 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2006
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2006
להמשיך
אכן שבתי במועד.
ודממתי...
בלי קשר למלחמה שנוקבת את מחירה האיום.
בלי כל קשר, הפכתי לפליט קרבות.
פליט שתיקות
וצעקה אחת בודדת.
צעקה אשר נחלצה ממני ברגע שלפני.
הרגע שאחרי מצא אותי אוחז בכל שרירי בטני בחוזקה.
יומיים כך אחזתי בבטני.
וכאשר שבתי, השתחרר הכל באחת.
ואני נפלתי למיטה קודח בחום וכאבים.
שלושה ימים קדחתי.
עתה אני שב לחוש קרקע מוצקה.
היא קצת מתנדנדת לה כבוחנת את יכולת העמידה שלי.
ואני איתה מצד אל צד, אך נשאר עומד.
כי כך החלטתי: אני ממשיך הלאה.
מקווה שאתם שם מחזיקים מעמד
בחזית, בחזית העורף ובעורף.
כי אין דרך אחרת מלבד לדבוק בחיים.
| |
בעיות קריאה
לאחרונה שוב איני קורא את כל הפוסטים שלכם.
יש לי בעיה.
קריאה. תמיד קיבלתי אותה כמובן מאליו.
כעוד מתת של הבריאה ליכולת המופלאה שנקראת חיים.
עתה אני מזיע בעת הקריאה.
קריאה היא מאמץ בשבילי.
מעשה יזום.
יש תקופות בהן אני נראה לעצמי טיפש ביכולת הקריאה שלי.
איני מצליח לקרוא יותר מפיסקה או שתיים עד שהמאמץ מכריעני.
עתה אני שוב בתקופה כזו.
אני מתאר לעצמי שהמלחמה מעוררת את חולשתי.
אני מצליח לקרוא גם עתה טקסט.
לא הפכתי לחסר יכולת לחלוטין.
אך המאמץ הוא גדול מאוד בימים אלה.
ולאחר זמן קצר יחסית אני חסר נשימה.
לא יכול לקרוא יותר.
במצב הזה, אני בספק אם אני מבין את כל שאני קורא.
משום כך, עדיף שלא אגיב.
עדיין אני ממשיך להגיב אצלי בבלוג.
מקווה שהמילים שלי הן בעלות משמעות.
מקווה שאתם מבינים.
וסבלניים.
הקיץ הזה אני בנסיעות רבות.
מחר בבוקר אני שוב יוצא לנסיעה בת שבוע.
שימרו על עצמכם חברי היקרים.
בעיקר אתם שנמצאים בקווי החזית.
המון אהבה ו- care
פאולו, בנו של פיקסו בדמות ארלקינו (1924)
| |
אישה עם מטפחת
אף פעם לא הייתי מחוץ לישראל בעת מלחמה.
ועתה אני רחוק.
קרוב בלב ורחוק מאוד פיזית.
לכן, כנראה, איני מכיר ומודע לסימפטומים שמתחוללים בגופו ונפשו של ישראלי חרד, בשבתו בבית אחר.
זה ממש לא חדשותי מה שקורה לי עתה.
אך בעצם כל חיי הם לא כאלה.
תמיד חש את הסימפטומים ושואל מהיכן ומדוע.
ועוד יותר מנסה להבין את הכתוב בשלט שמכוון הלאה וקדימה.
מכאן במעבר חד לחיים שיש במקומות אחרים.
אולי זה לא הכי מעניין בימים אלה, אך יש חיים ועוד יותר מכך יש חיי תרבות.
בסוף השבוע זכיתי לחוות את התערוכה המעולה, מסורת ופריצת דרך, אשר מתקיימת במדריד לכבוד 125 שנים להולדת פיקסו ו- 25 שנים מאז שהגיע ציור הגרניקה לספרד. את הציור הזה צייר פיקסו לאחר הטבח אשר הגרמנים ערכו במלחמת האזרחים בעיר הספרדית גרניקה, ואשר בו נטבחו כ- 1600 איש.
ואולי המעבר לא חד כלכך, כי הרי הציור הזה מסמל בחריפות את זוועות המלחמה ונוראותיה. כך חשתי כשעמדתי מול הציור הענק הזה, ביום החמישי של המלחמה שמתחוללת בצפונה של ישראל.
התערוכה כוללת את כל תקופות חייו של פיקסו. הרבה אפשר לכתוב על התערוכה הזו, אך אני בחרתי להאיר מעט שתיים מחוויותי. שתיים מיני רבות.
לפני זמן לא רב כתבתי כאן על מאיה הערומה.
בתערוכה מוצגות זו לצד זו, תמונת המקור של גויה וגירסתו של פיקסו אשר כינה את תמונתו עירום בהסבה.
ישבתי בין שתי התמונות (הן מוצבות כל אחת בקיר נפרד, ניצבות זו לזו).
שעה ארוכה ישבתי שם וחוויתי את שיחת הציירים ושיחת המאיות שלהן.
גם המאיה שלי השתתפה בשיחה.
מסוג החוויות של לספר לנכדים ואהובות.
בהמשך ישנה גירסתו של פיקסו לתמונת הסבל של טיציאן.
כאן קשה לי לומר גירסתו של פיקסו. התמונה הזו היא חלק מהציור הגדול שלו, גרניקה. הוא עמל וניסה להגיע להבעת הכאב של אמא ששכלה את תינוקה. בתערוכה מופיעות גירסאות רבות של הציור הזה. ניסיונות רבים ערך פיקסו בכדי לנסות ולזקק את הבעת הכאב של האמא. בציור הגרניקה אפשר לראות את התוצאה. אך התוצאה לא סיפקה את פיקסו והוא המשיך בניסיונותיו, עד שיצאה תחת ידיו תמונת ראש אישה עם מיטפחת. התמונה כאן לא יכולה להביע את עוצמת הצער והכאב שעולים מהציור המקורי. אני נשארתי המום מול התמונה הזו דקות רבות. לאחר שגמרתי לצפות בתערוכה, שבתי לציור הזה שוב בכדי לספוג עוד משהו מההבעה הבלתי ניתנת לתפיסה שבוקעת מהתמונה הזו.
יכולתי לכתוב עוד ועוד על התערוכה הזו. אני ממליץ עליה בחום. ובמדריד חם מאוד בימים אלה. מי שבכל זאת החום לא מרתיע אותו רצוי שיגיע וייהנה מתערוכה אדירה המשתרעת על פני שני מוזיאונים, הפראדו ומרכז האומנויות של המלכה סופיה. הם קרובים אחד לשני ובסמוך נמצאים גם הגנים הבוטניים הקסומים. והכל ספון בעצי הערמונים והאקציות הענקיים של שדרות קסטליאנה.
קחו הפסקה מהמלחמה הנוראה וטיילו, אם לא למדריד, אז לטיול וירטואלי.
איתכם אני חבריי שבחזית.
היו חזקים כי טובים אתם הרי תמיד 
| |
בטלפון
נסעתי עם תקווה.
שבתי אל מלחמה שכזו לא ידענו.
העורף הפך לחזית.
(קשה, קשה לעכל)
אני יודע שהדי המלחמה מגיעים אלי רק בטלפון.
אלה הגלים המוחשיים ביותר.
מעבר לכך אני ניזון ממידע טלוויזיוני ואינטרנטי.
משתדל שלא לקרוא יותר מידי.
אך איך אפשר להתנתק?
משפחתי הרחבה חיה בצפון המדינה.
עיר מכורתי חיפה מותקפת.
לפני שלושת רבעי השעה שוחחתי עם אחותי שבאיזור הנפילות.
ותוך כדי השיחה חדר כבסכין צליל הסירנה.
נפילות שבדרך.
כמו סכין.
בגוף עייף ומעוך כבר ממלחמות.
מקווה שאכן נצליח לסיים את המלחמה הזו בניצחון.
למרות שמכאן זה נראה רחוק כלכך.
וכל שנשאר הוא להתפלל ולקוות.
(ולצעוק דייי!!!)
מכאן אני שולח גם תנחומים לכל המשפחות שאיבדו את יקיריהם.
| |
שבת שלום
שתהיה השבת שקטה כמה שיותר.
הלילה היה שקט יחסית.
מקווה שזה סימן לבאות.
שהחיים יזרמו לקראת יומראשון טוב יותר.
אני לא אהיה כאן איתכם.
אך תהיו בליבי.
נסעתי.
אשוב בראשון בלילה.
מקווה שחדשות טובות יגיעו.
שתהא השבת כמה שיותר שלמה
| |
כנפי מלחמה
אני חי רחוק.
אך לא משנה מה אעשה ולאן אלך.
הארץ הזו הולכת איתי לכל מקום.
כמו חמצן.
וכאשר מתרחש משהו שם, בארץ מכורתי,
חבל הטבור שאליו לנצח אני קשור, שולח את זעזועיו לבטן שלי.
שוב עולים צליליה הבוטים והגסים של מלחמה באוויר.
אני כלכך רחוק מכם ומהארץ שידעה כה הרבה מלחמות.
אני יושב כאן.
מעט צמוד לחדשות.
מעט באינטרנט.
מנסה להמשיך ולחיות את שגרת היום.
אך השיגרה הזו מסרבת להמשיך.
האוויר נתקע במורד הגרון.
ועד שהוא מגיע ליעדו עוצמתו שולפת זיכרונות.
כנפי המלחמה מועכות שוב את המעיים.
אתמול הגיע חבר טוב לביקור.
ישבנו בים ובין קלאמרי ואבטיח קר, שבה לבנון והתפרשה במקומותיה ואתריה המאוסים מאז.
כמה תיעבנו את התזכורת הזו.
חברי הציע שנעבור שולחן, כי את השולחן הזה לכלכנו די.
אנחנו עברנו.
מה שקורה בלבנון לא כלכך.
הלוואי והיה אפשר, כך במחי ניגוב שולחן לפתור.
הלוואי.
מכאן אני שולח אליכם חברים את נוכחותי.
גם בימים שכאלה.
מקווה שלא נשקע שוב בבוץ.
נקווה שהזרוע שהפעלנו בלבנון תביא לפתרון.
כולי תפילה
| |
12 ביולי
היום הוא יום שאני מזכיר לעצמי שלא לשכוח.
יום בו הלך מורי הרוחני.
האיש שלא וויתר על חיי.
הוא היה דמות אב ומורה לרבים.
ואני זכיתי למעט יותר.
עד היום אינני יודע מדוע נפלה הזכות הזו לי.
אָמוֹר
השכמנו מוקדם הבוקר בכדי להגיע למקום מנוחתו שבהרים.
כולנו טיפסנו בדממה. צללים נעים בחשיכה.
הגענו לחלקה הקטנה בהרים ממש לפני אור ראשון.
כאשר עלתה השמש ונגהה באבן הראשונה השתררה דממה.
הרגע הראשון של היום, שהוא כמו מצטרף ללילה שתם, כעוד רגע שלפני.
רוח לא נשבה.
ציפורים שתקו.
החום נמהל בקרירות הלילה.
ולאחר רגע, הגיעה רוח המזרח היבשה והיום התחיל לבעור.
מול ההרים של אָמוֹר.
מול הריו של לורקה.
אני בטוח שהם הביטו הבוקר ביחד למטה,
אל החבורה הקטנה שהתקבצה מול היום שהבטיח לבעור.
במקום הזה ובזמן הזה, בחרתי לקרוא קטע מתוך הסוויטה "אלבום לבן" של פדריקו גרסיה לורקה
יֵשׁ הָרִים
הָרוֹצִים לִהְיוֹת
מַיִם,
וּבוֹרְאִים כּוֹכָבִים
עַל גַּבָּם
וְיֵשׁ הָרִים
הַמִּתְאַוִּים
לִכְנָפַיִם,
וּבוֹרְאִים אֶת הָעֲנָנִים
הַלְּבָנִים.
והוספתי משלי:
תַּמָּה עוֹד שָׁנָה
שֶׁחוֹלֶמֶת אוֹתְךָ שׁוּב
פּוֹסֵעַ בֶּהָרִים
אַתָּה שֶׁנּוֹגֵעַ אוֹתִי בַּמָּחָר
לאחר זמן ירדנו מההר.
כל אחד לעיסוקי יומו.
והוא איתי.
לא מרפה.
אני חש היום מחובק יותר.
את הסונטה בלבן של לורקה תרגמתי לפני שנה וחצי.
ואת הקטע הזה כבר פירסמתי בעבר.
את הקטע הנוסף כתבתי כחלק מסונטה שלי שפורסם ממנה רק קטע קטן.
היום חשתי כי נכון לשוב אל שתי הסונטות האלה.
כי משהו בי מתחולל.
בהרים שגדלים בי.
הברכה שהעניק לי אמור בחייו מתחילה לקרום בשר.
| |
אֲנִי כּוֹתֵב פַּחַד
כְּאֵבִים בֶּחָזֶה
הֵם כְּמוֹ צְפַרְדֵּעֵי זִקְנָה
שֶׁמְּקַרְקְרוֹת
אֶת מוֹתִי
כְּמוֹ הַסְּחַרְחֹרֶת
שֶׁהִיא כְּקָרוּסֶלָה
שׁוֹרֶקֶת פַּחַד
עֲצָמוֹת
* * *
אני בסדר (כמה שתעודת הביטוח באמת מבטיחה).
אך הפחדים קיימים.
המחושים שלי רגישים להיסטוריה הפרטית.
ואני גם כותב אותם.
כך הם מולי בחלקם.
יודע לזהות את מקורם.
כבר לא נעולים בחדרים עמוקים.
מתעוותים ומרעידים בסערה את מה ומי שאני.
בעיקר את מי שאני.
עתה הם כבר טבועים על נייר ומסך.
מימדיהם ושיעורם מופחתים.
גמזו דרך לעבור יומיים של פחד.
היום אני מחייך 
| |
שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם
קראתי אצל מוקה:
כן, אני אישה ממש לא מושלמת ואני חיה בשלום עם זה.
אני אישה לא מושלמת ואני אוהבת את זה.
תודה לך יקירה.
העלית משב רוח בי מבפנים.
רוח איתנה.
כך נזכרתי, ש-
מילים בלי נקודות מתנקדות
עת בי נוגעות
מתיישבות
סביב צלקותיי
מנקות
את העור מריגשותיי
בָּאָבִיב נוֹלַדְתִּי
בַּקַּיִץ חָיִיתִי
בַּסְּתָו מַתִּי
בָּחֹרֶף אֲנִי חַי
סְתָו שׁוּב
עַתָּה יָכוֹל שֶׁלֹּא לְוַתֵּר
עַל מֻשְׁלָמוֹת שֶׁאֵין בִּי
עַתָּה יָכוֹל לִהְיוֹת
שָׁלֵם לֹא מֻשְׁלָם
שֶׁאַף פַּעַם לֹא הָיִיתִי
מוּל הַשֶּׁמֶשׁ
נִיחוֹחַ עוֹלֶה בִּי
נִנּוֹחַ
עִם כְּסוּת עוֹרִי
פרחו המילים
במשק קמצים
מדגישות
אפילו חטפים
החלק המנוקד כבר הופיע בבלוג.
| |
גמר שכזה, אז והיום
הגמר היום בין נדאל לפדרר בטורניר ווימבלדון לטניס, הזכיר לי גמר אחר.
גמר שנטלתי בו חלק לפני שנים.
היום בו נבחנתי בחינת מועמדות לדוקטורט בטכניון.
לפני הרבה שנים.
הטכניון נוהג לערוך בחינה כזו, כמו שנהוגה בכמה מקומות בעולם.
הבחינה הכי קשה שעברתי בחיי.
כך היא אמורה להיות.
רף שאם אתה עובר אותו, המשך לימודי הדוקטורט הם כמשחק ילדים.
בחינה בעל פה מול לפחות 5 בוחנים.
המנחים שלי סברו שמוטב שיהיו 7 בוחנים.
אני הגעתי גדול, כי כך טיפחו את האגו המדעי (והאישי) שלי במחלקה.
נו באמת, אני הרי יכול לכל אחד.
אז מה זה 7 בוחנים בשביל שדות המבריק.
מייד בתחילת הבחינה כריתי לעצמי בור גדול, כמו נדאל היום בגמר.
פשוט לא הגעתי לבחינה.
הייתי נוכח פיזית, אך בבחינה לא הייתי.
התשובות שלי היו מצחיקות, כאילו לא הבנתי את החומר.
הבוחנים הצליפו בי מכל מצב ואני הייתי חסר אונים.
נקברתי תחת מטר שאלותיהם המדויקות.
כל שאלה הייתה אס שהעמיקה את הבור.
חשתי נעלם.
הולך וקטן.
0:6 נדאל הפסיד במערכה הראשונה.
למערכה השנייה של הבחינה גם אני הגעתי, כמו נדאל היום.
משום מקום.
לא ברור לי מה הביא אותי לפתע ליכולת.
אולי כיווצו הכואב של האגו לידי תרכיז של כוחות.
שדות המבריק והטוב שידעתי ואשר כולם הכירו הופיע למשחק.
הדרך לניצחון בבחינה נראתה עתה פשוטה.
כבר 5:4 לנדאל בשלהי המערכה השנייה והוא מגיש לניצחון במערכה,
אך פדרר שובר אותו ומשווה.
אצלי היה שם בוחן אחד, אשר לימים הפך להיות המורה הכי חשוב שלי.
הוא שאל שאלה אחת קטנה, אשר שוב הפילה אותי לבור.
נדאל הפסיד בשובר שיוויון וכבר 2:0 במערכות לפדרר.
כך נמשכה לה הבחינה כבר כמה שעות ואני בכוחות שלא ידעתי שניחנתי בהם, המשכתי.
נכשל וקם.
מתרחב ומתכווץ.
נדאל מנצח בשובר שוויון את המערכה הבאה וכבר 2:1 במערכות, עדיין לזכות פדרר.
ברור לי שאני מסוגל לזכות בציון שאיתו אפשר להמשיך בדוקטורט.
אולי גם נדאל חשב וחש כך, או משהו דומה לזה.
אך לא כך היה.
נאדאל החמיץ את ההזדמנות מול הגדול מכולם על מגרשי דשא.
3:1 במערכה שנמשכה קרוב ל- 3 שעות.
פדרר הוכתר בפעם הרביעית לאלוף ווימבלדון.
בינתיים בבחינה שלי חצינו את קו 7 השעות.
שיא באורכה של בחינת מועמדות.
אני לא יודע אם ברור לכם מה זה לעמוד מול 7 בוחנים 7 שעות.
הם תפקידם לקרוע לי את הצורה.
ואני אמור לצבור נקודות.
לאחר כמה דקות, המנחה שלי אמר שהוא כבר לא מסוגל להמשיך ונמשיך במועד אחר.
כלומר, לא הכשילו אותי.
אלא קבעו לי מועד מתי יסגרו עניין ויכשילו אותי.
עברתי שלושה חודשים קשים מאוד.
של ערעור בבטחון העצמי.
של אגו מוקטן מאוד.
כמעט ולא קיים.
לאחר 3 חודשים המשכנו את הבחינה לעוד חגיגת שאלות.
לחגיגה הזו באתי מוכן.
עם בגדי נשף נכונים.
עם צניעות.
עם אגו קטן מאוד.
לאחר שעה עברתי את הבחינה.
כן, נדאל גם הוא עוד ישוב לגמר בווימבלדון ואני אהיה איתו שוב שם.
* * *
כי ספורט הוא לא תמיד רק ספורט.
המשחק של היום גרם לי לדווח על משחק הטניס ועל פרק בחיי שלי.
כל ספרד (כך זה הרגיש ונראה כאן) צפתה היום במשחק הזה.
קיוותה.
מאוד קיוותה בשביל הבחור הצעיר יליד מיורקה, רפאל נדאל (ראפה בפי כל).
בשביל עצמה היא קיוותה לא פחות.
אני לעומת זאת, נסעתי למחוזות אחרים.
זהו חלק מהספורט האישי שלי...
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
