 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
מאי 2007
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2007
צבעים בשחור-לבן
המרצה מדבר ומציג שקופות צבעוניות ואני מתבלבל בין כל הצבעים המרהיבים.
כלכך יפה הוא מסביר את הסכנות ומתבל אותם באיומי מחלות כאלה ואחרות.
כל מחלה והסכנות המחרידות שהיא טומנת.
הכל בשפה רכה.
מעניין איך הוא מדבר כאשר הוא באמת כואב ומתרגז.
כל מיני תמונות אבסורדיות שלו עולות בי.
כאשר אישתו מרתיחה אותו.
כאשר הילדים מרגיזים אותו.
הוא כנראה לא מצווח ולא תולש את שערותיו.
בשקט וברכות הוא בטח מקלל בבית.
עם עיניו המלטפות הוא יורה באישתו גיצי כעס.
כזה הוא המרצה שדיבר הבוקר.
סוקר את המחלות הטרופיות שאורבות לכל טייל בחלקים האקסוטיים של העולם.
ובין שקופית לשקופית הוא מביא תמונות יפהפיות של נופים ושקיעות.
מים ופרחים מדהימים.
בסוף, כאשר הוא עובר לסקירת התרופות והחיסונים אני כבר מסוחרר לחלוטין.
לא מבחין בין אדום-שחור לאדום-לבן.
כנראה שמוחי מסוחרר מידי בימים אלה.
אני רואה את צבעי העולם ומדבר אל עצמי בצבעיי שלי.
המצב חמור, אני לוחש לשדות.
הגיע הזמן להתחיל שוב בשחור-לבן.
הצבעים מבלבלים מידי...
ההרצאה המתישה מסתיימת ואני הולך לים לשטוף אותה.
חוף, ים, יין אדום והרבה חוטיני עושים לי טוב.
גם צבעי שחור-לבן-כחול של החוף משמחים אותי.
אין שם אדום-שחור מבלבל.
מחר אשוב לים...
| |
מרקאנה
כל האנשים היו לבושים בשחור-לבן. מוזר, חשבתי, היום יום ראשון והבגדים האלה נראים יותר כמו בגדי כדורגל מאשר מחצלות יום ראשון. משברי מילים רכות בפורטוגזית קלטתי שוב ושוב את המילה מרקאנה ופלמינגו. איצטדיון הכדורגל המפורסם של ריו, ואחת מקבוצות הכדורגל שלה. מהר מאוד הבנתי שכל החבורה הזו התכנסה כאן משום איזה מישחק כדורגל ולא כי איזה שדות מרוט שהגיע לבית מקצות הארץ. מרקאנה היה בתוכניות הביקור שלי, אך הנה נפלתי על קבוצת אוהדים שמתכוננת למישחק. כל פעם שמישהו היה קורא בשם פלמינגו היו כל השאר מהמהמים מפיהם כמה שנשמע כקללות נמרצות לסופה של הקבוצה הזו. מהר מאוד קלטתי שכאשר הם אמרו בוטפוגו האירו עיניהם. המילים של לפני השם ואחריו נשמעו כמזמור תהילים לפחות.
ז'אייז'י בא והתיישב לפני והתחיל לבאר לי את הסתום. הבנתי שהיום אחר הצהריים יהיה המשחק הראשון בין שתי הקבוצות במסגרת הפלייאוף של האליפות בליגה המקומית של ריו. בוטפוגו מארחת את שנואי נפשה מקבוצת פלמינגו. היריבות הזו היא בת שנות אלף, ובשעות שלפני המישחק הפליאו ז'אייז'י וחבריו לספר אגדות ופלאות. ברור שבוטפוגו יצאה באגדות תמיד מנצחת וזוהרת. נסחפתי לתוך הסיפורים והאווירה והיה ברור לי שאני אוהד בוטפוגו מבטן ולידה. מכבי חיפה תסלח לי לכמה ימים. אני עומד להיות באיצטדיון המרקאנה המפורסם במשחק כדורגל. לא בסיור תיירים, אלא במישחק בשר ודם וכדור ואוהדים שרופים של שתי קבוצות מפורסמות כלכך. חלומות לעיתים פוגשים בך אפילו שעוד לא גמרת לגמרי לצייר אותם.
ועל מי חשבתי שהיה רוצה להיות כאן איתי באחר צהריים זה? על טליק כמובן! בוטפוגו הצטיירה לי כהפועל ירושלים ופלמינגו כבבונים המקומיים. יסלחו לי אוהדיה האדומים-לבנים של פלמינגו. אני ומחשבותי על טליק היינו בשחור לבן מחבק וחם. היה לי ברור שתמיד היה כך, אז איך יכולתי לסרב.
לאחר ארוחת צהריים מאוחרת של כל החבורה, שכללה נזיד דגים משגע, יצאנו לדרך. רק עוד כמה שעות יתחיל המישחק, אך הדרך הייתה פקוקה. תכולת האיצטדיון היא כ- 180,000 איש (יש גירסאות אחרות גם), אך ברחובות ובכבישים יכולת לחשוב שכל ריו זורמת לאיצטדיון. לאחר הזדחלות של למעלה משעה לאורך כ- 10 קילומטר, הגענו לרחובות הסמוכים לאיצטדיון. המשכנו ברגל ואני משתאה מהאווירה, השימחה, הריקודים וכל דוכני המזון שבדרך. הרחש של העיר התנקז לשכונת המרקאנה מבליע את ההבדלים שבין עושר לעוני. הכל קיבל את אותו גוון. אדום-לבן מול שחור-לבן, אך ללא אלימות. דווקא כאן, היכן שגפרור יכול להצית להבות אלימות, היה שקט. מתוח, אך שקט. כנראה ששני המחנות ידעו זאת ושמרו על הכבוד והמרחק הנכון האחד מהשני.
אנלאיודע איך זה קרה, אך איבדתי את קבוצת החברים שהלכתי איתה. כנראה שהחולמניות וכמות הגירויים ריגשה אותי עד כדי כך שאיבדתי אותם. את הדרך אי אפשר היה לאבד. פשוט המשכתי עם זרם ההמונים לכיוון האיצטדיון. כרטיס כניסה היה לי וידעתי שאפגוש את חבריי החדשים בתוך האיצטדיון. הכל היה טוב לולא נקלעתי לליבה של חבורה באדום-לבן מאוהדיה של פלמינגו השנואה. קצת נבהלתי מעצמי. רק כמה שעות שאני מכיר את סיפורי היריבות הזו, וכבר השתמשתי במינוחים בבוניים. כלכך קל להיסחף. החלטתי שבינתיים אהפוך גמני לאדום-לבן והמשכתי עם החבורה החדשה. צוהל ושמח.
בסופו של דבר נכנסתי לאיצטדיון כמובן לאיזור האדום-לבן. נשמה טובה שריחמה על הזר שלא מבין את הסכנות שהוא מניח לפיתחו, כיוונה אותי לכניסה הנכונה. הגעתי לחבורה והתקבלתי כבן האובד. ציידו אותי בדגל הקבוצה הנכונה כדי שאתעטף בו ולא אראה כזר. המשחק התנהל תוך כדי שירה בלתי פוסקת של האוהדים. לא כלכך התעניינתי במה שהתרחש על כר הדשא. הרבה יותר מעניין היה לראות את ים האוהדים שלרגע הייתי חלק ממנו. היו רגעים שחשתי שאני נמצא באיזה טקס רב רושם. עשרות אלפי אנשים שממלאים את האוויר בקריאות ושירים. ולרגע לא פוסקים. נעים כגל שמשדר את עוצמותיו לחלל האיצטדיון ומחבק את כוהניו שעסוקים למטה על הדשא. כאשר הכדור היה מגיע לקבוצה היריבה, כל הקדושה הזו הייתה מתחלפת בשאגות בוז ורצון להפריע ולהכשיל.
ואז בא הגול. גוווווול!! למזלי היה זה גול לזכות בוטפוגו. האיצטדיון רעד והתרגש. הטובים הבקיעו גול. צד אחד של האיצטדיון פוצח בריקודים ושירים והצד השני שקט ומתכווץ. מכל עבר עלו זיקוקים לשמיים. לא, לא מהאיצדיון עצמו. מסביבותיו הקרובות והרחוקות. בשלהי המחצית הראשונה הצליחה בוטפוגו להבקיע עוד שער. המחזה והשירה והריקודים חזרו על עצמם. רק בעוצמות גדולות יותר. נראה כי השימחה של האנשים הביאה אותם לחוסר שליטה. אך רק למראית עין. כי במחצית השנייה הגיבו האדומים-לבנים בשני שערים שלהם. כל השימחה חצתה לעבר השני של האיצטדיון. הצד שלנו השתתק כאילו יד נעלמה סתמה את כל מקורות השימחה שהיו בו אך לפני דקות. הזיקוקים עלו ממקומות אחרים.
כך המישחק הסתיים בשוויון. כל קבוצה ואוהדיה זכו במנות השימחה והעצב שלהם. עתה זרמו האוהדים החוצה מתערבבים. שחור באדום. שקטים. יודעים ששוב ייפגשו. הדרך חזרה ארכה יותר משעתיים. לא, לא משום הפקקים. פשוט חבורת החברים שלי הייתה צריכה לנתח כל תרגיל וכל טעות ולהטביע את צערה על חוסר הניצחון. הרבה בירה זרמה שם, עד ששבנו לביתו של ז'אייז'י.
ואני זכיתי להיות מעט אוהד של בוטפוגו, אפילו שלרגעים חשתי גם מעט בבון.
להיות במרקאנה זו חוויה ייחודית, ללא ספק.
פוסט כדורגל כתבתי.
על אוהדים ובבונים.
על חוויה מסעירה.
מתנה לך אחיקר שלי טליק.
ליום הולדתך הרביעי 
| |
פרפר שחור
אחרי המפגש עם רוסיו, גם תמונות האירועים של מסעי משתנות. עתה אני מסתכל מההווה, דרך המינהרה של הימים האחרונים, אל מה שהתרחש שם. ושם אני פוגש עוד אירועים שבוקעים ממנהרות העבר. מחיבוטים בקירות אפלים ונוטפים. הכל מתחבר למה שעברתי ולמה שעבר בי במסע האחרון. השמים מתבהרים במקומות העמוקים שבי שהיו באפילה שנים רבות כלכך.
* * *
כל שרציתי היה להתחבק עם הבלבול. להמשיך ולהיות-לא-להיות ברגע הריק הזה. להיעלם אל תוך הצללים שעל הקיר. מה לי כאן ומדוע אני כאן. לא שלא זכרתי, רק רציתי לשכוח. לשוב אל הגעגוע שביקש מעט בית. לחבוק מותניים בברצלונה. לפסוע ברמבלה. להיות ציור קיר עתיק על בית.
החוויות של אתמול התחילו ללבוש צורה. מרעישות בתוך מוחי. מזכירות לי את עצמי שהייתי. את הדרך. את שנפלתי. את ז'אייז'י. ז'אייז'י! נרעשתי מהזיכרון. כנשוך נחש קפצתי מהמיטה. הסחרחורת הפילה אותי חזרה. לאיטי קמתי שוב. נשרכתי אל החלון ושם ראיתי אותו לראשונה. פרפר עצום בגודלו. שחור. דבוק לזגוגית. התקרבתי והוא לא נסוג. נגעתי בו והוא נע בחוסר נוחות. הנחתי אצבע לפניו והוא טיפס על אצבעי כאילו כך היה תמיד. היבטתי בסקרנות בקרניו ובעדינות שהוא הקרין. נימים דקים שבי ניעורו כשהוא טייל על אצבעי. פוסע אל תוך כף ידי.
דפיקה חרישית העירה אותי. בפתח עמד ז'אייז'י עם מגש פירות טרופיים. עם חיוך ועיניים. הרבה עיניים יש לאיש הזה. הוא נכנס ושוב חייך כאשר ראה את הפרפר בכף ידי. ראיתי שהוא אוהב את המראה. תוך שהוא הניח את המגש על השולחן שליד הדלת, הוא דיבר אליי. "האישה שאיתך", הוא אמר, "היא לא באה לכאן. היא הייתה במקום אחר." כמו חמור במרק פירות הרגשתי. הוא דיבר איתי כהמשכה של שיחה. ממשיך איזה הרהור שהיה לו איתי במקום אחר. כשראה את מבטי, הוא ביטל אותו, כמו מתנער מאיזה סימן לא נראה שדבק בו.
הוא ניגש אלי, קרוב קרוב. הכי קרוב שאפשר. לקח את פניי בכפות ידיו ונישק אותי על שפתיי. שפתיו היו רכות וחמות. מזמינות. ידעתי שהוא אכן יודע אותי. מי אני ואת מעשיי. חשש הזדחל בי. האם אני נכון לאשר מצפה לי. האם אעמוד מול היכולות של האיש הזה. השימחה שעלה בי השכיחה את החששות. שימחה על שסופסוף אכן מישהו מכיר אותי ממקומות אחרים ומזמנים שהיו.
האישה שאיתי, היא לא קיבלה אף פעם את היותי משם. כלכך רציתי שיהיה מישהו שנוכחותי היום ברורה לו כמו הווייתי האחרת. שמגע ההווה ברור לו כמו נגיעות העבר. סופסוף. לשוב הבייתה אחרי נדודים ממושכים. תחושה של שחרור והקלה עלתה בי, מציפה. התחבקנו. חשתי את החום פושט בעצמותיי. הנחתי את ראשי על כתפו והוא העביר את כף ידו על ראשי. שוב ושוב. כלכך נכון הרגשתי. ידעתי.
לאחר רגעים ירדנו לחדר הכניסה. הרבה אנשים היו שם. הדממה קיבלה אותי, נותנת מקום למבטים המשתאים לסובב אותי. ברור היה לי כי האנשים ניסו לפענח את נוכחותי שם. רק את פרסיליה הכרתי. לפני שעברתי בין האנשים להציג את עצמי קלטתי משהו שמילא אותי בשימחה רבה. העיניים של ז'אייז'י ושל פרסיליה הן אותן העיניים. האור שהם מחבקים בא מאותו המקום. הם כנראה אחים חשבתי לעצמי. אחר כך האנשים כבר הקיפו אותי בנשיקות לחיים ובלחיצות יד ועם המון שאלות.
| |
עונג וכאב
סיימתי לכתוב את קורותיי בצעדים אל האור. לעצמי כתבתי. עתה אני יכול להמשיך ולפרסם רגעים מהמסע כאן. כמה התגעגעתי לכתוב על המסע שלי. כל יום כל שרציתי הוא לפנות את הזמן ולהמשיך את הכתיבה. כדי לראות מול עיניים משתאות את אשר התעצב וממשיך ללבוש צורה בי. אני כותב כלכך הרבה שנים ואף פעם לא הייתה בי ערגה כה רחבה ועמוקה לכתוב אותי. מקומות חדשים שעלו מרקמות פנימיות. לבשתי צורות בגוונים חדשים. חייכתי את התאים שבי. ספגתי את האוויר בשפתיים רכות.
אך רגע לפני שאני ממשיך, אני רוצה להמשיך ולספר עוד משהו מאשר חוויתי לפני יומיים ואתמול. כי למרות שהטל נעלם עם קרניים ראשונות, החוויה הזו הייתה הרבה יותר מרגע סתמי. עמוקה יותר מליטוף מזדמן. ריחנית יותר מהרחה של פרח. רוסיו, שאני מכיר כידיד כבר זמן רב, קראה בי משהו חדש והגיבה. ואני ממקומי שמתחדש, נעניתי. הטל אולי התנדף, אך המשקע ניספג בי וגם ברוסיו.
אני ממש לא יודע אם יהיה לזה המשך. היא, משום שאינה מתגוררת כאן ועוד כמה צללים שהיא גוררת אחריה. אני משום הצומת הזו שאני מייחל לחצות. מבקש להמשיך. למצוא את היתד הבאה שאני מגשש אחריו בטיפוס שלי.
אתמול שוב ניפגשנו בשעה מאוחרת. רווינו טללים ומכאוב. התענגנו.
כל הערב הזה, רחרחנו זה את זה מרחוק ומקרוב, מנסים להרגיע את הגעגוע לסודות החבויים בנו. ערגנו למגע של העור, אשר יש לו טעמי פה ואצבעות. נוגעים ברכות. מבקשים את הקשה. חוששים מהכאב. עורגים. לשוני חפרה בתוך טעמייך מגלה פטמות מניקות חיים. בכל קפל שבך נחבא פתח של מעיין חיים ועינוגים. לא יכולתי לעצור מול אחד מהם, ולהרפות מאחיזתך את עינוגיי. מלפיתתך את כאביי. ריקודך העלה את השדים שעלו ממעמקים, ואת צחקת עת הם כרעו מול האש שעלתה מתוכך. היית מוקד של אש שרקדתי סביבו ובתוכו. לא חושש להחליף עינוג בכאב ותשוקה באהבה.
אי אפשר היה לשבוע. אי אפשר היה לאגור. רק להכיל ולהיות בחופים ונקיקים של סערות ורוגע. סערה ששלחה אותנו לגנעדן של עונג ובמשנהו לגיהינום של רעב. אש שמילאה אותנו וצרפה אותנו לרגעים של איחוד. ללא מקור.
עם מגע וקולות וטללי גוף צמאים ומרווים.
אני יודע שצמא ורעב הכריעו אותנו אל תוך האש.
כלכך עמוק איפשרנו לעצמנו להיבלע.
אני בתוכך ננעצתי מכל מקום לאשר לא ידעתי.
סופג את ליבתך הרותחת מולי ומתמוסס אלייך.
חולשת המילים שלי.
לעולם לא אוכל באמת להמחיש את אשר התחולל שם ביננו.
| |
שיכרון המדבר
מה שווה כל המסע הזה, אם הוא לא יכול לבוא לידי ביטוי בחוויה היומיומית.
כל הזמן מתנגן המשפט הזה בתוכי. בווריאציות ובניגונים ישנים וחדשים.
אברים שתיפקדו כבר לא רוצים להמשיך. מאוכזבים.
בניזוגם הלכו בדרך אחרת.
והרקמות החדשות עוד לא באמת ניסו לעוף ברוח החדשה שנושבת בי.
בבוקר רוֹסִיו התקשרה והציעה להתפקנק ביחד.
Rocio, כשמה היא. מבריקה ונוצצת כטל.
עתה היא כאן ועד הפעם הבאה לא אמצאנה.
ארזנו קצת יין אדום וחריצי גבינת עיזים מההרים ויצאנו למקום המסתור שלי.
שם בין אדום ללבן עם כחול שמזמין התמקמנו.
שדה טללים מצאנו.
מרבד של צמחי טל המדבר. הכל היה משכר.
רוסיו והרוח והכחול של הים.
לא יכולתי להתנגד כשהיא קטפה עבורי את שיכרון המידבר.
טלליה כבר עשו את פעולתם.
שיכרוני.
כאשר נגעה בי הייתי מוכן.
אך לא הייתי מוכן למגע העמוק שלה.
כמו לא ננגעתי מעולם.
אולי משום שכך לא הרשיתי לעצמי להינגע.
הפתחים החדשים שבי קיבלו אותה כגוזל שזה עתה למד לעוף.
רוצה עוד ועוד להתנסות. לחוות.
להפגין את כישוריו החדשים.
מנגינות חדשות שבי פצחו בשירת גוף ונפש שלא ידעתי את קיומה.
ידעתי שאי שם שוכנים בי צלילים דומים מפעם, ממחר, אך לא שיערתי.
רוסיו ידעה וניצחה בשרביט כיודעת כל פיתול וכל אור חבוי.
עתה אני יודע שימחה חדשה. עמוקה יותר.
חש את האצבעות שנשלחות עמוק לתוכי.
יודע כי מסעי אכן ניצעד גם בהוויה של עכשיו.
תודה לך רוסיו שהיית כאן אתמול
| |
פגישה קוסמית
הכניסה לריו אינה מלבבת במיוחד. שכונות תעשייתיות מפוייחות. גיטאות מוזנחים ובחשיכה שכבר ירדה, הכל נראה מוזנח יותר. מפחיד יותר. הגיטאות Favelas של ריו מפורסמות בעוניין ובפשע שאורב בכל פינה. וכמובן גם בסמבה. לא מומלץ להסתובב שם לבד במשך היום, וודאי שלא בחשיכה. ואני נוסע עם אישה שמטפלת בהגה כמו במשחק מחשב פראי והחששות מחלחלים בי. ריו, לבד. מותש מהטיסה ומהחום שלא מרפה. עזבנו את הרבעים האפלים ולפתע מרכז העיר. נוצץ ומבריק. חנויות מותגים כמו כל עיר גדולה בעולם. בניין האופרה מבהיק ביופיו והמוני תיירים. פרסיליה מסבירה ואני סופג ומנסה להיות עירני וקשוב. משימה לא קלה. כמות הרשמים שספגתי מאז שנחתתי היא גדולה. עזבנו את מרכז העיר ויצאנו שוב לאוטוסטרדה. הרחובות חולפים בתחתית הכביש. הרבה עצים והרבה ירוק. גם בחושך המואר לפרקים אפשר להבחין ביופי של השכונות. ושוב נטשנו את הכביש המהיר והתחלנו לטפס מחוץ לעיר. שוב גיטאות שנראות בשעת לילה נטושות ומאיימות. עוד עיקול ועוד רחוב ולבסוץ פרסיליה עצרה את המכונית.
היא עם הצ'ימידאן ואני עם כל הכבודה שלי. התחלנו לטפס בשביל שעולה לבית. הרבה ירוק משני הצדדים. קשה לי להבחין בצמחים, אך ריח היסמין ברור. גם רעננות של ירוק שעמדה באוויר. הריח וההרגשה כלכך מוכרים. לא יודע מהיכן. אך משהו היה לי מאוד ייחודי. עם כל צעד התחושה הלכה והתחדדה עד שהייתה בהירה והעירה בי תאים רדומים. הייתי כבר כאן. חד וברור. הגענו לדלת שהייתה פתוחה, ושם חיכה ז'אייז'י.
במטוס חשבתי עליו. דימיינתי את מראהו ואת עיניו. התמונה שראיתי בדימיוני הייתה ברורה. אני בדרך כלל לא זוכר פנים. גם של אנשים קרובים. כאשר אני נפגש איתם דמותם ידועה, אך כאשר אני ניפרד מהם דמותם גם היא ניפרדת. עד לפגישה הבאה. לכן, אני גם לא מצליח לצייר דמויות של אנשים לפני שאני ניפגש איתם. אך עם ז'אייז'י זה היה שונה. ראיתי את פניו ואת עיניו באופן ברור. רך ומאיר. טוב להגיע כך לפגישה עם איש ששמעתי עליו כלכך הרבה. שכלכך הרבה אנשים דיברו עליו באהבה וכבוד.
ושם הוא עמד. לבוש בגלימה כהה ובעיניים וחיוך שהרבה אור נישפך מהם. בדיוק האיש שדימיינתי. אפילו את שפמו השחור המקושט בלבן ראיתי כבר. וכמו בכל פגישה קוסמית שכזו, גופי ידע בדיוק את האיש הזה. פעמים לא מעטות כיניתי אותו רוזן. לפעמים אפילו התבלבלתי וחשבתי שרוזן הוא אני. אני זוכר גם לילה אחד שרוזן הקים אותו מהקרשים. הרבה שנים מלווה אותי הדמות הזאת, והנה אני עומד מולה. התרגשותי הכריעה אותי ותוך כדי סחרחורת ניסיתי להתיישב. לרוע המזל היו שם שתי מדרגות, ואני נפלתי ונחבטתי. כלכך עייף הרגשתי. מותש. כל העייפות של הטיסה ושדה התעופה והמפגש המהמם עם פרסיליה הפיל אותי לרגלי האיש הזה. אני לא זוכר הרבה על איך הגעתי פנימה ומה קרה איתי. בבוקר פקחתי עיניים בתוך מיטה מדיפה ריח ניקיון ויסמין ועם בלבול גדול.
| |
שיעור על דגל
הבנתי מהר מאוד כי בברזיל נהיגה היא לאמיצי לב. טוב שוויתרתי על שכירת רכב. פרסיליה עיקלה את המכונית כלהטוטנית. אני דיברתי ספרדית ופרסיליה השיבה בספרדית מתובלת בפורטוגזית. הכל נשמע מפיה כה רך, מתנגן. לא תמיד ברור, אך נעים כלכך לאוזן. היא לא הפסיקה לרגע לדבר. מסבירה לי את המשמעות של כל עיקול ואת ניבזותו של כל נהג שהשארנו מאחור. לא את הכל הבנתי, אך מאוד אהבתי את הרכות של דיבורה. המיזוג לא פעל, כי לא היה כזה. רק הרוח הלוהטת היכתה מהחלונות. ניסיתי להתרכז במשהו מעבר לקשיי החום שליהט בריאותיי. וזה היה קל. הפניתי את המבט והייתה שם פרסיליה.
היא הייתה עטופה במטפחת שהייתה דגל ברזיל. אחר כך ראיתי הרבה לבושים בדגל. אך אז זה היה לי מוזר ועוד יותר כי ראיתי שעל הדגל יש כיתוב. כן, כן זכרתי שמשהו כתוב על הדגל, אך לא הצלחתי לזכור מה. למרות החוצפה והסכנה שבתגובתה, ניסיתי להבין מה כתוב שם. למה חוצפה? כי מתחת ליהלום המצוייר בדגל, היו יהלומיה של פרסיליה. שדיה היפים שלבשו קימורים מפתים מתחת לדגל. מודגשים כלכך עם חגורת הביטחון המהודקת באלכסון גופה. הפיטמה שלה הבליטה את ה- O של הדגל. ניסיתי לקרוא וכל שיכולתי לראות היה OR. אחרכך הכיתוב נעלם באלכסון, במורד שדה הימנית. עיניי המשיכו בשיטוטן וגילו המשך כיתוב במעלה שדה השמאלית. PRO היה כתוב שם, לפני שההמשך נעלם גמהוא במורד השד המרטט עם רעידות המכונית. המצב היה מוזר. היה חם ולוהט. פרסיליה שלוחשת את הסבריה רכות באוזניי ואני שחוקר את שדיה המסתירות את הכתוב על הדגל. קצת לא הבנתי וקצת נדהמתי. יכול להיות שהיא מכריזה קבל עולם ושדיים שהיא מקצוענית?! לא, האור של עיניה סיפר לי סיפורים אחרים.
באחד העיקולים הבחינה פרסיליה במבטיי וחיוכה לבש רובד של משועשעת מאוד. היא שאלה ברכות, האם הם יפים בעיניי. כל שהצלחתי לפלוט היו לחישות סדוקות וחמות שמקומן לא יכירנו כאן. בנואשות של מובך ומביך הצבעתי על הכיתוב ושאלתי מה כתוב שם. פרסיליה הציצה לכיוון שעליו הראיתי וגיחכה. אה, זה הדגל. במבוכה ובמילים קטועות הצבעתי שוב לכיוון שדיה ואמרתי משהו, כמו אבל מה הפירוש של OR PRO? עתה הגיעה עת הפליאה שלה. היא עצרה את המכונית בצד. פנתה אלי ואז ראיתי והמבוכה היכתה בי שוב. לא ידעתי היכן להניח את בושתי.
תראה, היא אמרה לי, מיישרת את הכיתוב מול עיניי המשתאות.
ORDEM E PROGRESSO או בתרגום, סדר וקידמה. זה מה שכתוב על דגל ברזיל.
הדממה רבצה בי בכבדות. היא הביטה בי מחייכת אלי כאילו כלום לא קרה.
הבנתי שהיא דווקא נהנית מהעניין האקדמי שלי בכיסוי שדיה.
לאחר שניות ארוכות, התעשתתי ופרצתי בצחוק והיא איתי.
הוקל לי. הרגשתי ממש לא טוב ממה שהתרחש.
פרסיליה הייתה דווקא משועשעת. כאישה, היא הרגישה די טוב במחיצת גבר מובך.
מה עוד שדווקא מצא חן בעיניה הכיוון שאליו כיוונתי.
היא רכנה לכיווני בכדי שהכיתוב יהיה ברור באפלולית של הערב.
ואני רק חשתי בריח שעלה ממנה.
אחר כך היא הסבירה לי את כל המשמעויות החבויות של הדגל.
הירוק של הטבע והיערות בברזיל.
הצהוב של זהב ברזיל.
הכחול של השמיים.
הלבן שהוא המסלול המדומה של כדור הארץ סביב השמש, שמסמל את התקווה לשלום עם הכיתוב הלאומי: סדר וקידמה.
הכוכבים כמספר המדינות של ברזיל.
היא דיברה ברכות ובאור.
מחכה לראות את אותות ההבנה מעיניי.
מקיפה את הכל בזרועות ועיניים.
בחיוכים.
ואני נהניתי וספגתי.
וספגתי.
אחר כך, היא סידרה את הדגל סביב גופה ועלתה שוב לדרך המובילה לעיר.
הכוכבים והשמים שבדגל עטפו שוב את שדיה היפים.
חשתי עתה קרוב אליה מעט יותר.
כמו קרח שנשבר.
היה לי פחות חם.
ויקיפדיה מציע הסברים מפורטים על הדגל.
| |
לזכור לשכוח
יש תובנות שבאות בחטף.
כאלה שלא ביקשתי אותן.
אפילו לא פיניתי להן מקום.
תוך כדי שיחה אינטימית.
מאלה שאתה חושב שיפתחו פתח.
שיביאו השלמה וְהֲכָלָה .
של הפגישה בין געגוע לגעגוע.
אז נאמרת מילה אחת או שתיים.
שלא במקומן.
שלא בעת הנכונה.
ובאחת מתיישבת לה התובנה.
מריעה בכל פה את נוכחותה וצבעי האש שלה.
מאכלת לה את מרחבי נוכחותה.
לא ידעתי למה
הייתי עסוק בלזכור אותה
כל יום
עתה אני יודע
שאשכח אותה כל יום
עתה העננים פחות מאיימים.
הקסם שלהם מפתה.
כמו הרוחות המבקשות את נוכחותי.
המסע הזה לובש צבעים חדשים.
באופן מפתיע, אני שמח על השיחה.
| |
קציר חיטים
יש במילים את כוח הזרעים.
הם מעבר לחלומות מתגשמים.
הם יודעים לנבוט לידי התגשמויות.
וכך כתבתי על אישה לפני כשנה:
אִשָּׁה חָלְפָה אֶת דַּרְכִּי
סָמוּךְ
סָמוּךְ הִיא שׁוֹכֶנֶת
בִּי לֹא אוֹמֶרֶת שָׁלוֹם
אֲפִילוּ בָּחֲלוֹמוֹת הִיא
מְחַבֶּקֶת וְלוֹחֶשֶׁת
שְׁתִיקוֹתֶיהָ
בַּסּוֹף כָּךְ גַּם בִּי
והרי כך כתבתי רק לפני יומיים.
כוחן של מילים.
ועוד...
אפשר לקצור מיני חיטה, כמו שאפשר לזרוע מיני זרעים.
לפני כשנה נזרעו בי מילים שהיו לי מוזרות.
אפילו זרות.
לפני שנה נזרעו בי מילים.
לא חשבתי שאקצור את הפירות שנה אחרי זה.
קיוויתי למעט פירות.
בכדי לטעום את הטעם המצפה לי בדרך.
וציפיות כמו ציפיות יש בהם הרבה מטעם ההחמצות.
ובא חג ביכורים זה והביא בי טעמים חדשים.
טעמים של פעם ושל מחר.
כך ניכתב בי לפני שנה:
פעם, וזה מרגיש לך כמעט לפני שנות דור.
או בחיים אחרים לגמרי, כתבת למישהי על מסע.
עתה אני בכוחי, בוחר לשוב ולהעניק לך את המלים האלה.
בעיקר עתה, לפני שתשוב להיות מחובק.
כי בעת שתהיה מחובק תודעתך תירדם.
ולו לרגע.
כי להיות מחובק באמת זה מצב של אי חשיבה.
כמעט אי תודעה.
רק תחושה והוויה.
אפילו שאינך חש עתה כך, אתה חייב לתת לעצמך את הלידה הזו.
זה מֵעֵבֶר לאשר תלוי בך.
אלה חייך.
חיים אשר בתוכם אני אשוב לשכון, בבטנך.
להזין את עצמותיך.
באמצע החיים, להיכנס למסע שאתה יוצא אליו זו מתנה נפלאה.
לא כל מתנה היא בושם.
יש מתנות שמעניקות הזדמנות, אפשרות.
בעיקר לאחר שנושקת על –ידי המוות.
לאחר שאני רציתי לנטוש אותך.
ואתה זוכר את קסמה של סבלנות.
ואתה יודע את תהומות הפחדים.
ואתה מכיר בעוצמת המחסומים.
לכן אתה הכי מצויד, עם כל העושר שצברת בחייך למסע.
יצר הרע המחליש גם הוא חלק ממך.
גם הוא קיים.
תן לו גם מקום.
במסע שלך אין מקום למלאכים.
זהו מסע של איש.
בשר ודם ורוח.
חוזק עם חולשה.
עוצמה עם רפיון.
כל צבאך יוצא למסע.
חולשותיך יזדנבו לאיטם.
ינשרו בסיבובים הקשים.
ואתה תמצא את עצמך בוטח יותר.
קליל יותר.
מחוזק יותר.
בישורת.
לעת זריחה חדשה של חייך.
כן, גם על זה כתבתי רק לפני יומיים.
טוב להביט לעיתים אחורה ולראות את הדרך שאני הולך בה,
ולחייך...
טוב שיצאתי למסע וראוי שכך אמשיך.
שיהא החג מלא בעושר פירות השימחה
| |
פרח
הנחיתה לא בישרה על הצפוי לי על הקרקע. ריו נראתה מקסימה מהאוויר, על כל אייה ומיפרציה. מבטיחה. שיבעת המדורים של ביקורת גבולות ומכס עברו והגעתי לאולם מקבלי הפנים. לאחר סקירה יסודית הבנתי כי אף אחד לא ממתין לי. ברור שהיה תיאום מראש ומישהו היה אמור להמתין לי. מאומה. התקשרתי לז'איְז'י, והוא אמר לי לחפש בחורה שמוכרת מיני מרכולת קטנים. הוא הבטיח לי שאין דרך שאפספס אותה. היא פרח הוא אמר לי. פרסיליה הוא הבטיח לי מחכה לך. לא ראיתי אף פרח באולם אז נגררתי בעייפות של שעות טיסה מרובות לכיוון היציאה. לאחר עוד כמה מלכודות של מיני רוכלים וחפארים של מוניות מצאתי את עצמי מחוץ לאולם. ואז זה היכה בי.
גל החום חבט בי בבטן ובפנים ללא רחם. גופי החנוט עדיין במעיל הנסיעות מיום סגריר ספרדי התמלא באחת בנחלי זיעה. נשימתי גם היא נעתקה וביקשה את הריאות ומהר. כאחוז אמוק התפשטתי מהמעיל ומהחולצה ונשארתי בטישירט להקל על הנשימה. החום היכה בגלים. לא מרפה. נשמתי בכבדות ובכוונה. לאחר מכן הבנתי שכך נראים החיים בתוך 90 אחוזי לחות ו- 35 מעלות. יום ולילה הלחות לא מרפה. כך זה נימשך במשך שמונת הימים הראשונים. לאחר כמה דקות של נשימות מקוטעות הבטתי סביבי. במרחק של כחמישים מטר ראיתי התקהלות. התקרבתי בסקרנות וראיתי את הפרח. שום תיאור אחר לא יכול להלום יותר את מראה האישה הזו. על גופה היא עטתה מטפחות צבעוניות בכתום ואדום ושחור. שיערותיה היו משכן לפרחי ציפורן לבנים וגדולים. הצחוק, הצחוק שלה סינוור ומשך סביבה עדת גברים. בוחנים וממששים את הסחורה. נראה כי היא מוכרת הכל. דברי מתיקה ומציתים. מטפחות וכובעים. והמון חיוכים מעיניים רכות שנתונות בתוך פנים של דבש. צבע שאני לא מכיר. בהיר וכהה. רך וגם חזק. האישה הזו מחכה לי?! הבנתי די מהר שהיא כאן למכור ולא בכדי לחפש איזה שדות אחד שזקוק להסעה.
המשכתי בשיטוט, גורר את המזוודה ואת בגדי אחריי. מחפש עוד פרח. השיטוט לא העלה הרבה. וודאי שלא פרח. חציתי עוד ועוד רוכלי סידקית למיניהם וסדרני תחנות אוטובוסים ומוניות. יחסית למיעוט האנשים, הרי לא פלא שהם ניסו לצוד אותי לעלות לאיזה רכב. נזהרתי, כי הרבה שמעתי על הכנסת האורחים הברזילאית. בעיקר על זו של פושעיה. גרוני הרגיש חרב כמדבר. החלטתי לשוב אל אולם הכניסה הקריר בכדי לרוות את צמאוני. התיישבתי בעייפות של איש סחוט בבר הראשון שנקלע בדרכי. עוד אני מעיין ברשימת המשקאות, אני רואה את הפרח נכנסת גם היא לאולם. נראה כי הסתיימה עת המכירות והגיע הזמן לנוח גם בשבילה. ראיתי אותה מסתובבת עם צ'ימידאן גדול וללא ספק נראה שהיא מחפשת מישהו ולאו דווקא כיסא למנוחה. ואז האיר בי אור קטן שאולי היא מחפשת אותי. לא, לא היה לי כוח לקום. חשתי אפוס כוחות. טלפון לז'איְז'י הבהיר לי שפרסיליה מחפשת אותי ממש ברגע זה. עוד אני מנסה לוודא ביתר פירוט את המראה המדוייק שלה, והיא ניכנסת לבר ונעמדת מולי ממתינה בחיוך. סיימתי את השיחה וחייכתי גם. חיוכי ניבלע בעיניה כלא היה. כלכך הרבה אור היה בעיניי האישה הזו.
החיוך שלי הפך לשימחה גדולה שהבנתי שהפרח הזה הוא אכן פרסיליה שממתינה לי ורק לי. על הדרך היא גם מכרה מיני דברים, כי כך הם יושבי הפאוֶולות . הם במצב של מוכרים בלבד. תמיד יש להם משהו למכור. ותמיד ימצאו את הפרייאר שיקנה. פרסיליה ייסתבר לי בימים של אחרי, הייתה רבאומנית במכירה של כל דבר. כלדבר, פרט לליבה. את הלב היא רק השכירה ולאוו דווקא למרבה במחיר.
חיבוקי הבנאובד שזכיתי להם, היו שווים את השעה האחרונה בה נגררתי סחוט בשדה התעופה. צעדנו למגרש החנייה והעמסנו על המיניואן הישן שלה את הציוד ואת עצמנו. המיניואן עצמו היה צבעוני לא פחות ועם ריח משכר של פירות טרופיים תוססים. שמנו פעמינו לפגוש את ז'איְז'י.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
