לצבוט אותי.
אני ער ואני כאן.
יומשישי של אהבה ו- care
ירקות מאודים ברוטב ארבע גבינות (מעשה ידיו של בנצעיר)
| |
שֶׁזֶּה כְּמוֹ דֶּזָ'ה ווּ
שֶׁשּׁוּב לֹא אֹמַר לָהּ
אֶת שֶׁלָּחַשְׁתִּי
פַּעַם
שֶׁרִבּוּעִים יַתְקִילוּ אוֹתִי
בְּפִנּוֹת כּוֹאֲבוֹת
שֶׁלֹּא אַצְלִיחַ לַשּׁוּב
אֶל אַהֲבָה מְסַחְרֶרֶת -
שֶׁלּוּ לְרֶגַע תִּהְיֶה בּוֹהֶקֶת
כְּמוֹ נֵר שֶׁכָּבֶה
שֶׁזֶּה יִהְיֶה כְּמוֹ דֶּזָ'ה ווּ
אֲבָל הָפוּךְ
*דֶּזָ'ה ווּ - תחושה המתעוררת אצל אדם במהלך חוויה שהוא חווה בפעם הראשונה,
כאילו כבר חווה אותה בעבר.
| |
יעקב בסר בארבע לירות
הייתי חייל חולמני מחטט בספרי שירה של פעם.
מחפש את המילים האלה שנעים למלא בהן כריות.
הייתי חייל שמפשפש בין אלתרמן לגולדברג.
ופעם התמזל לי לקחת ליד את "בסבך השורשים" של יעקב בסר.
ארבע לירות. מציאה שכזו.
המילים נמזגו נכון אל החסר-שקט שבחייל.
באמת הייתה זו מציאה.
החייל שהייתי פעם.
שכלכך רחוק ממני היום עד שאני חייב כמעט לדבר אליו בגוף שלישי.
רחוק הוא.
יעקב בסר של אז נמזג וחי בי מאז היום.
הוא מהדבקים שמחברים אותי למי שהייתי אז.
כדי שאוכל לדלות את כוחותיי גם משם.
בעת שימחה ובזמן מצוקה.
תמיד.
וכל זאת בארבע לירות של שנת 1969. ממש מציאה.
פמה היפנתה אותי לידיעה שיעקב בסר נפטר לפני ארבעה ימים.
עצבות שכזו.
רק לפני שלושה חודשים הקדישו לו ערב בצוותא. מחווה למשורר.
זה היה אקורד סיום.
עצוב. העיניים שלי מתלחלחות.
הוא היה מורה הנבוכים שלי ולא ידע.
הוא זה שאהבתי תמיד.
עוד ועוד.
את "בסבך השורשים" ו"שירים בהליכה" הזו לא הפסקתי לקרוא כל חיי.
הם שימשו לי אור ויתדות בהרבה צמתים של חיי.
מהרבה בורות יצאתי בעזרתם.
והכל בארבע לירות. לוואי והיו לי עוד כמה השקעות שכאלה.
תודה גדולה אני חייב ליעקב בסר.
והוא לא ידע.
הוא לא ידע איך המילים של שורות לבֵּן מתוך "שירים בהליכה הזו",
סייעו לי:
[ה]
וַאֲנִי מַעֲבִירְךָ מֵעַל הַיָּם
וְאַתָּה לָאִיִּים צוֹפֶה.
כָּזֶה הוּא הָאָדָם. מְדַדֶּה מְדַדֶּה
מֵאֶבֶן לְאֶבֶן לִרְשֹׁם שְמוֹתָיו,
וְהַגַּלִּים – יֶלֶד,
אוֹ שֶׁשּׁוֹטְפִים אֶת עֵינָיו, אוֹ
שֶׁנּוֹשְׁקִים קַרְסֻלֵּי הָרַגְלַיִם –
עתה הוא איננו.
אך המילים שלו חיות ויחיו בי תמיד.
כעת אני מנסה לפענח את שירי שנותיו האחרונות.
את המילים החדשות שהוא אסף לתוך "הנה, מנשבת רוח", שיצא השנה.
השיר שנקרא כשם האסופה, מסתיים כך:
כְּמוֹ קֶבֶר
מַרְעִיד זְרוֹעוֹ הַגְּשׁוּמָה שֶׁל יֶלֶד קָטָן
עַל פָּנָיו חִיּוּךְ מֻפְנָם
יֶלֶד בַּיְשָׁן
לְאָן, לְאָן יִפְנֶה
מַה יַּעֲשֶׂה עִם עַצְמוֹ
מִי יַאֲכִילוּ וּמִי יְחַבְּקוֹ מִי
יִשְׁמַע אֶת בִּכְיוֹ בַּלֵּילוֹת
אוּלַי לִי נוֹעַד לְהַקְשִׁיב
לְבִכְיוֹ הַמֻּפְנָם,
אֲנִי אַקְשִׁיב לָךְ יַלְדָּתִי וּדְעִי
שֶׁאַבָּא שֶׁלָּךְ מַקְשִׁיב. בַּבֶּטֶן שֶׁלּוֹ
טָמוּן יֶלֶד שֶׁבַּלֵּילוֹת כִּמְעַט אֵינֶנּוּ נִרְדָּם
וְחָשׁ בָּאֲדָמָה רוֹעֶדֶת וְיוֹרֶקֶת דָּם.
כן, יש בו משום ההליכה.
מוקדם הרבה יותר, ב"שירים בהליכה הזאת", הוא גם ברא את הנֶּשֶׁם עבורי.
לימד אותי מנגינות של געגועים.
עונת הגעגועים – מתוך "שירים בהליכה הזאת".
אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְנַגֵּן
מְנַגֵּן. וְעוֹנַת הַגַּעְגּוּעִים מַכָּה גַּלִּים
אֲנִי רוֹצֶה
זֶה מִקָּרוֹב לָגֶשֶׁת, לָשֶׁבֶת בְּסָמוּךְ-סָמוּךְ. וְלִנְשֹׁם.
יַקִּירָה, לַקֶּשֶב וְלַנֶּשֶׁם חֲשִׁיבוּת מַכְרַעַת. וְגַם הַמִּשּׁוּשׁ;
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי מֵיתָרִים טָמַנְתִּי-
עצוב לי.
אך זכיתי במדריך יעקב בסר לחיים.
בארבע לירות.
תודה לך יעקב.
יהי זיכרך ברוך.
| |
בנשלושים
בן 30 אתה היום.
מחשבה מרעידה.
בן 30.
יש לי בן והוא בן 30.
אני זוכר את סערת השלג שנולדת אל תוכה.
ומאז הבאת לי כלכך הרבה שקט.
כל פינה שיכולת מילאת בשקט המיוחד שלך.
פסעת בחיים בדרך השלווה שלך.
יודע את הכיוון.
יודע את עצמך ויכולותיך.
תמיד הבאת לי את נוכחותך.
מכל מקום שהיית לכל מקום שאני הייתי.
יודע לגעת במקום המיוחד שבינינו ולהרעיד.
כמיתר שחוצה את כל הזמנים,
אתה יודע לחדור אלי מליבך.
מחבר אותי בזרימה שלא נגמרת.
והיום הגעת לגיל שאינו נתפס עבורי.
שיש לי בן והוא בן 30.
בן 10 היה לי ברור.
גם בן 20 ו- 25.
אך בן 30 זה אחרת.
אני לא יודע לשים את המילים במה זה שונה.
אך אני יודע שאתה חוצה איזה קו.
מתנחל אל רובד חדש.
שתמשיך במסעך בני יקירי יקרי.
שתמשיך להתייפות ולהעמיק את החיים בך.
שחלומותיך ימשיכו לבקוע בך ולגדול.
מופלא אתה בעיניי.
ברמזל אני שזכיתי להיות אב לך.
לגדלך ולגדול מתוך הווייתך.
מזלטוב בנגדול שלי.
אבא שאותך מאוד אוהב.
| |
שלושה אנשים אישה ומכתב
לא ידעתי שפעם אכתוב כאן לך. הרי אני באמת רק דמות וירטואלית עבורך. לעיתים אני חושב שגם עבורי. אחרת איך אפשר להסביר את נוכחותי בשלושה מימדים שהתקיימה בו בזמן. כך הרי כתבתי בחנוכה השנה, עלי בדמות של שלושה. וכל השלושה האלה עומסים את עצמם על איש אחד סדוק ציפורניים:
מזל שכך עשיתי והוא זה שנשא אותי, מפלס לי דרך בציפורניו הסדוקות.
לא ידעתי כי טוב שהשארתי את האיש שנותר,
ואת האיש אשר יבוא, מהאיש אשר שם.
אפילו שמשם שהייתי עלו
תְּמוּנוֹת נוֹף עָצוּב
נו, אז מה אם היו שם תמונות נוף שכאלה. הרי מהות הנוף נקבעת לפי עינינו ולפי הרוחות המנשבות לעינים שלנו. כך אני זוכר את תמונות הנוף שנפערו לפתע מהחלון הגדול של החדר. סלעים גדולים של עצב. גושים שלמים של תל אביב מוארת בסתיו של לפני החנוכה, שעפו ומילאו את כל חללי החדר וגופי. מכסים את עיניי. הריאות שלי נצרבו מההמראה שהתערבב ברוח הלחה של תל אביב. לא הספקתי להגיד לך שלא תפתחי את החלון. את היית מהירה כלכך. החלון, כמו כל חלון, היה באותו הערב המכסה הפנדוראי השברירי שמיגן אותי מפני אותן רוחות רעות שביקשו לפרוץ לחדר שלי. סתם חלון בעל זכוכית דקה שמשקיף אל לילה תלאביבי לח. אך באותו הערב הוא היה הרחם החמימה שבחרתי להצטנף אל תוכה. ואת פרצת אל החדר בנוכחותך הרותחת בי ופערת את החלון לישויות הפנדוראיות שביקשו להסתער עלי ולפלוש לתוכי.
לא, לא יכולת לדעת את התוצאה. אפילו לא את הנוכחות שלי שביקשה להסתתר מהנוכחויות האחרות שבי. חשבתי שאוכל להמיר את רחם החדר בחמלת גופך. כל שרציתי הוא להצטנף אל תוך נוכחותך. לטעום את מתיקות פטמותייך שעולות ויורדות מול לשוני. לחוש את חום ביטנך תחת ידי שלעולם לא יהיו בית נאה באמת לגלים שאת מסוגלת להרקיד מתוכך. הרי באמת רציתי לחוש את ערוותך נושמת מול הבל פי המבקש לשאוב אלי אדים וריחות מימים אחרים. הרבה תמונות עלו מליבי מהרגע ששמעתי את נקישתך בדלת ועד שחלפת על פני בדרך לפעור את תיבת הפנדורה שלי. הרהורים שהשכיחו ממני את מידת הזהירות המחייבת אותי כל אימת שאת מתקרבת למרחב הנוכחות שלי.
הכל התאחר למרות שהתנועה הייתה באיטיות מכאיבה. כמו הילוך איטי, איטי במיוחד. נבלעתי בתוך הבועה שלך שהתקדמה במהירות הבזק אל החלון ופערה את עולמי השברירי אל האוויר הלח והמסריח של תל אביב. ואני בתוך בועתך נע באיטיות מפחידה. שוחה בתוך שמן חייך ואיני יכול לגעת בך.
מקרע החלון זינקו עלי אני שהותרתי שם וגם האיש שאהיה שמח לבוא ולהתהדר בנוצות שהוא ממציא. זה היה יותר מידי לאיש שהיה שם במלון. להסתדר עם אחד שהוא יודע כמה חזק הוא ועם אחד נוסף שנראה עוד יותר חזק. ואיתך שנעה מהר מאוד. או מהר מידי. מהר בכל אופן.
אני שהייתי לא במיטבי הוכרעתי למיטה בשיעול שקרע משהו מחזי.
ואת חיבקת אותי וחייכת אלי מהמקום שהוא רק שלך.
הכי שלך.
התנשמתי בכבדות מול מקומך. אפילו עתה עדיין לא סרה ממני הכבדות כולה.
כעת נשימתי קלה במעט, אך עדיין זו אינה הנשימה שהייתה בחדר הסגור ששמר איכשהו עלי.
לא, אני לא בא בטענות אלייך. הרי את מה שאת ואיני רוצה לשנות אפילו קמצוץ מכך. הרי אני אוהב את מה שאת, למרות שאיני יודע להסתדר עדיין עם מי שאת.
עוד אלמד...
כתבתי את כל אלה בידיעה שלא אשלח לך את הכתוב הזה.
כי למה לשלוח מילים על מה שהיה שם בין הדלת לחלון.
יותר טוב לנסח מילים על מה שהווה עתה בי.
אולי מחר אצליח...
ובכל זאת קל לי עתה במעט.
כנראה שבכל זאת מתחבאות כאן מילים על מה שהווה בי עתה.
| |
בנשש
תַּמָּה עוֹד שָׁנָה
שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתִי שׁוּב
פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים
הפעם אני רק חולם.
מעל חודש שנפלתי עמוק אל תוך אי יכולת גופנית.
אי יכולת שהובילה לחוסר הנפש להתעורר.
רק להתכסות בשמיכה של חלום.
החלום שהלך והתמעט.
מציאות שהכל בה נהיה איטי כלכך.
הצעדים הכבדים שלא מסתיימים.
ספלי התה שדרשו מחשבה ותכנון במסעם מהשולחן לשפתיים.
מתווספים למטען הכבד של אנטיביוטיקה שנמסך בדמי.
שלושה שבועות של דלקת ריאות שגבו את מחירם.
את הריבית שילמתי ועדיין לא סיימתי עם הקרן.
מקווה שאלה ימים אחרונים.
אז אוכל לבחון את הנזקים.
את החומות שעלו בין העשבים.
הרבה עבודה.
מה שחיידק ריאות אחד מסוגל לעולל.
האור היה רחוק בימים קשים אלה.
האפילה הייתה בכל.
ושוב למדתי את תקוות החלום.
הוֹתַרְתִּי סִימָן
לְאִישׁ, עַל הַר שֶׁנִּשְׁאַר
כְּהֵד שֶׁנּוֹתַר
מזל שכך עשיתי והוא זה שנשא אותי, מפלס לי דרך בציפורניו הסדוקות.
לא ידעתי כי טוב שהשארתי את האיש שנותר,
ואת האיש אשר יבוא, מהאיש אשר שם.
אפילו שמשם שהייתי עלו
תְּמוּנוֹת נוֹף עָצוּב
עתה אני מנסה להתנתק מתמונות החורף האלה ולשוב אל חיי.
הן ימתינו.
הרי השבוע מצטלב לי החג האישי של חזרתי לחיים, עם חג החנוכה.
ואני מנסה לשוב.
אפילו שאני מאחר בשלושה ימים.
עדיף כך.
העיקר לשוב בשבוע הנכון.
אני שב גם בעזרת כל התגובות שרשמתם בבלוג.
והמיילים ששלחתם אלי לחיזוק.
ושיחות הטלפון שעודדוני.
הרבה אהבה ו- care קיבלתי מכם.
תודה לכם חברים טובים.
חג אור שמח
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
