שושנת העמקים

חוקרת הפמיסיטיות מלפני שנה (בדיוק!) לא חזרה אלי, אבל שוב עולה בי הצורך לדבר על הנושא. אני גם פמיניסטית וגם לא. אני בעד שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות. אני ביחוד בעד מתן אפשרויות שוות ללימודים, כולל לימוד תורה. אני אוהבת ללמוד, להתפלל. אני לא בעד השארת ניהול העולם לגברים והשארת הנשים בבית בלבד.

אבל:

אני חוששת שמא אנחנו מפסידות משהו גם בכך שאנחנו קיבלנו על עצמנו את אמות המדה של הגברים על החיים. אנחנו מעריכות מה שהם מעריכים ומזלזלות במה שהם מזלזלים. אם כן איזה מין פמיסטיות אנחנו?? אולי הגיע הזמן לתת את הכבוד גם לפן "הנשי" שבחיים, לרוך, לרגש? האם אנחנו הולכות ומאבדות אותו?

ובאשר לקבלת מצוות שאנו פטורות מהן: אנחנו יכולות לקבל על עצמנו, אבל מי נותן לנו את הרשות לחייב את בנותינו ונכדותינו? הרי כל הפטור הזה נתן לנו רשות להשתחרר מהעול, כדי שיהיה לנו זמן למלא תפקידים אחרים. זה מקל במדה רבה על החיים היומיומיים. האם אנחנו רוצות לחייב את צאצאותינו להיות "סופר-ווימן"?? האם זה הוגן?? אני מרגישה כלוליינית גם בלי החיוב הזה. מה היה אילו הייתי מתחייבת?? ואני אשה שבורכה בבעל שמשתתף שותפות שווה בניהול הבית...

שמעתי פעם רעיון יפה: תפקיד האב בחינוך הילדים לדאוג לפן הציבורי, הכללי שלהם, קרי להשתייכותם לכלל ישראל, בעוד תפקיד האם לדאוג לפן האישי, הפרטי שלהם. לדאוג שיפתחו את אישיותם הפרטית, לדאוג לרווחתם הפרטית, וזה לא פחות חשוב!!! האם בהסתערותנו על העניינים הכלליים איננו פוגעות באישיות הפרטית של ילדינו??? אתמהא! אני חושבת שבכל מהפכה צריך לעצור ולחשוב, ולא לזרוק את התינוק עם המים (תרתי משמע!!!).

ומעניין לעניין באותו עניין: בשמחת תורה אחד הגברים שבביתו נתתי פעם שיעור (שגם הוא השתתף בו) הציע לי ספר תורה!! בלי שביקשתי! לקחתי אותו בשמחה ועברתי איתו בעזרת נשים כדי לתת לנשים לנשק אותו (הנשים שלנו לא אוהבות לרקוד, והן מאוד שמרניות ולא מבקשות לעצמן ריקודים עם ספרי תורה, מספיק להן לפטפט בעזרת הנשים) - הרבה נשים התרגשו, וביחוד אני!

ואמי רקדה גם השנה עם ספר תורה בבית הכנסת בו התפללו הורי.

מיב הפנתה אלי את השרביט - והנה:

1. כשהייתי ילדה חלמתי להציל את העולם, בסדר גודל של "למצוא את התרופה האולטימטיבית לסרטן" (כמובן שלא התבטאתי במילים כאלה, ולא ידעתי שיש הרבה סרטנים) ...

2. אחרי לימודים במגמה ביולוגית בתיכון, החלטתי ללמוד ביולוגיה ותנ"ך, ואם אפשר - להתמחות בחקר המוח. כשהסטודנטים שאלו אותי מה הקשר בין המקצועות האלה, עניתי "שני מקצועות שמעניינים אותי". בסוף - מסיבות טכניות של התנגשויות בין קורסים, עזבתי את הביולוגיה ולמדתי תנ"ך ופילוסופיה כללית. - אולי העולם הפסיד מישהי שתגלה את מסתרי המוח או שתגלה את התרופה לסרטן...

3. אני אוהבת מאוד חתולים. הם יפים, שעירים, חכמים, משעשעים.  בילדותי תמיד היו לנו חתולים בחצר, אותם האכלנו. אבל - אני אלרגית לשערות של חתולים (ועוד אלרגיות) ולכן אסור לי להחזיק חתול בבית! לכן אני רק מתפעלת מהם מרחוק.

4. בגלל הלימודים והעבודות של הורי, בילדותי עברנו דירה ארבע פעמים, לשלוש ערים שונות. יצא לי ללמוד בארבעה בתי ספר יסודיים (אחד מבתי הספר נסגר מפאת מיעוט תלמידים ונאלצתי ללמוד מחוץ לעיר). הייתי ילדה מאוד ביישנית וחסרת ביטחון עצמי מבחינה חברתית.

5. אני אוהבת לשיר. בסוף בית הספר היסודי, ובמשך התיכון, הפכתי ל"זמרת של בית הספר". תמיד ביקשו ממני לשיר סולו.

אחרי שראינו - אני ואחיותי -  את הסרט "גבירתי הנאוה" הורי קנו לנו את התקליט של המחזמר הישראלי, בכיכובה של רבקה רז. שמעתי אותו בלי הפסקה בכל שעות הפנאי שלי, עד שידעתי לשיר את השירים. אהבתי במיוחד לשיר את השיר של אלייזה דוליטל "עוד תראה אנרי איגינס, עוד תראה" (שיר שבו היא מקללת את הפרופ' היגינס המאמן שלה, על אימוני הפרך שהוא מטיל עליה), כולל כל ההדגשות, רקיעות רגליים ונפנופי ידיים שהוספתי (לא ראיתי את המחזמר), ושרתי אותו הרבה פעמים לפני הכיתה ובסוף לפני בית הספר. היה קשה להאמין איך השתחררתי ויצאתי מהקליפה של ה"ילדה הטובה והביישנית" ("חננה" בלשון ימינו) להנאתי ולהנאת כולם.

אני מעבירה את השרביט ל:

אזמרלדה

לי

פנסאית

בחור טוב

עקרת בית נואשת