 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מרץ 2010
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 3/2010
לפגוש עפרונים
אני יוצא לדרך
לפגוש עפרונים
אשוב בעוד יותר משבועיים
השיזוף יתאים לעיניי
העור יירגע
עפרונים נחים במחצית הדרך
| |
סִפּוּר אַהֲבָה
בְּסִפּוּר
שֶׁאֲנִי מְסַפֵּר:
כַּאֲשֶׁר אָבוֹא
תִּסְתַּיֵּם עוֹנַת הַגַּעְגּוּעִים
יָפוּג הַחֹרֶף
תִּפְרַח אַהֲבָה
*
יִהְיֶה זֶה עוֹד סִפּוּר
שֶׁסִּפַּרְתִּי
| |
מתענוגות האב
השמש מעל העננים עוד מעט תחגוג את יום השוויון.
היום בספרד חוגגים את יום האב.
וכך שימח אותי בני הצעיר היום.
לְאַבָּא נֶאֱהַב
הָאָהַבְתָּ אֶת אֲבִיבֵי
הַיָּמִים כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה?
הֲרֵי שֶׁאָב אַתָּה
בְּכָל עֵת, בְּכָל אוֹת
וּמָה עוֹד בְּכָל עוֹנָה...
| |
לִפְנֵי מִקְלַחַת
מִתּוֹךְ עֲרָפֶל הַיּוֹם הֵגַחְתִּי לָעֶרֶב הַצַּח. הַקְּרַעִים בַּבְּגָדִים בָּלְטוּ מְאֹד. גִּחֲכוּ בִּי עַל רֶקַע רֵיחַ הַיַּסְמִין הַמָּתוֹק. כָּל הַיּוֹם הַמִּלִּים חָדְרוּ בִּבְשָׂרִי. בַּמִּקְלַחַת
אוּכַל
לִצְעֹק -
אֶת הַכְּאֵב
| |
טַעַם כַּלָּנִיּוֹת
זֵר צְלִילֵי כַּלָּנִיּוֹת
שֶׁעָלָה מִיַּלְדוּתִי
הֵצִיף אֶת חִכִּי.
עֵינַי מָלְאוּ
מֶתֶק טַעַם שְׂפָתַיִם -
עַז כְּבָרִאשׁוֹנָה.
| |
אבן מתגלגלת
אני רואה איך האנשים נרגעים בבית. האירועים שהביאו אותם לכאן, נשכחים ולו לרגע. המתח עוזב מעט את פניהם.
הפאטיו הפך למרפאת חיוכים.
הציפורים שמפזזות ומקפצות שם מעלות בפני האנשים רוגע וחיוך.
היום ראיתי חיוך נקי בפני ילדה שניסתה לפתות ציפור שתכרסם פירורים מכף ידה הקטנה.
החיוך בעיניה היה נצח.
נזכרתי במה שכתבתי על חיוך בצעירותי.
לפני יותר מארבעים שנה, כתבתי:
אֲנִי נֶצַח חִיּוּךְ
שֶׁל אֶבֶן בַּמִּדְרוֹן
גם היום עדיין אני מתנהל במדרון כזה או אחר.
רוכב על חיוך. מחייך לחיים.
הרבה מעגלים עברתי ובכולם שזורה אותה אבן ראשונית.
מתחבר לי לפוסט הראשון שלי כאן, כמעט לפני שש שנים.
זֹהַר אַחֲרוֹן שֶׁל אוֹר נָגַהּ בַּלֵּב.
גַּרְגֵּר חוֹל אַחֲרוֹן עֲדַיִן מְאֹהָב,
בְּקֶרֶן שֶׁמֶשׁ שֶׁנּוֹתְרָה לְאַהֲבָה.
מְסָרֵב לְוַתֵּר, וּמְלַטֵּף בְּיֶתֶר שְׂאֵת.
כָּל עוֹלָמוֹ נָתוּן בִּיכָלְתּוֹ לְלַטֵּף.
שִׁירֵי אַהֲבָה עַל שִׂפְתוֹתָיו הַמְּלֵאוֹת.
נְשִׁיקָתוֹ אֲדֻמָה מִסִּפּוּרֵי הָרוּחַ.
נְשִׁימָתוֹ צְרוּבָה מִלְּשׁוֹנוֹת רַבִּים.
וְשִׂמְחָתוֹ עֲצוּמָה כְּמַטָּלָה עַתִּיקַת יוֹמִין.
חָכְמָתוֹ בַּצִּפִּיָּה הַמִּתְאַהֶבֶת בַּזְּמַן.
כָּל יוֹם מֵחָדָשׁ.
כָּל בֹּקֶר חִיּוּךְ בּוֹטֵחַ עַל שִׂפְתוֹתָיו.
וְכָל שְׁקִיעָה מַגִּיעַ זְמַן קִיּוּמוֹ.
הָרֶגַע בּוֹ אַהֲבָה מְמַלְּאָה אֶת כָּל קִיּוּמוֹ.
זְמַן מֻקְדָּשׁ לְתִקְוָה מִתְחַדֶּשֶׁת וּמְקֻיֶּמֶת.
גרגר, אבן, חיוכים. מוצא חן בעיניי.
עדיין אהבה ו- care, זה כל הסיפור
| |
תודה לאליהו
הנה הגעתם כבר לקריאת שלהי השנה השישית, לשיכבה הדקה של חודש מרץ. אני בטוח שכאשר קראתם אתמול את התגובות לפוסט הזה גיחכתם לעצמכם על האבא שהתחרפן מעט והתחיל להאמין בביקור דמויות אגדתיות כמו אליהו. נו באמת, ועם דמות האריה הכחול והצ'יטה סגולת העיניים (עדיין מקומה נפקד מכאן. יום יבוא...) אתם כן מסתדרים? נו מה לעשות יקיריי וכך הייתה התחושה שהשאירו אחריו בגדיו של האיש שהתארח כאן. אם לאבא יש ריח, גם לאליהו יש. את הריח מכירים אחרי שהוא נפרד. לא חושב שמישהו באמת מזהה את אליהו כאשר הוא מבקר.
אפילו שכתבתי אתמול עצב, יש בי הרבה שימחה. כן, ללא ספק עם לכתו של האיש, ירד עלי ענן ומילא אותי עצב. אך מהר מאוד התחלפה התחושה המרירה של חסר במתק הנוכחות. לא בכל יום מתמלאת הווייתי בנוכחותו של אבא. אז פספסתי את האיש שהזדמן לביתי, אך כן אירחתי אותו והוא הביא לי את נוכחותו של אבא. אי אפשר לבקש יותר. הידיעה שהיה זה אליהו, מעצימה את זכייתי. כל ילדותי זימרתי 'על שפת ים כינרת' וכל פסח ציפיתי לבואו. אני זוכר אותי פותח את הדלת בליל הסדר ויוצא לבדוק, אולי הוא בא ואני אזכה. והנה הוא הגיע לכאן, לסוף העולם היהודי שמאלה - לאספמיה הרחוקה.
אליהו, כלכך הרבה אגדות סביב ביקוריו אצל משפחות נצרכות לפני חג הפסח. עתה גמני בצד שקיבל, שזכה. מעניין איך הוא מרגיש אחרי שהוא מעניק את הטוב שהיה חסר לאנשים. בכלל, מה פתאום הוא הגיע לכאן, לארץ בו צאן מרעיתו גורש מזמן. לחשוב שאולי נוכחותי הייתה מספקת למשוך אותו לכאן לביקור ולהעניק לי את מתנת נוכחותו של אבא. הרי רק שימחה אני חש עתה, שכך זכיתי. שכך הועשרה חווית חיי כאן. השנה עם כל הקשיים החוויה מועצמת עוד יותר. אכן אני זקוק לכוח שהוא הותיר אחריו עבורי. מתוך כך, יש בי תודה לך מי שלא היית שבאת והותרת. בליבי אליהו אתה הזכור לטוב שהיטיב איתי.
אל תשכחו גם את זאת כאשר תקראו אותי.
| |
ריחות פסח
ימי הפסח השנה מדגישים בפני את יכולותיי המוגבלות וצעדי האיטיים יותר מהרגיל. השנה גם שילמתי על חוסר השקט שלי. אליהו מגיע לביתי ואני כעיוור, לא קולט ולא חושד, הרי אלה ימים בטרם פסח. אוצרות ואני לא שם לב לאשר הזדמן לביתי. כך זה כאשר עסוקים מידי במה שמתרחש בבית החזה. הכלבים לעומת זאת ידעו מהרגע הראשון. הם רחרחו את האיש מכשכשים זנבות ועיניים בשמחה. הם עקבו וקיפצו סביבו לאשר הלך. ישבו למראשותיו באשר ישב. איש טוב חשבתי לי. עכשיו, כאשר אני מחשב את אשר היה לאחור, ברור לי שהוא הותיר סימנים בכל פינה. רק אני העיוור לא הבחנתי. התיק שלו והאופן שבו הניח את הגבינה והלחם בתיק, היו מאד מוכרים. אפילו המחשבה שאולי הוא אוהב בצל עם הגבינה התגנבה מליבי. אתמול הוא המשיך בדרכו והכלבים נותרו כל הבוקר עצובים. גמני, אפילו שלא ייחסתי זאת ללכתו. כאשר אני מנסה להבחין במה שהיה, לא ברור לי בכלל מהיכן הכלבים זיהו אותו. הוא הרי לא מכאן ואף פעם לא היה כאן. כל זאת כבר לא חשוב, הוא שוב לא כאן. לאחר לכתו הלכתי לאוורר את החדר ולאסוף את המצעים. הם קופלו מוכנים למסדר, מדגישים את הנוכחות האלכסונית שלו שהייתה מאוד ברורה על המיטה. כמו אבא חשבתי. יש עוד אנשים כאלה, שנוכחותם קיימת גם שעות אחרי שהם כבר לא נמצאים. אחרכך העליתי את התריס ופתחתי את דלתות החדר לרווחה. גל ריח נטש את החדר ונעלם דרך המרפסת לכיוון הים. גופי הגיב לריח עוד לפני הַכָּרָתִי. אבא. אבא היה כאן. דקות ארוכות רעדתי. אחרכך הסתובבתי שעות מחפש את שכבר לא היה בביתי. ליטפתי את הנוכחות האלכסונית שעדיין רבצה שעות במיטה, מונחת ללא הריח שנטש אותה. לא ידעתי איך להחיות אותה שוב. הבוקר גם הנוכחות הזו כבר לא הייתה.
| |
מֶתַח גָּבוֹהַּ
כָּךְ גָּבוֹהַּ, לְלֹא מֻשָּׂג
אֲנִי תָּלוּי עַל קַוֵּי מֶתַח -
נִמְתַח מֵאֶרֶץ לְאֶרֶץ
עַד לְקֶצֶר נְשִׁימָה.
מֵאֵין כְּאֵב לִכְאֵב
עַד קֹצֶר רוּחַ.
וְשׁוּב -
| |
בימים אלה
הימים סתומים לי, מציבים שאלות ואני מגייס את אי התשובות שבי, לקבל את שבא. לא להתרגל לקשיים, אלא להביט אליהם מהמקום שאני נמצא בו יחסית לאחרים. האחרים יש להם קשיים כלכך רבים ממני. בימים כתיקונם, אנשים לא קרואים אינם מגיעים לבית ואיני נוגע במקומות רחוקים ממני מלאי סבל. אך הימים כאן אינם כתיקונם. ספרד קופאת ומוצפת. כמחצית מהמדינה מוכת אסונות טבע. אנשים רבים מאבדים את כל שהיה מגלי מים ובוץ, או מלילות סופה שקרעו וריסקו גבעות ובתים של אנשים. של חיים. כתמיד, פני האנשים דרומה, ובדרכם הם צדים שמות וכתובות של אנשים ללינה חפוזה, או לשהייה ארוכה יותר, להירפא מעט ממוראות הימים. להתחזק. פליטים של עולם מודרני. גם בביתי יש מתייצבים עם מכתבי הפנייה. נוגעים בי פליטי חיים. היום ראיתי בפאטיו איש אחד מאכיל מכף ידו את אדום החזה שסימן את ביתנו כטריטוריית החיים שלו. מזכיר ימים אחרים, בהרים. שם אנשים כאדום החזה, היו מצלצלים בשבילים עם הסכין והכף התלויים להם בחגורה. אני זוכר שניסיתי בהתחלה ללמוד את פשר האנשים האלה. אנתרופולוג הררי. כתבתי הרבה רשימות. חשבתי. גם את הסיבות של אדום החזה ניסיתי להבין. מדוע הוא מצייץ ומראה לי בגאוותנות את מה שלא ניתן להסיר מזנבו. אף פעם לא הבנתי איך הפירורים האלה דבוקים לזנב המקפץ שלו. גאוותן. לא מסביר. בסוף הבנתי שאין מה להסביר. כאשר הגיעו אנשי ההרים בפעם הראשונה לביתנו לא הבנתי את הטקס. הם התקרבו, מודיעים בצלצולי הכף והסכין על בואם. אנשים זרים שכל קירבתם התבטאה שנקלעו לקראת חשיכה, דווקא לדלת ביתנו. בהרים, אין משאירים זרים בלילה בחוץ ובטח שלא על קיבה ריקה. אחרי שיאכלו אם ירצו ימשיכו. בדרך כלל אחרי הארוחה, הם היו פורשים שמיכה באחת הפינות ושוקעים בשינה. הכול היה מלא קודים סתומים, לא מובן. טקס שנכתב ונערך ושוכלל במשך מאות שנים. האיש יורד מהפרידה שלו, מפרק את השמיכה הקשורה וניגש למים לשטוף את הכף והסכין. אחד מבני הבית עוקב אחריו עד שהוא לוכד את מבטו ומזמין אותו. האורח מתקרב אל תוך חיבוק חתום בנשיקות לחיים וכבר הוא בחום העוטף שבחדר האורחים. אני צופה בטקס הלא מובן, מנסה לשווא לאתר את נקודות הקירבה של אנשים זרים. תוך דקות שיחה בטלה קולחת, על צייד ועופות השמים ומזג האוויר. עוד סימנים לא ברורים. בסכין בוצעים פרוסות עבות של לחם וגבינה קשה ושוטפים ביין אדום. כאשר שעת הארוחה מגיעה מוגשת לשולחן האוכל שבמרכז החדר קערה גדולה עם אורז ומיני בשר ועוף - פאייה הררית. כולם מתיישבים סביב השולחן. באמצעות הכף הפרטית, כל אחד מהסועדים מסמן לעצמו בקערה משולש פאייה, כראות ליבו. יין נמזג לכוסות ונלגם. שקט, אף אחד לא מדבר. כולם עסוקים בלהעמיס כפות גדושות פאייה משביעה אל תוך הקיבה. האורחים מקפידים שלא לפגוע במשולשי הטריטוריה שאותם סימנו בקערה השכנים. כל אחד והכף שלו. בסיום האורחים מקנחים את הכף ומצמידים אותה לחגורה לצד הסכין. הבטתי מכושף למראה, לא מבין. אחרכך הייתי מחפש אחרי צלילי ההולכים בהרים. כל אחד וכף האכילה המיוחדת לו עם הצליל האופייני רק לה. כל אחד קשור אל השריטות שבה כמו הפירורים בזנבו המקפץ של אדום החזה. חיים שלמים צמודים לצלילים העולים בשבילים בהרים. האנשים בבית שונים. צלילי חייהם שקטים מאוד עתה. מנסים לשרוד את הימים.
אדום החזה
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
