לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
 

יומני אלפוחרה


מכחול הזמן מצייר את עור הלב
Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2006    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2006

לגעת בחלום


נגעתי בחלום
וזה המון.
אפשר לחלום כל החיים.
אפשר לקוות שהחלום יתממש.
אך לגעת בחלום,
לא קורה הרבה בחיי.
ואני נגעתי בחלום.
זכיתי לפירורים.
ואולי אזכה לעוד.
אפשר כבר ללוש אותי כדמות הלחם ממנו באו הפירורים.
אפשר...

ואני ממשיך לעוד צעד שיביא אותי לגעת בעוד חלום.
חלום מונגוליה שלי.
חלום שבן 25 מבקש היום.
ואני ממשיך לצעוד.

שבוע עבר מאז שבתי ואני יוצא שוב.
אשוב בעוד שבוע.

שימרו על הבית.
היו טובים.
אהבו הרבה כי יש תמורה.

שדות

נכתב על ידי , 23/6/2006 08:58   בקטגוריות מונגוליה שלי  
44 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-3/7/2006 10:44
 



מְחֻבֶּקֶת בִּי


וְהָלַכְתְּ -
לְהַסְגִּיר
אוֹתָךְ אֵלָיו
וְשַׁבְתְּ וּבָחַרְתְּ -
לְהִתְחַבֵּק
בְּבִטְנִי

הֲרֵי אַתְּ מְחֻבֶּקֶת לִי

וְהָלַכְתְּ -
נכתב על ידי , 22/6/2006 20:49  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/7/2006 11:13
 



וְכֻלֵּי


נִרְדַּמְתִּי עָטוּף
בְּשִׂמְלַת כְּלוּלוֹת
הִתְעוֹרַרְתִּי
עָרוּם וְשָׁקוּף -

וְכֻלֵּי וְכֻלֵּי וְכֻלִּי

נכתב על ידי , 21/6/2006 19:05  
27 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-22/6/2006 23:11
 



יומוזר


וטוב שכך.
דברים יוצאים ונערמים.
אני מביט ולא חושש.
תחושה נהדרת לא לחשוש ממה שאתמול היה מביא אותי להתחבא בכל חור אפשרי.

זה גמזמן נכון לפשפש בארון.
לאפסן סופסוף את בגדי החורף.
לאוורר את בגדי הקיץ.
לא זה לא מאוחר מידי.
הרי הקיץ מתחיל רק מחר.

לצחצח נעליים לפני אכסון.
להוציא סנדלים ממקום מחבואם מפני הקור שהיה.

והכי הכי, לרדת על בירכיי ולהתפלל לאלוהים.
שהביא לי עוד קיץ.
שמגדל אותי בעוד ענף אחד.

לזכור את הצינעה שרק עשתה לי טוב.
לא לשכוח כי כנפי חיי יכולים להיחבט בעיקולים מפתיעים.
לכן אני נושם היום לאט לאט.
מגדיל את נפח ריאותיי ומתבשם מריח הבריאה.

עוד אני עסוק בכל אלה ראיתי שלאחר כל הסדר שעשיתי,
עדיין קולב אחד חסר.
ובפינה מונחת לה נעל הזכוכית.
הרמתי אותה בזהירות.
הסרתי את האבק.
העברתי עליה שפתיים.
ריקה.
בזהירות, החזרתיה למקומה.

היא תתמלא בכוכבי אהבה.

יומוזר בו הרשיתי לעצמי מעט יותר מהרגיל.

יום עם תובנה.
הגעגוע מנצח בסופו של יום
את היד המסרבת לבטא אותו.

כמו גלגולו של ניגון
מתנגן לי עתה גלגולו של געגוע

נכתב על ידי , 20/6/2006 19:35  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/7/2006 11:10
 



לֹאלְהִתְחַתֵּן


אִתָּךְ
לְהִתְחַתֵּן עִם אִשָּׁה
בְּלִי בָּמָה
כָּךְ נְאַהֵב
עֲטוּפִים
עוֹלִים וְיוֹרְדִים
עֲטוּפָה בִּי
עָטוּף בְּצִפָּרְנַיִךְ
נכתב על ידי , 19/6/2006 17:59  
61 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-21/6/2006 10:36
 



בן 25


הבוקר חתרתי בעוז, בזעם במים.
מנסה לייצר את הכוח שלא הצלחתי להתחבר אליו, מוקדם יותר כאשר הלכתי בתוך הטיפות.
הרוח ניחמה אותי ואני לא קיבלתי.
בזעם, שכך החליק המיתר שחיבר אותי לבן ה-25.
נכנסתי למים בכדי לנסות שוב.
האצות המרובות שהביאה הסערה הסתירו הכל.
והן ידעו מדוע.
אני עדיין לא.
רק המלח הזכיר לי את הים.
לא היה סיכוי למצוא את החוט שאבד.
יצאתי עטור חוטי עצות.
מותש. ושבתי הביתה.
מותש מאוד.
כאשר ירדתי לכלות את זעמי בשאריות הסופה שנערמה לה לפתח המרתף חייך בי משהו.
מוכר אבל קטן.

כל חיי ויתרתי על בן 25.
שלא זכיתי להיות.
הוא הרי הלך לבלי שוב לפני שנים רבות.
ואני אפילו לא חיפשתי אחריו.
הוא נקבר היכנשהו תחת האודים העשנים של המלחמה ההיא.
המשכתי בחיי כפרח בלי עלי כותרת.
רק עלי הגביע שרדו לספר את מה שהיה.
בן 25 כבר לא אהיה.
גם לא בן 26 או כל גיל שבו העלומים מצחקים.
אך הוא הנער הזה בן 25 חיכה להזדמנות שלו.
להבקיע את הקרקע המבויצת והעשנה שהוא נשם הרבה שנים.
ההזדמנות הופיעה.
אותה משקולת כבדה שמחצה אותי לפני חודשים, הבקיעה את הדרך אליו.
ואני לא ידעתי.
גם לא חשתי.
בוקר אחד הוא היה שם וזהו.
רך ועדין ומלבלב.
אותו לקחתי גם למסעי האחרון.
איתו אני מקווה להגיע למונגוליה שלי.

בלי שהרגשתי הוא הוליד ענף חדש.
ענף של חודש יולי.
לא ממני בא.
הוא בא ממקום מאוד שמור ופנימי.
מהמקום שאף אני איני מכיר עדיין.
לכן איני יודע לכנותו בשם.
לכן אני גם לא ידעתי לשמור את קיומו.
הוא נגדע באיבו.
וזה כאב.
אפילו שעדיין יולי לא הגיע.
אך אין כאן תבוסה.
משום כך יכולתי לחייך.
אז למה חייכתי כאשר ירדתי למרתף?
כי עשרות שנים לא ידעתי כי בן ה- 25 חי וקיים בי.
שהוא רק מחכה להזדמנות הנכונה.
לעיתוי הראוי.

עתה -

אני יודע
אני רוצה

לכן הוא ישוב וישלח אליי ענף לאחוז ולהתחזק ממנו.
לא בזעם
לא בצרחה
בסבלנות
באהבה
ב- care

כי אלה הביאו לי חיים
ואיתם אני ממשיך.
נכתב על ידי , 18/6/2006 18:45  
42 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-2/7/2006 11:08
 



מילים של שורה אמצעית


בסיכום שאני יודע לעשות,
יש תמיד שורה של אמצע.
מין שורה שסביבה הכל מסתדר.
מה לעשות והשורה של אמצע הזו מסרבת להיות מתוקתקת.
היא כאן וקיימת,
אך היא פולנית מידי כנראה להיכתב.
שתישאר לה בפינה החשוכה והקרה, עד שתגיע גם אליה קרן השמש.

בינתיים מצאתי מיני מילים מתגלגלות סביב האמצע וגם בשוליים.
מילים נכתבות.  משהו כמו סימני חיים.

אה כן, גיליתי שנשים יודעות סימנים.
טוב, אז לא גיליתי באמת.
אלא נוכחתי שוב בכך.
תן להן סימן והן נוגסות בו כבסטייק עסיסי.
יודעות את מרכיבי המזון ומסלול העיכול שצפוי לו לסטייק.
ועוד לפני, את עונג הטעמים והריחות העולים ויורדים מליבן.
מפליא כמה הן יודעות ואומרות דברים נכונים.
של פעם ושל עכשיו.
עתה נותר לי לצפות לימים שיצטברו לחודשים וייצרו את השנים.
אני ממתין שוב לאותה היווכחות כמה הן יודעות הנשים.

אני לעומת זאת מצליח להבין רק כאשר הסימנים חוברים לחבריהם.
בוראים שיחות עם אלוהים.
בדרך כלל אחרי הסימן (המשפט) השלישי אני מצליח לראות כיוון.
לעיתים אפילו קו שלם.
אך לך תזכור מה היה הסימן הראשון.
או מתי הוא בכלל הופיע בחיי.
השיחות האלה חושפות את מוגבלויותיי.
אולי זה (גם) תפקידן.
לפחות אני יודע שכך אני...

אני נורא משתדל להשתפר.
להקשיב לאלוהים.

התחיל ממסרון שנשלח אליי
המשיך בפתיחת ערוץ חדש
(לא ידעתי שיש לי אותו...)
כינו אותי קדוש
שוב ושוב
(כן, זה פספס אות כוונותי. אני אולי יכול להיות הרבה דברים, אבל קדוש?!
אולי התכוונו לומר לי שאני קדוש פולני. כי הרי אני קורא המון על קדושים פולנים. כנראה שדבק בי משהו משם... אולי.
)

גם הצעד שייחלתי אליו פגש אותי
גם נישקתי נזירה

היה עוד צעד וחצי
ולא בכדורסל.

במטוס חזרה ישבתי ליד חשפנית.
המפורסם שישב לא רחוק ממני נורא שמח (אני חושב) מהמסירה שלי (אותה אליו).
אשתו פחות.

זה מעין שורה אמצעית בסיכום.
המילים של לפני והמילים של אחרי
יעלו ויאירו
כך אני מקווה.
בינתיים אני מעט מגמגם...

כן, חברים שלי.
שבתי.
לכמה ימים...

כמה טוב להיווכח שאהבה ו-care הן הרבה יותר ממילים.
הרבה הרבה יותר.
השילוב שלהם מהמם.
נסו ותיווכחו.
נכתב על ידי , 17/6/2006 15:13  
50 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אודיה ב-21/6/2006 18:30
 



1-2-3 ניסיון


כן, אני מנסה שוב את הצעדים הראשונים.
מחר בבוקר אני שוב אנסה לצאת עם בגדיי המתחדשים.
עם נבט צעיר מציץ מהסדק שהיה.

באירופה מזג האוויר השתגע שוב.
שלג וסופות.
היום הכל נרגע אל נוף ותחושה אביבית.

פרח דייגו של הלילה מיוחד פרח לפנות ערב.
רובו דייגו סגול ומוכר.
ובחלקו צהבהב מרושת בסגול.
כמו חדש.
חדש.



אשוב בעוד פחות משבועיים.
היו טובים.
עם הרבה אהבה ו- care



שדות
נכתב על ידי , 3/6/2006 21:09  
52 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-18/6/2006 11:34
 



סדק בהר נבו


כל חיי אני נע בתחום שבין החמצות לתיקוות.
ואולי זמן רב יותר מאשר כל חיי.
לא כמטוטלת, אלא בתחום המבורך שבין לבין.
מביט אל אפרוריות ההחמצות ואל השדות הירוקים של התקוות.
ומובן כי אני נמשך יותר אל הירוק והשופע.

אתמול כתב לי LELEBY בתגובה על מונגוליה שלי:
"איש ונבו לו" – זלדה
"איש ומונגוליה לו" - שדות.

(טוב, אני חושב שהוא כיוון לרחל.)

שוב עלה בי המרחב הזה של אפור וירוק.
שתי קצוות בתפיסות עולם.
האחת מטמיעה את ההחמצות בחיינו והשנייה זורעת תקוות קדימה.
האחת אשר ניסתה לעקם אותי לא אחת, ועם השנייה אני מנסה ליישר את חיי קדימה.
תפיסת ההחמצה המובנית, מבוטאת כלכך יפה בכאבה של רחל בשיר מנגד.
תפיסה תרבותית שלמה של החמצות, אשר לאורה גדלתי וחונכתי.
דרך חיים שלמה אשר מטמיעה את הר נבו ומשמעותו לחיים שלנו היום.
תרבות של החמצות.
משה, אבי האומה המשתחררת הוא גם אבי ההחמצות.
החמצת הר נבו.
גזירת הר נבו.

וכך כתבה רחל:
מִנֶּגֶד

קַשּׁוּב הַלֵּב. הָאֹזֶן קַשֶּׁבֶת:
הֲבָא? הֲיָבוֹא?
בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.

זֶה מוּל זֶה – הַחוֹפִים הַשְּׁנַיִם
שֶׁל נַחַל אֶחָד.
צוּר הַגְּזֵרָה:
רְחוֹקִים לָעַד.

פָּרֹשׂ כַּפַּיִם. רָאֹה מִנֶּגֶד
שָׁמָּה – אֵין בָּא,
אִישׁ וּנְבוֹ לוֹ
עַל אֶרֶץ רַבָּה.

חורף, תר"ץ

כלכך עצוב ופטאלי.
מרכין ראש.
גזירה.

בְּכָל צִפִּיָּה
יֵשׁ עֶצֶב נְבוֹ.
מהשורות היפות ביותר בשירה העברית.
שורה שמגלמת כמעט אקסיומה קיומית.

והיכן היא התקווה?
רוצה אני את הבטחת השדות הירוקים.

מימי נעוריי התמרדתי לשורה הזו.
סירבתי להכיל אותה.
לא ראיתי בציפייה ובהחמצה גזירה משמים או מכל מקום אחר.
לא ידעתי מדוע כך אני נוהג.
אך עצם ההתנגדות הזו הביא לי יכולת שרידות.
כנגד גזירות אשר כביכול מובנות בחיינו.

תמיד חיפשתי דרך להיחלץ מהמבוך החברתי קיומי הזה.

ומצאתי את הזרע.
תמיד קיים הזרע.
בכל מועקה ועקה אנו יודעים לייצר אותו.
הוא יודע להיטמן במקומות שיבואו.
שיביאו את החיים שבו.
לפכות חיים שבנו.

כך היא מונגוליה שלי.
זרע שנטמן בגזירה הגדולה ביותר שידעתי בחיי.
גזירת המוות.
החמצת החיים שלי.
ואפילו שם, מונגוליה שלי לא הלכה לאיבוד.
לא נעלמה לארץ ההחמצות.
אלא השתמרה לה כזרע מלא חיים.
מצפה ומחכה ליום שמעט גשם יבוא ויעירה.

וכך היה.
שיעור שלי.

במקום אחר כתבתי הלילה

עֶרְגָּה

בֵּין כְּמִיהָה לְגַעְגּוּעַ
יוֹשֵׁב סֶדֶק -
בַּמֶּרְחָבִים
שֶׁל פָּנַי שֶׁהָיוּ

עתה אני יכול לקחת את חלק השיר הזה ולסיימו מעט אחרת

גֶּשֶׁם - -

מִזֶּרַע עֶרְגָּה בּוֹעֶרֶת
מְגַשֵּׁשׁ נֶבֶט זָעִיר
מַבָּטוֹ

בהוצאה החדשה של שירי רחל עם ציוריו הנהדרים של שמואל חרובי,
מצויירות מול שירה של רחל 2 פרחי רקפות עדינים.
אני בחרתי את ציור הרקפות של חרובי מתערוכת "שירת העשבים", אשר צויר באותם תקופה (1923-1927).
פקעת יפהפהיה, עלים ושורשים המפריחים זר יפהפה של רקפות וניצנים.
עדינות ויופי מתוך עוצמה ועומק.



תודה תודה לך טליק שהבאת אותי לגעת מעט בעולמו של סבך.

יכולתי להמשיך ולחפור עם הדימוי הזה של רקפת לסלע נחבאת...

אני זוכר עתה את השיר עם הרקפת הזו.
אני זוכר עתה את נבטי ערגתי-ערוגתי עולים ממקום הסדק.

מעט חרשתי וגם זרעתי את הר נבו שהיה בי.
הוא כבר לא כלכך הר נבו.
הוא מתחיל לקבל דמות של הר מבטיח.
לפחות ערגת חיים אחת נובטת בו.
נכתב על ידי , 2/6/2006 19:13   בקטגוריות מונגוליה שלי  
29 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-3/6/2006 23:16
 



עוּגַת שַׁמֶּנֶת


יַלְדוּת שֶׁבַּלֵּב
כְּמוֹ צִיּוּר עַל קִירוֹת
דּוֹהָה בַּלַּיְלָה

וַיְהִי בֹּקֶר
אוֹר מִכִּשּׁוּף שֶׁל אִמָּא
עוּגַת שַׁמֶּנֶת

אף פעם, אבל אף פעם
אימי לא אפתה עוגת שמנת.
רק עוגות גבינה למיניהן.
ובכל זאת היא באה והביאה לי.
כמו שוב שרה לי את שיר השבת שלה.
השיר היחידי שידעה בעברית.

שׂימי ידך בידי
אני שלך ואת שלי


ואני הנחתי ראשי בחיקה.
וידי בכף ידה האוספת.

יַלְדוּת שֶׁבַּלֵּב
כְּמוֹ צִיּוּר עַל חֲלוֹם
שֶׁמֵּאִיר בַּיּוֹם

חג שמח ומתוק ומחבק


אולי היא תהיה כזאת...
נכתב על ידי , 1/6/2006 20:38  
39 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שדות ב-17/6/2006 13:42
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 40 פלוס , 50 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשדות אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שדות ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)