| |
יומני אלפוחרה
מכחול הזמן מצייר את עור הלב |
 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2004
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2004
קריאה יזומה
לאחרונה איני קורא את כל הפוסטים שלכם.
יש לי בעיה.
וכדי שתדעו מדוע ותבינו אני כותב את הפוסט הזה.
זו לא בדיוק התנצלות.
אך זו כן הבהרה.
כדי שתבינו.
בעבר כבר כתבתי על כתיבה ובעיקר על הדיבור.
כיצד איבדתי אותו ואיך למדתי לזכות ביכולת הביטוי מחדש.
קריאה זה סיפור אחר לגמרי.
אינני יודע איך אתם קוראים.
בעבר, כאשר קראתי, לא ייחסתי חשיבות יתירה ליכולתי זאת.
קיבלתי אותה כמובן מאליו.
כעוד מתת של הבריאה ליכולת המופלאה שנקראת חיים.
לאחר שנפגעתי, איבדתי כמעט לחלוטן את יכולתי לקרוא.
המילים היו שם.
כולן.
אך המשמעות נעלמה ונאלמה.
פגיעה מוחית שכזו שאין לרופאים תשובה אליה פרט לאמירתם הידועה שזה ככה וככה וככה.
טוב, אז צריך הייתי לעשות מעשה.
התחלתי קורא והבחנתי כי משהו בי נאטם ללא יכולת להטמיע את משמעות המילים הכל כך ברורות שרצות לפני.
הקטנתי את המינון של המילים הרצות מול עיניי, ונוכחתי כי מילים בודדות חודרות למוחי ולדעתי וכן מקבלות משמעות.
צירופי מילים באורך משפט גם הם הצליחו לחדור איכשהו.
מעבר לכך, הפכתי לאיש הרואה את האור אך לא את הפרטים.
בעצם היפוכו של עניין.
ראיתי את הפרטים אך לא את האור.
המשמעות נעלמה מעיניי.
כמו דברים אחרים, איני יודע איך הגעתי לפיתרון.
אך יום אחד הוא היה שם.
התחלתי מאכסן את המילים במעין זיכרון זמני.
דיסק שליף שכזה שנמצא איפושהו בין דעתי לשכלי.
ראיתי גם שקריאה חוזרת ונישנית של אותו הטקסט גם היא מסייעת בידי.
לאחר קריאה חוזרת ונישנית התחלתי לדחוף את המשפטים פנימה כנגד מעלה זרם סמוי.
מול איזו התנגדות חבוייה.
דוחף ואיני יודע כלל לאן.
היה זה מאמץ סיזיפי.
אני דוחף במעלה ומשקל המילים מכריעני וגולש חזרה במורד לנקודת המוצא.
הקטנתי את כמות המילים שהייתי מעמיס בהינף אחד של מסע במעלה ההבנה.
עד שהצלחתי להביא את המטען היקר לתעודתו.
אוף, כמה מאמץ היה כרוך בזה.
הזעתי, פשוטו כמשמעו, בכל קריאה ולו של מכתב פשוט.
עד היום, יש ואני מזיע בעת הקריאה.
קריאה היא מאמץ בשבילי.
מעשה יזום.
משהו שעדיין לא פתור סופית.
כל טקסט שאני כן מצליח לקרוא הוא הישג לא קטן עבורי.
תמיד.
שימחה אדירה.
כי אז אני יודע שהמנוי שלי לספריית החיים עדיין בתוקף.
יכולתי משתפרת מיום ליום.
המאמץ לקריאת יחידת טקסט הולך וקטן.
יש תקופות בהן אני נראה לעצמי טיפש ביכולת הקריאה שלי.
איני מצליח לקרוא יותר מפיסקה או שתיים עד שהמאמץ מכריעני.
עתה אני בתקופה כזו.
אולי משום זכרונות המלחמה ההיא.
אולי משום ההתרגשות ההולכת וניבנית יומיום, הכרוכה במסע הסבאות שלי.
אולי משום ביקורו המרגש של בני הצעיר.
אולי משום דברים נוספים שלא נתתי דעתי עליהם.
אני מצליח לקרוא גם עתה טקסט.
לא הפכתי לחסר יכולת לחלוטין.
אך המאמץ הוא גדול מאוד בימים אלה.
ולאחר זמן קצר יחסית אני חסר נשימה.
לא יכול לקרוא יותר.
משום כך, אינני מגיב לכולם כמו שנהגתי בעבר.
משום כך אני מגיב לקבוצות שלמות של פוסטים בהינף אחד.
כמו למלא את הריאות למקסימום הקיבולת ולצלול.
עד שאתה עולה חזרה חסר נשימה.
אני מסוגל לכמה צלילות ביום.
לא יותר.
כבר היו לי בעבר תקופות כאלה.
הן משתחררות.
כמו נע במסלול ספירלי.
עתה אני בחלקה היורד של הספירלה.
לצורך נסיקה חוזרת, לגבהים.
מקווה שהמילים שלי הן בעלות משמעות.
מקווה שאתם מבינים.
וסבלניים.
יושב כאן
שדות
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
