 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2006
לֵיְבְּל
הַחֵלֶב מֵמֵס אֶת עֵינַי
מְצַיֵּר מֵעוֹרִי קִדּוּשׁ אוֹתִּיוֹת
חוֹרֵךְ שְׁבִילֵי לָבָה
שֶׁל שֵׁם שֶׁנִּשְׂרַף
בַּכִּבְשָׁנִים רְחוֹקִים
כְּבָר לֹא לֵיְבְּל
גַּם לֹא לֵיְבּ
אַרְיֵה
לזכרו של דודי ליבל
אשר יחד עם אשתו רוזה, בנם מנדל ובתם בלימצ'ה
נכחדו בשואה
| |
פַּעֲמֵי אָבִיב
אני אוהב את פתיחת פַּעֲמֵי אָבִיב של ביאליק.
מביא לי תקווה.
תמיד.
הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת, גָּבְהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם,
וַיִגָּלוּ מֶרְחַקִּים בְּהִירִים, רַחֲבֵי יָדַיִם –
עַל-הָהָר עוֹמְדוֹת רַגְלֵי הָאָבִיב!
עַל-הַמִּגְרָשׁ עִם-שֶׁמֶשׁ אֵדִים חַמִּים מִשְׁתַּטְּחִים,
מִן-הָעֵצִים הָרְטֻבִּים פְּטוּרֵי צִיצִים מִתְפַּתְּחִים –
הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת מִסָּבִיב.
חג שמח חברים שלי.
חג מואר ואוהב
חג עם רוח חדשה
| |
סביניו שוב שמח
כך כתבתי לך פעם.
מַסְנִיף גַּעְגּוּעִים
קַמְתִּי בְּשֶׁבַע
בַּבֹּקֶר בְּעִיר אַחֶרֶת
מֻכֶּה גַּל גַּעְגּוּעִים
שָׁתִיתִי קָפֶה
לְאַט
בִּשְׂפָתַיִם רַכּוֹת מִגַּעְגּוּעַ
הִבַּטְתָּ בִּי
אֶמֶשׁ מֵהַמָּסָךְ
בִּזְהַב פָּנֶיךָ
נָגַעְתִּי בְּאֶצְבַּע
לְרַפְרֵף בִּשְׂפָתֵיךָ
לְהָרִיחַ אֶת חַיֶּיךָ
לְהַסְנִיף
עוד שנה חלפה ושוב שיכנעת את הוריך,
שסבא זקוק למנת הסנפה דחופה.
ויותר מתמיד!
היי סבא, רואה אותי?
אני מגיע!
גלי התרגשות עוברים בי כל היום.
שיגיעו כבר!!
| |
שרוול הפוך
שלוש עגלות. הספקתי למנות שלוש לפני שהעולם החשיך בתוכי בכחול כהה.
התעוררתי לשקט. שקט אחר. של אין ורִיק. שקט של העולם מצידו ההפוך. כמו בשרוול הפוך. מביט למעלה ורואה פנימה. ובפנים רֵיק. משהו היה חסר שם. משהו ניסה עדיין בפרפורים שואבים לקבל לתוכו את מה שיצא ממני במנוסה. אבל מה?
המבט, המבט שלי היה מת. לכן אני מביט פנימה, נעזר בעיניים אחרות שנלקחו ממני. עיניים המביטות בי בשלווה סקרנית, של מי שעדיין כאן, אך בעוד רגע יצא וישוב למסע הזה שאינו נגמר אף פעם. והיה שם עוד מישהו. הוא ניסה לשכנע את בעל העיניים לסור ולעזוב אותי. ידעתי שהוא מנסה לשכנעו לצאת כבר ולהמשיך בדרך. אך בעל העיניים סירב. נאחז בקצה חוט יחידי וסמוי שעדיין קושר אותו לביתו. המקום שבו חי כלכך הרבה שנים. והדמות הגוצית בשלה, מנסה לשכנע את בעל העיניים לסגת ולצאת מהחדר. כי הכרכרה הרי לא תחכה להם לעוד זמן רב.
החוט הדקיק והשקוף שעדיין חיבר את בעל העיניים לחיים האוזלים ממני, הצליח להעביר מסר כלשהו ממני אליו. משהו ברור ורך שהיה בו כנראה חמלה. אני מתאר לעצמי של חמלה עצמית. הוא קרע את ידו מהדמות הגוצית וחזר לזרום בשקט ובשלווה אל תוך גופי. הדמות הקטנה שלא צלח בידה לשכנע את בעל העיניים, התכנסה לה בפינת החדר ממתינה. למה או למי שיתרחש.
לא יודע כמה זמן הייתי בתוך השרוול ההפוך. לאחר פרק זמן ארוך או קצר, עיניי היו שוב בבעלותי. יכולתי לחוש את המוח מנסה לשלוח פקודות ודרישות ובקשות למיני מקומות בגופי. ולא היה כאב ולא היה רעש. רק דממה של עולם הפוך. בחוש ידעתי שאני חייב להישאר ללא התנגדות. לצפות מהצד במתרחש. ללא הפרעה לכוחות שמנסים להתאושש. כמו תכנית לשעת חירום, שלי לא היה מושג על קיומה בי.
הייתי ריק מכל הרהור או רצון. צופה בניסיונות המערכות שבי להתאושש. רגל ואחריה יד וצוואר גם. אצבעות שמנסות לנגן ועוויתות פנים שמחפשות את החיוך. כלכך הרבה שרירים וניסיונות הצטברו בגופי. והנה מתמזל לי ואני רואה את כל הידע הקינטי הזה בא לידי ביטוי. תנועות ששכחתי מהם. תנועות ילדות ותנועות של חיבוק וליטוף וכמיהה וערגה. הכל היה שם. רק מצלמה לא הייתה לי להנציח את האירועים הססגוניים האלה. עיני צופה ניתנו לי.
כוחות סמויים שנשתמרו בתנועות האלה הרקידו את רגליי וידיי, והושיבו אותי שוב ושוב בכל פעם שנפלתי. הרימו אותי על רגליי המועדות, ללא התחשבות בנפילותיי. לבסוף הם הצליחו לייצב אותי נשען על הקיר. לפתע האיש הגוץ נע ממקומו. לא ששכחתי ממנו. הוא כמוני, לא הפריע למאמצים להניע את גופי. עתה, הוא הביט בחוסר אימון בזקיפות הקומה היחסית שלי. והחל לנוע לקראתי.
| |
אֲנִי זוֹכֵר
אֲנִי זוֹכֵר
אֶת פִּטְמוֹתַיִךְ חֲצוּפוֹת
כִּצְרִיחַת עוֹרְבִים בְּרוּחַ הַשְּׁקִיעָה
אֶת תְּנוּעוֹת צַוָּארֵךְ הַפָּשׁוּט לַצְּדָדִים
יוֹרֵד וְעוֹלֶה
אוֹסֵף אֶת טִפּוֹת הָרוּחַ
וּמִתְעַגֵּל לִכְנָפַיִם
רוֹעֲדוֹת
אֲנִי זוֹכֵר
אֶת רְעָדוֹת הָרֶחֶם
שָׂדוֹת שָׂדוֹת
קְמָטִים קְמָטִים
שַׂעֲרָה שַׂעֲרָה
אוֹפִים אֶת זַכְרוּתִי
מוּל רַחֲמֵךְ
אֲנִי זוֹכֵר
| |
על מה ומאיה
(הערה שבשוליים)
ימים רבים הייתי עטוף וכרוך בתוך ריח החריכה. מנסה להסתגל לנשימה מסוג שלא היכרתי. ללא הצלחה מרובה. הניסיונות עייפו אותי מאוד ולעיתים שקעתי לתוך נמנום מלא רעש. כאשר הייתי ער, ניסיתי שוב ושוב לנקות את שרידי הפיח שסתמו את המעברים. אותם שבילים שקופים שבין פקודות המוח ורצונותיו, לפעולות המתבקשות של רבים מאיבריי. ובבין לבין השקוע הזה, הייתה מאיה הערומה מופיעה להרף ונעלמת. כאשר הבנתי כי היא דמות ממשית, ניסיתי ללכוד אותה. להיאחז בתמונה הרכה של תנוחתה. ולא הצלחתי. ולאחר זמן, כאשר למדתי להפנות את ראשי מהמראה המנחם הזה, היא הייתה מופיעה לבושה. משתרעת על הספה וסופגת את מבטיי בשלווה שלא ידעתי את מקורה אז.
בסוף המאה ה- 18 ובתחילת המאה ה- 19, היו במדריד קבוצות בני המעמד הנמוך, אשר חיו בסגנון ייחודי, תוך שימת דגש רב על לבושם. הם התאפיינו בלשונם הנקייה ובמראה נקי ומדוקדק. הם נודעו כ- majos (גברים) ו- majas (נשים). הם אלה שהעניקו לפרנציסקו גויה את ההשראה לציורי ה- majas שלו, אשר בעברית אנו נוהגים לכנותם כציורי מאיה.
מאיה הערומה (La Maja Desnuda)
ומאיה הלבושה (La Maja Vestida)
מיהי אותה מאחה, לא נדע כנראה בוודאות לעולם. יש אלה הסבורים שהיא הייתה פילגשו של גויה. אחרים נוטים לחשוב שהייתה זו הדוכסית מאלבה, אשר שמה המלא היה Maria del Pilar Teresa Cayetana de Silva Alvarez de Toledo (אההה... עונג השמות הספרדיים). ויש אלה הגורסים שדמות המאחה היא אוסף של כמה נשים שדיגמנו עבור גויה. לא ידוע אם האינקוויזיציה, בחקירתה את הצייר, הוציאה ממנו את שם האישה.
וכך גם אני, בעולמי הקטן והעכשווי. לא יודע מיהי אותה מאיה שבאה אלי בחיים שהיו פה או שם. בכל מקום ומשום מקום. אני אוהב את דמותה הרכה והלבושה, למרות שהיא מקפידה לעטוף את עצמה במרחק בלתי נגיש. איתה גיליתי רבדים חדשים בי. שהיו וישנם, ואשר יהיו תמיד.
בכדי שלא יתעמעם זכרונה, תחת קרצוף הכתמים שהזמן נוהג בנו, אני אספר את סיפורי שלי. סיפור שאין בו זמן קבוע. אני בטוח שאבלבל בין עבר לעתיד. כי ההווה של הסיפור הרי התמוסס במחי ברק אחד. וללא הווה ברור וחד, הרי אין כבר גבולות ברורים בין העבר לעתיד. בתנאים שכאלה, הגבולות הופכים אף למיותרים.
| |
ושוב תודה לחיים
שנה נוספת אני כותב כאן.
ועדיין אני כאן.
היו רגעים, בעיקר לאחרונה,
שבהם נזקקתי למאמץ רב, בכדי להמשיך ולאחוז במקום הזה.
ובזכות אחזתי בו.
בזכות האנשים המופלאים שמילאו את ליבי בתקווה.
גם כאשר לא הייתה בי.
זו לא עת סיכומים.
אך זו עת תודה ופליאה שעדיין אני כאן.
זו עת הודיה שיש בי את הכוח להמשיך וללחוש כאן מילים.
שיש לי את החברים היקרים שאתם עבורי.
אומנם אני שוב על בירכי.
כמו היום לפני שנתיים, כאשר פתחתי את הבלוג.
אך צופה אני לעולם ממקום כלכך אחר.
מעומק אחר.
למרחקים ולמרחבים כלכך שונים.
היום, יותר מאי פעם
אני נוגע בהר הגעש שבתוכי.
זה שורף ולעיתים מכלה את כל האוויר מריאותיי.
אך אני יודע היום משהו שלא ידעתי פעם:
איני יודע את מהות החיים ולמרות זאת, ואולי דווקא משום כך, אני חי אותם.
מקווה שכך אמשיך ושאדע ברוב ימיי,
את הקצב שנקבע על-ידי המקום שאני מגיע אליו.
תמיד לנסות ולהיות כאן ועכשיו.
כמו שאמר לפני כ- 90 שנה פרננדו פֶּסוֹאָה,
מפי המשורר הבדוי אלברטו קאירו:
אֵינִי נֶחְפָּז: הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ אֵינָם נֶחְפָּזִים.
אִישׁ אֵינוֹ הוֹלֵךְ מַהֵר יוֹתֵר מֵהָרַגְלַיִם שֶׁיֵּשׁ לוֹ.
אִם מְחוֹז חֶפְצִי רָחוֹק, אֵינֶנִּי שָׁם בְּרֶגַע.
תודה לאלוהים שהסכים שוב לבטוח בי.
תודה לכם שאתם איתי.
תודה לי שאני ממשיך ורוצה.
תודה לחיים!!
| |
1. הברק
לא, לא היה חתול. היה אריה כחול. אך הוא לא נהג לרבוץ על תנור הברזל במטבח. החתול, לעומת זאת, מאוד אהב להתכסות בחום התנור. לאחר שאמא הייתה מורידה את עוצמת האש, ממש לפני השינה, כאשר אבא היה יונק בשריקה את המים בחלב שלו דרך שפתיו מרוחות הדבש. זה היה הרגע בו החתול היה חולף על פני האריה הכחול, מוודא שהדרך פנויה. מתחכך על רגלי אבא הלא שקטות ובתנועה חלקה ורכה, קופץ על הברזל החם של התנור.
אני תמיד הבטתי בו בקנאה, כי הייתי צריך עדיין להיכנס למקלחת והיה לי קר. תמיד היה לי קר לפני המקלחת. הרדיו גרם לאבא להעמיק את הרעש שבו, ושניהם נקלטו צרודים ומרוטים מיומם. התחילו לנבוח בקצב שלוש. אותו קצב עתיק שיום אחד אולי גם אני אכיר אותו. וידעתי ששוב החתול שיחק באנטנה על הגג. לפני שאוטח אל הקיר של ההוֹל מעצבנותו של אבא, חמקתי במסלול ההפוך לחתול. עליתי במהירות של צל אל הגג האפל. אורות רחוקים הנחו אותי לצד הצפוני. למקום בו החתול התעלק על חוטי האנטנה. זיהיתי את הקרע. חילצתי את שני קצוות החוט הירוק וחיברתי אותם, מצמיד את החוט למוט העץ.
ברק היכה בשמיים ורגע לפני שפגע באנטנה ראיתי את העגלות שבות מהיער. המקום שבו הייתי אך באותו הבוקר.
| |
אָבִיב שֶׁבּוֹשֵׁשׁ
כְּמוֹ עַכָּבִישׁ
שֶׁיּוֹדֵעַ כִּי עֲדַיִן
הָאָבִיב לֹא בָּא
כַּאֲשֶׁר שֶׁלֶג
אֶת עֲמָלוֹ הִמְעִיט
לִתְמוּנַת חֹרֶף
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
