 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
יולי 2009
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 7/2009
תִּקּוּן
שושנת האלפים (רודודנדרון)
אִשָּׁה
וְשַׁבָּת מְתַקְּנִים אוֹתִי
| |
תשעה באב
מימי זכריה אנו מציינים בתענית את היום הזה, אשר בו חרבו בתי המקדש.
גם בשביל לזכור את שנאת החינם שהביאה לחורבנם.
ביום הזה לא מעלים את זכר הקורבנות בנפש.
קיימת כאן הדגשה והקדשה של החורבן.
והיכן הקורבנות?
כמי שגדל במדינת ישראל – עם ההדגשה והקדשה של קדושת החיים והחשיבות לזכור את האדם – הייתה לי מוזרה תמיד קדושת זיכרון בית המקדש.
מקובל לחשוב שגם גירוש ספרד היה בתישעה באב.
כמעט ברור, שאסון כלכך גדול חייב היה להתרחש בתשעה באב.
במסגרת החטטנות שלי בדקתי ומצאתי בכמה מקורות שצו הגירוש ליהודי ספרד הוצא ב- 31 במרץ, כ"ג בחודש אדר ב'. כמה שבועות לפני התשעה באב.
צו מועד סיום מכירת הרכוש היה בכ"ז בתמוז שעדיין רחוק כשבוע וחצי מתשעה באב.
אני מתאר לעצמי שלאחר מועד זה התחילה באמת תנועת המגורשים אל מחוץ לגבולות ספרד. חלקם נדד בדרכים ביום הזה דווקא. עבורם התחושה הייתה מחורבנת באמת. החורבן היה הפעם חורבן ביתם. המקום שנולדו וגדלו בו. הבית שבו הקימו משפחות, אהבו וחלמו.
ודווקא מתוך המחשבות על היום הזה אני מתקשר ביתר שאת לאהבה ו- care 
| |
קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב*
ישעיהו, יותר משאר הספרים, מציג את הרהוריו על קשב.
הוא לימד אותי להקשיב למילים.
כך בערך, אך במדויק, הכרזתי בנסיעה במכונית.
צליליו של טומאטיטו יילדו מילים סביבנו.
הן ריחפו באוויר מחפשות שד לינוק.
מתפצלות ביני לבינה.
ישעיהו? כך פתחה אלי עיניים יפות האישה במושב לצידי.
מכולם בא לך עכשיו על ישעיהו?! היא התפלאה.
ניסיתי לזכור שיש ארבעה גלגלים לנהל על הכביש בין נוכחותה הכובשת לדיוק הישעיהויי והמילים שבונות את לחצן בחזי.
נזכרתי בכניסת ישעיהו לחיי.
השיעור בדיוק שבמילים.
על מקום חיותן בי.
יצאו המילים, מנסות שוב.
נפלטו שוב במאמץ להתרכז ולדייק את כניסתן.
ידה נשלחה לזרועי ובדרך אספה טבעות מילים.
אני בהתרגשות והיא במבט ובמגע שואל.
להפתעתי הצלחתי לצטט מישעיהו פרק כ"ח, פסוק כ"ג:
הַאֲזִינוּ וְשִׁמְעוּ קוֹלִי הַקְשִׁיבוּ וְשִׁמְעוּ אִמְרָתִי
ובמה הוא מדייק? כך היא בתנועות שפתיים שממיסות את תאי מוחי.
רק הוא ועוד כמה פרשנים יודעים.
אני לא ניסיתי לחקור.
רק ידעתי שהיה שם הבדל בין להאזין ולשמוע קול מצד אחד, לבין להקשיב ולשמוע את אשר אמרו לי. הבדל בין שמים לארץ.
בתוך המקום הערפילי שהייתי, ידעתי בוודאות שקיים שוני בין השלושה.
הידיעה שהשוני הזה קיים, דייקה אותי.
הֶחֶיְתָה אותי.
צלילי הגיטרה אספו את המילים.
מביאות אותן אל פתחי הלב.
הקשב ניפתח.
ושוב ישעיה מדייק בפרק כ"א, פסוק ז':
*וְרָאָה רֶכֶב צֶמֶד פָּרָשִׁים רֶכֶב חֲמוֹר רֶכֶב גָּמָל וְהִקְשִׁיב קֶשֶׁב רַב קָשֶׁב
יש עוד מילים מאז
| |
כמיהה לסופת קיץ
קיץ, ובעירות רבות במזרח ספרד.
לו תבוא סופת קיץ, כמו זו שהייתה לפני חודש.
שיבערו השמים ולא היערות.
| |
מָעוֹג
מָעוֹג
מִלִּבּוֹ הָאָדֹם, עוֹרְקָיו הַסְּגֻלִים
מְשַׂרְטְטִים אֶת הַמֶּרְחָק
בֵּינוֹ לְבֵינִי.
בֵּינֵךְ לְבֵינִי.
עוֹלָם מְרֻחָק.
לְהִתְעַנֵּג בּוֹ.
לְחַפֵּשׂ עֹגֶן.
מעוג Lavatera שיח ממשפחת החלמיתיים.
שמו בא לו מצורת הפרי שמזכירה עוגה, כמו פרי החלמית – חוּבּזה.
ועוד.
תחושה שמנועי ישרא אינם כתמול שלשום.
כבר שבוע מונה הכניסות הדל שלי ממילא, מתקדם בקושי.
אולי הוא מנסה לרמוז לי שאני חייב להמשיך בדרך האבנים שלי.
אולי הוא מספר לי שאתם כבר לא באים לדרך הצדדית שהבלוג הזה מספר עליו.
ומלמול נוסף.
היום שוב נוכחתי שלפעמים
אנשים נבהלים ומתרגזים
כאשר אנמדבר
בקולרם עם עצמי...
שבוע טוב 
| |
אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה
יָצָאתִי בִּכְאֵב מֵהַכְּאֵב
וְיָרַדְתִּי קַל לַיָּם
עִם חִיּוּךְ.
שֶׁיִּתְמוֹדֵד לְבַדּוֹ
עִם עַצְמוֹ
-
מִצִּדִּי שֶׁיִּפֹּל וְיִכְאַב
-
אֲנִי עִם כּוֹס יַיִן
אַחֲרֵי הַשְּׁקִיעָה.
עִם חִיּוּךְ
לִקַּקְתִּי אֶת שֶׁהוֹתִיר
אַחֲרֵי שֶׁיָּצָא
| |
קִסְמֵי עוּץ
בַּלֵּילוֹת הָאַחֲרוֹנִים
אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם
וּמַקְשִׁיב לַמִּתְרַחֵשׁ
שָׁם סְעָרָה חֲזָקָה
שֶׁלֹּא פּוֹתַחַת לֵב
שֶׁאֵינֶנּוּ
לֵב מֶשִׁי
חַם
"היה לי זמן להרהר בכך שהאובדן הגדול ביותר
בעבורי היה אבדן לבי."
איש הפח מפי פרנק באום בתרגומה של גילי בר-הלל סמו
מביט בלב עלפני המים
| |
מחשבות עשן ואפר
לפני יומיים אבא ואני נדברנו* ברחוב. ישבנו על חומת אבן נמוכה מנסים בפעם המיודע כמה לפשר ולגשר בין הדרכים. עם השנים ההבדלים מצטמצמים, אפילו שהחוויות שלנו כלכך שונות. שנים שאנלאמבין מדוע הוא החליט למות מהרעלת ניקוטין דווקא רחוק מהבית. זה לא נכון להשאיר ילד בן 10 לבד בבית עם מחשבות על אבא שהולך למות. הוא לא יכול היה לסייע כי הוא הרי נסע למות בבניברק, ואמא לא סייעה כי היתה איתו. כל השאר לא נחשבו בעיניים הצעירות שלי. אחרכך מתוך התחשבות באינמילים שבכיתי, אלוהים השאיר אותו בחיים. אך אנלאשכחתי שהוא בחר לנסוע למותו. מה כבר היה לו לעשות אתזה כלכך רחוק מאיתנו, ולא איתנו בבית. המחשבה העקומה הזו, אילמת ככל שהיא, מלווה אותי עד היום. היום אניודע אחרת. היום אניודע שאנעשיתי אותו הדבר לילדיי. מתוך כך אניכול להבין. זה הילד בן 10 שמסרב לקבל.
*שנתיים ללא סיגריות זו סיבה למסיבה,
ובטח לפגישה עם אבא.
| |
מכאן לכאן
עודלת חדשה של ילדות, נפתחה לי היום. בשיא החום, עברתי בשכונת הדייגים. מול אחד הקירות, ישבו שעונים זוג בניעשרה משחקים קלפים. הם בלטו על רקע הקיר הכמוכחול, מוצללים עלידי מרפסות עם עציצים כחולים לרוב. המונכחול שמישהו הביא מהים לשכונה.
בשכונת ילדותי היו בתים עם קירות מטויחים בגסות. גבשושיים מאוד וחלקים עם שכבת עבה של צבע כחול או לבן הכי נקיים. אהבתי מאוד להישען על הקירות האלה בשיא הקיץ. להתכסות בטיח העבה שחסם את החום המעיק. עוד יותר אהבתי כשאוּנגה הייתה מתכסה איתי, משיקה את שפתיה למצחי הלוהט. קרירות היו שפתיה מתחת לקיר הכחול שעטף אותנו. אצבעותיה הארוכות נוגעות בי שוב, משם אל כאן. מכאן לכאן.
| |
פינוי פצוע
לא פוסט נעים לקריאה. אפשר לדלג...
חלק מהמילים שיושבות לי בבטן ובחזה ורוצות להיכתב.
לא, לא יומזיכרון היום ולא עת להזכיר מלחמה.
כאלה הם הנערים בלבן, הם לא בוחרים את הימים שלהם.
הם הרי נבחרו כבר...
**
יושב בתלביב ומביט אל חופי הלילה שמגיע אחרי, נזכר, שהבוקר הצלחתי סופסוף להיכנס מבעד לדלתות הבֶּל. לא עוד המיג 17 בכחול המבחיל שלו, מחפש דם אדם שהואני. לעיתים לוקח שנים לפנות פצוע. 36 שנים נזקקתי בכדי להפסיק להיות מריונטה תלויה בגחון מיג ולבוא לחיק הבטוח של מסוק שיביא אותי למקום מבטחים, למקום הבטחה. לחוף. למקום בו צומחת בוגנויליה. לכחול שמים וים מחבק. מוזר, כבר שעות קודם לכן ידענו שניפגש עם המיגים הכחולים. מישהו צעק 'הם סורים', כדי שלא נתבלבל ונחשוב שהם משלנו. כמעט וצחקתי, אך היה קרב, וחשבתי שזה לא נכון לצחוק באמצע קרב. אף אחד לא. אך הם הרי לא היו יכולים להיות משלנו עם הצבע הזה. הם הגיעו טריים מרוסיה, וכך נשלחו לקרב, לנסות להציל כיברה מארצם. הקריאה הזו תתלה אותי על גחונם ותלווה אותי עוד הרבה שנים. 'הם סורים הם סורים'. אלונקה תלויה על בלימה וללא עיגון, דלת פתוחה, טייס אחד ורופא מתרוצצים סביב המסוק, והטייס השני ממריא, מתחמק בואדיות מהצייד הסורי שניסה לשסף אותנו בחרבו. החובש נאחז ואוחז באלונקה להציל חיים והטייס את כולנו. הנצח הזה הסתיים שוב במנחת התחתון ושם נעגנה אלונקה כיאות, הדלת נסגרה והמסוק ניתק. רכוב על מבט נשארתי שם, ממתין לצייד, מיג 17. והוא הגיע ובשימחה העלה אותי ננעץ בקרסו. כבר שנים מאז, מדי כמה חודשים יש לנו פגישה. הוא מקיים את אשר הבטיח ובא לטלטל אותי בראש חוצות. להראות איך שנים על שנים הצבע הלבן לא נוטש את הנערים. לא ינטוש אותי לעד. מצחקק בכחולו הרוסי ובשיניו הסוריות. שמח להיות שליח מכורתי. שוב באתי לפגישה, סהרורי כתמיד, פוסע בשבילים המוכרים, מנוף צעירותי. ממתין לו וממתין והוא לא בא! שאלתי אם מישהו ראה או שמע את צווחת צלילתו, וכלום. יותר משנות דור, ואף אחד לא מבין כבר את השפה ואת הצלילים. הוא לא בא. לקראת בוקר שמעתי מתוך הקור מסוק מתקרב. מפמפם את האוויר, מפריע למנוחת הסיוט שלי. יצא טייס חייכן עם שיער מאפיר, פתח את הדלת והזמין אותי פנימה. האוטומאט שבי יודע לשכב על אלונקה ולעצום עיניים. לקוות. בזה אנטוב, כך אני נגרר כלכך הרבה שנים. הדלת נטרקה סופסוף מאחרי והוא הצטרף לחברו והמסוק המריא. 36 שנים לקח לו לפינוי שלי, וגמזו לטובה. אין יותר צווחות של מיג 17 צולל ויש צבע חדש בחיי. כחול בהיר וחזק יותר מכל. כבר אין מי שיפריע לעיניים להכיל כחול. האריה יכול להמריא. הלילה לא מתפקס לי. הכל תחושות עדיין.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
