אז מה היה לנו שם?
אחד פי(כוססססאומו)אמאס (PMS למי שלא הבין) שהוריד
אותי לשאול תחתיות
אחד פוסט רגשני שנע בין רגשות
קיצוניים של קנאה, שינאה, אהבה, וחוש(נ)יות.
כמה אנשים ש(פתאום?) גילו שאני
אנושית.
אחת שאמרה על ההיא שהיא זונע
(תודה, כפרע) [תזהרו ממנה היא עשויה להכיל פנילאלין, או איך שלא קוראים לדבר הזה]
אחת שהזכירה לי שגם אני כזו, וגם
בי מקנאים, מסתבר (תודה רמה, זה החזיר אותי לשפיות)
ושניים שאמרו שגם אני טובה, וגם
אני יכולה, אחד מהם שאמר- יאללה תרימי את הישבן המפואר שלך ותתחילי להזיז את עצמך
בכיוון שאת רוצה.
ובסך הכל, זה כל מה שהייתי לו
זקוקה.
תמיכה.
חיבוק
ואהבה, ולו גם וירטואלית.
לא סתם אני קוראת לישראבלוג,
קבוצת התמיכה שלי.
תודה.