ירצו יאכלו - לא ירצו לא יאכלו

אתמול קברנו בבית הקברות היפהפה בראש פינה את אשתו של בן הדוד שלי, ניצה עצמון.

בן דודי משה עצמון הינו מנצח בעל שם עולמי, וגם השבוע הובהל לבית החולים שם שכבה אשתו מסידרת קונצרטים במכסיקו.

ניצה הינה אשה מופלאה, בת למשפחת קפלן הענפה, אשה אשר ידעה לחבר את כל השבט העצמוני והקפלני במשך 54 שנות נישואיהם.

ולמה אני מספרת כל זאת?

אני מנסה לשכנע את כל חברי לכתוב את סיפורם של הוריהם.

לאחרונה אני עסוקה בסיפור חייהם המופלא של הורי, (אשר מצאו במקרה את האחיין של אבי משה עצמון במחנה עבודה ברומניה, והוא ילד לבד בן 13, והביאו אותו איתם לארץ).

הורי היו חברים בתנועת נוער ציונית בהונגריה, ולא אספר כאן את סיפורם המופלא, רק אומר שאימי היתה אישה אמיצה אשר עסקה במסירת סרטיפיקטים מזוייפים לחברי התנועה, פעמיים נתפסה על ידי המשטרה ההונגרית, נחקרה ועונתה, והמשיכה לעסוק בכך עד שנאלצה ממש לברוח מהונגריה.

אני מנסה לשכנע את כל חברי לכתוב את סיפורם של הוריהם, מכוון שזו עדות חשובה ביותר לדורות הבאים, והסתבר לי שגם לאלו מבין חברי שהם בנים להורים צברים, יש סיפורים מופלאים.

כתיבת הסיפור במשותף עם ההורה הינה פעולה שמחזקת את הקשר שלנו עם הורינו, ומשאירה נכס חשוב ביותר לדורות הבאים.

לאחרונה התודעתי לבלוג של ליאופולד. אדם בן 80 שכותב בבלוג את סיפור חייו.

מאלף!

הנה הקישור: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=395091

ושתהייה לכולנו שבת שלום.

נ.ב. – האכזבה הגדולה של השבוע הייתה כשהבן מהצבא הודיע שאין ביקורי הורים השבת...

ואני כבר אפיתי שטרודל תפוחי עץ והתכוננתי נפשית לנסוע מהצפון לדרום.