כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
<<
דצמבר 2007
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: |
הַפְלֵא וָפֶלֶא בְּנִי, עִם הַקָּפֶה בַּיָּד אֲנִי אַבִּיט לְךָ בַּפַּרְצוּף מִשְׁתָּאֶה
שׁוּב אֶתֵּן לָאֶצְבַּע לַעֲקֹב אַחַר תְּוָאֵי שְׁנָתְךָ שֶׁמֵּאֲנוּ לְהִמָּחֵק
שׁוּב תַּחְבֹּק אֶת יָדִי עִם חִיּוּךְ שֶׁגּוֹלֵשׁ מִתַּחַת לַשְּׂמִיכָה
שׁוּב יָבוֹא הָרֶגַע שֶׁל הַפְלֵא וָפֶלֶא שֶׁבּוֹ הַלֵּב יִמָּלֵא בָּאוֹר
אַבָּא שֶׁאוֹהֵב
| |
בין ג'מילה לאיראטי אני מוצא את עצמי בתקופה זו הוזה בהרהורי אוכל. כך אני תמיד בחורף. כאשר קר לי, מרכז העונג שבמוחי מבקש פיצוי טעמים חם. ובמקום הראשון הלאמעורער חוגג בליבי הסיר המהביל של סבתא ג'מילה. לא, לא זו מהסבונים, זו של ילדותי. היא בכלל לא הייתה סבתא, אם כי בשבילנו הילדים היא הייתה מפליגה בימים. קמוטה ושפופה מכל הספונג'ות והכביסות שהיא עשתה בבתי היהודיות. כי סבתא ג'מילה ובנה יחידה אבוּ היו חורנים. אני זוכר את החורנים יושבים בצידי גשר רוּשמיה לבושים בשקים שהפכו לבגדים. רזים ושחומים עם מבט של אש שחורה בעיניים, מחכים שמיהו ישכור את שירותיהם. כל האזהרות מהבית היו עולות ומהבהבות באורות אדומים מזהירים, שלא להתקרב אליהם. הם נושאים מחלות וחוטפים ילדים ועוד כהנה וכהנה מיני הפחדות נוראיות. סבתא ג'מילה הצליחה איכשהו להתיישב בפינת החצר שלנו ולהתמקם במה שנראה כגירסת כילאיים של מערה ומרתף. היא ובנה יחידה אבו. פרנסתה הייתה על שירותי ניקיון לבתי היהודיות ורקיחה של תבלינים. אני הייתי ממתין לימות החורף הקרים, לימי חמישי שבהם היה עולה ריח הקציצות ברוטב עגבניות שלה. חם ומתוק ומזמין ומגרה את כל בלוטות הרוק הצעירות שלי. אינגלה מתוק היא הייתה מלטפת לי את הראש ומפתה אותי למצוא מקום בין החתולים שגם הם חיכו לאיזו מנה ריחנית. ואי אפשר היה להתחיל בחגיגה בלי חופן אדום שהייתה מפזרת על הצלחת המהבילה ולוחשת איזה לחש בריאות. שיהיה. משהו שהיה מוסיף לטעם את הגוון החמוצמריר שהיה אופייני לתבשיליה של ג'מילה. כמו רצתה להאכיל את בני היהודיות בטעמים של חייה. זו הייתה הפגישה הראשונה שלי עם הסוּמק.
מאוד אהבנו את טעמיה של הסבתא ואת האפשרויות שהיא טמנה בהם מדימיונותיה. לכן, מטיולינו בהרים היינו מביאים לג'מילה מכל אשר מצאנו. שבת אחת הגעתי לעץ בעל גזע אדמדם מתקלף עם שרידים של פירות אדומים. קילפתי מקליפתו ולקחתי מפירותיו והבאתי אותו למגדיר המבשל שלי, הלו היא סבתא ג'מילה. לא ידעתי את ליבי מרוב אושר ומרוב נשיקות מצלצלות שזכיתי על מצחי מהסבתא. מסתבר שג'מילה אהבה את מה שהבאתי לה. לימים הבנתי שמצאתי את אחד מעצי הקטלב המעטים שיש בכרמל עם פירותיו המתוקים כסוכר וקליפתו האדמדמה. סבתא ג'מילה נהגה לרקוח סומק וקליפת קטלב ביחד. תרופה מונעת למיני דלקות מעיים ושתן שהייתה מוסיפה אותם לתבשיליה. אף פעם לא שמעתי שמישהו אחר משתמש בקליפת הקטלב כתבלין או תרופה, עד שהגעתי לקנדה ושם נתקלתי בתרופה שמיוצרת מקליפת הקטלב למניעת כאבי בטן ודלקות בדרכי שתן. לא היה לי זמן להמשיך ולחקור את העניין ואת החוט שמקשר בין סבתא ג'מילה לסבתא האינדיאנית מקנדה.
לפני שבוע כאשר הייתי בביצות דונייאנה הצטרפתי למסעון של כמה שעות עם איראטי, היא ביתו המקסימה של רמון המדריך. בוא, היא הציעה לי, תעזור לי ותראה עצים יפים בדרך. אוהב העצים והנשים שבי התעורר לחיים למרות הקור והעייפות ויצאנו לדרך לא ארוכה. הגענו למעין מינהרה טבעית בחורש הביצות הצפוף ושם ראיתי מייד את גזע הקטלב המתקלף. כמו באותו עץ בכרמל בחורף ילדותי מלפני עשרות שנים. די גמגמתי מול איראטי בניסיונות להסביר לה שזה טעם של ילדות עם רטיבות של חורף ועץ שלוחש לי אהבה של ילד. איראטי הסתערה על העץ כמוצאת שלל רב, והחלה לקלוף את קשקשי קליפת הגזע של הקטלב. חוטים דקים הסתערו עלי מהילדות מקיפים בי זכרונות מתוקים של קציצות ברוטב ג'מילה. מה, למה את אוספת אותם שאלתי חקרתי אותה. אני נשבע שהיא קרצה לי בחיוכה המקסים והסתובבה ממשיכה לאסוף פתיתי גזע כאוצר לא ישוער. לאחר שהשק שלה התמלא ואני נרגעתי מעט מכל הרגשנויות הילדותיות שהציפו אותי, היא התיישבה לידי, שולפת חופן ממאסף ידיה. היא הגישה לי את הקליפות הרטובות ולא ידעתי את נפשי מרוב זיכרונות. בסוף שאלתי, נו, ומה את עושה איתם? אתה יודע, היא אמרה לי, שמעתי שיש מקומות שמשתמשים בקליפה כחומר אנטי דלקתי. אצלנו הבסקים, משתמשים בתמצית קליפת קטלב כאחד המרכיבים לרקיחה של אמצעי מניעה טבעי.
עד ששבנו, צעדתי עוד למקומות ילדותי, נזכר ומחייך לדרך שעשיתי מהמרקחת של סבתא ג'מילה ועד לרקיחתה של איראטי.
פרחי קטלב מדונייאנה
עוד על סיפורי קטלב
| |
במקומפוסט היה כאן פוסט שירד. מצטער. עדיין לא בשלתי בשבילו. אלים מידי.
במקומו, אין כזמיר, ציפורשיר שומרתסוד
| |
עִקְבוֹתַיִךְ הָלַכְתִּי אָחוֹר מַאֲמִין כִּי זְרוֹעוֹתַיִךְ עֲדַיִן כְּתוּבוֹת
הָלַכְתִּי אָחוֹר מַאֲמִין. זְרוֹעוֹתַי עֲדַיִן כְּתוּבוֹת
| |
בנשבע תַּמָּה עוֹד שָׁנָה שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתִי שׁוּב פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים
וואו, כבר כיתה אלף. איך שהשנים רצות שחיים אותן טוב. שוב לשיר. שוב לשמוח. שבע פעמים להרים את המזדקן הצעיר הזה ועוד פעם אחת...
יומולדת הוא עניין של זמן. חריטה של עוד שנתה על עור גופי, הסרגל של החיים.
כאשר איבדתי את החיים נהייתי מודע מאוד לזמן. לא הזמן שעובר ולא לשנים שכביכול התבזבזו לי תחת הידיים. אותו הזמן שנעצר אז עבורי. כן כן, עבורי. אותה יחידת זמן שנפרדה מעגלת הזמן הכללית בכדי להושיט לי יד ולהשיבני לכרכרת החיים המתגלגלת. זו תחושה פיזית שקשה להעביר, איך באותם רגעים יכולתי לחוש בחומר הזמן, ובמהות שלי כבית לאותו הזמן. אם לא הייתי מכין את ביתי לאותם אורחים הרי הם לא היו בוחרים בי כבבית. היום אני יודע בבהירות רבה, שכל השנים שבהם טרחתי למען נפשי הן אשר גרמו לזמן לעצור ולהכיר אותי שנזקק. ובהרף עין של זמן לבוא ולהשיבני. הזמן שחולף מאותו הרגע שבו מוות מסתער עליך ועד שהזמן מביא חיים חדשים בך, הוא יחידת הזמן היקרה ביותר שזכיתי להכיר.
כל החיים עבדתי לייצר אותה ולא ידעתי אם היא מתקיימת בי או שמא לא. כי הרע לא ידעתי שאני טורח למען קיומה בי. וכי איך יכולתי, ולא ידעתי כי יש יחידת זמן כזו. רק היום, בדרכי לביתספר לפגוש את כיתה אלף שלי אני יודע. היום אני יודע כי לכאחד יחידת זמן כזו שאותה הוא אורג למען עצמו. כל יום מחיי עסקתי בכך ולא ידעתי שאני מפריש מעשר שבונה בי משהו שֶׁיְּשַׁמֵּר בי חיים, גם כאשר אני אכשל בלשמור אותם. היום אני יודע. אנמתאר לעצמי שכל מי שאפגוש בכיתה אלף גמהו חצה גשר דומה. גם הוא נארג ברסיסי זמן רבים.
בָּאָבִיב נוֹלַדְתִּי בַּקַּיִץ חָיִיתִי בַּסְּתָו מַתִּי בָּחֹרֶף אֲנִי חַי
סְתָו שׁוּב
עַתָּה יָכוֹל שֶׁלֹּא לְוַתֵּר עַל מֻשְׁלָמוֹת שֶׁאֵין בִּי
עַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם שֶׁאַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי
מוּל הַשֶּׁמֶשׁ נִיחוֹחַ עוֹלֶה בִּי נִנּוֹחַ עִם כְּסוּת עוֹרִי
תודה לחיים אני רוצה לומר. תודה לכל מה שהביאני עד לכאן. מקווה שאזכה לחגוג גם את יומולדתי השמיני.
עם מחשבות ותחושות כאלה יצאתי אתמול לאורך של הים. מול גלים של שעת בוקר מוקדמת פסעתי לחורבה מוּרית עתיקה. יונה לבנה נתנה לי את מבטה המהורהר והחשוף.
הוֹתַרְתִּי סִימָן לְאִישׁ, עַל הַר שֶׁנִּשְׁאַר כְּהֵד שֶׁנּוֹתַר...
| |
כתמים באור ידעתי שזו השמש הבהירה של חודש דצמבר שמפריעה לי לכתוב. יותרמידי אור לחודש האחרון של השנה. היום, התענן והתקרר במידה הראויה לי לכתיבה. אני יכול לראות סביבי כתמי אור. כתמי קור. כתמים. אני טווה כתמים לקראת מחר. אני אורג לי שמיכה מקרעי עננים. * * * בסוף האנפה המלכותית התמקדה לי. לא לחלוטין בפוזה שביקשתי. לא כל נוצותיה. אך רובה. ומי אני שאלין?
* * * ועוד בענייני פוקוס שאהבתי. לשבת.
שתהיה השבת מחבקת אתכם
| |
האנפה לא מפוקסת אני מנמנם לי בשלווה ובנבני היקר נכנס לו לחלומותיי: סבא, סבא ספר לי סיפור. אוףףף!! נו סבא, קום כבר! למה אתה לא מספר לי כלום???
בני בא להצילני מפני הילדון: שששש.... שקט, סבא ישן. הוא עייף/זקן/חולה.
כך היא השיחה שלעיתים מטרידה אותי. היא לא מתקיימת. היא לא התקיימה אף פעם, עדיין. עדיין, זו מילת המפתח. היא תתקיים מתישהו.
שאלת המשנה היא האם אני יכול בכלל לדחות את אפשרות קיומה. אני כנראה מנסה לדחות את המצב המחלוּתי הזה שכל אחד חושש ממנו. המצב בו אהיה תלוי לחלוטין באנשים שיסובבו אותי.
כן, זו הזיקנה שמציצה בי בביישנות מהחלון. אני יכול להגיף את התריסים, אך אז יהיה פחות אור. אני יכול לנוס ממנה, אך אני אוהב את הבית.
יש שיאמרו שאני אכן נס ממנה, עם כל המסעות שאני יוצא אליהם. אולי. לא ממש מעניין אותי המרדפים הפסיכולוגיים שאני מנהל עם עצמי. כל אחד מנהל אותם. בכל גיל ובכל מצב. אני נמצא היום במצב שאני מודד את יכולתי מול מה שהייתי. הרי זו נקודת ייחוס לגיטימית לגמרי. יש שמודדים את עצמם מול ספרי הרפואה. יש כאלה ששמים את סרגלי החברה מול שנתות חייהם. אני מודד את עצמי מול מה שהייתי. מניח את אני שהווה מול מה שהוויתי.
לכן גם יצאתי למסעי בביצות דונייאנה. כמעט חמישה חודשים עברו מאז שכמעט ואיבדתי את חיי, באותה התפרקות רבמערכתית שפוררה אותי. לחצות את ביצות דונייאנה. זו הייתה הבדיקה שהחלטתי להריץ בחיי.
כמו עם כל בדיקה חדשה, בהתחלה רעדתי מקור ומאי יכולתי. או אולי הייתה זו אי יכולתי שהרעידה אותי מקור. לקח לי זמן עד שהצלחתי למקד את עצמי מול אותה אנפה מלכותית שבי.
| |
לא מצחיק אבל יפה הניגוד בין היופי שנקלע לעיניי לבין דברי רמון היה גדול מידי לי, שניסה להצטנף באוויר הקר. לכן התפקעתי מצחוק. זו הייתה תגובתי כאשר רמון אמר לנו שצריך להביא את הסוסים. נשמע סביר, אלא שבינינו ולסוסים הייתה ביצה. או יותר נכון, ביצה וסוסים שתקועים להם בכל מיני מקומות בה, רועים את שלוותם.
השמש שירדה כבר מאחרי העצים שלחה גלים של זהב עלפני ראי המים. כן, זה נראה יפה כלכך, בעיקר אם מנקים מהתמונה את הקור העז ואת הצורך לחבור לסוסים. זה היה יותר מידי, אחרי יום ארוך של נסיעה וקור שלא הייתי מוכן לו. ועכשיו רמון רוצה שאני אכנס למים ואביא לי סוס. יותר מידי. ברור שחשבתי שזה מין הומור אנדלוסי נישגב מבינתי וכך גם הגבתי. וכמה שטעיתי. מבעד זיגוג דמעות צחוקי הבלתי נישלט, הבחנתי בוודאות של שיכור שאכן רמון רציני מאוד. בין לבין, הבנתי גם שכדאי שאכבוש את פרצי הצחוק למען ידידותנו החדשה. בכל זאת, הוא הרי אמור להוביל ולהנחות אותנו בימים הבאים. שלחתי למים רגל זהירה ועוד רגל כמעשה השפן, וכשנוכחתי לדעת שלא כלכך נורא, נתתי למים לעשות את אשר הם יודעים כה טוב. להרטיב כל חלקה טובה ולאטובה שבי.
כאשר הגעתי לסוסי, אפוף קור ומיצר על מזלי שלא שפר, נזכרתי גם להביט לעולם, ולא רק לחלומותיי על שוקו חם. מה רבה הייתה הפתעתי לראות את כל זהב השקיעה מתגלגל ומאיים להטביע את ליבי.
או משהו כזה, לפחות...
| |
ניסים נפלאות ותשואות השבוע גשרו גושרי חצי האי האיברי את הגשר הכי חשוב בשנה. הגשר של חודש דצמבר, כך הוא מכונה כאן. הגשר שניבנה ברוב עמל בכדי לחבר את יום החוקה הספרדית (6 בדצמבר, תחליף יום העצמאות) ליום ההתעברות הטהורה של מריה (8 בדצמבר). גם כאשר ה- 8 בחודש יוצא בשבת, עדיין זה הגשר החשוב של השנה.
ואני, כמו כל העם השוכן בחצי האי האספמי, יוצא לדרכים. הפעם לא אעלה להרים האהובים, אלא אטה ללון בביצות מלאות בציפורים. עם עוד חמישה מאנשי שלומי, אני אנדוד לי ואספר בתמונות ספארי מבוייץ.
להתראות בשבוע הבא...
לחג חנוכה, אני מאחל לכם שבבתיכם יהא הרבה אור, וניסים שזאת האמונה, ונפלאות שזאת הדרך ותשואות שהן התוצאות.
אני ממשיך את ברכתי לי וכל מי שרוצה להצטרף: שֶׁהֶחֱיָנִי בֶּאֱמוּנָה וְקִיְּמַנִי בַּדֶּרֶךְ וְהִגִּיעָנִי לִתְשׁוּאוֹת
כך בעיניי. כי כזה אני...
כך אני מאחל ומברך כל אחת ואחד מכם, חבריי ואהוביי.
שיהיו ימיכם מלאי אור, אהבה ו- care. ושתהיו טובים כמנהגו של טליק אחי ורעי.
מצאתי חנוכייה מאירת עיניים שתאיר את ביתי שכאן עד לשובי. אלואה פורחת עם ציפור הזהבן המשמשת את אורה החם.
| |
לדף הבא
דפים:
|