צמח בר

 עקב אכילס שלי הוא המהירות. החיפזון להגיע אל מקומות מסויימים שאני חושבת ששם הוא יעדי.

אני ממהרת להתאהב, אני ממהרת לעבור לגור ביחד, אני ממהרת להינשא, וממהרת להתגרש.

התחלתי לדבר בגיל צעיר מאוד, וגם לקרוא.

אני קוראת מהר מאוד, ובגלל זה אני מעדיפה לקרוא באנגלית, שאז אני קוראת פחות מהר.

עדיין מהר אבל פחות.

גם לאכול אני אוכלת מהר.

בגלל זה אני מספיקה לאכול כמויות לפני שאני שבעה ובגלל זה (בין היתר) אני נראית כפי שאני נראית.

בכדי למתן את המהירות שבה אני אוכלת, נהגתי לקרוא תוך כדי.

טוב זה גם בגלל שאני תולעת ספרים, שאינה יכולה להינתק מהספר שלה.

היום אני כבר לא קוראת בכל ארוחה.

במיוחד לא אלו שאני אוכלת אותן עם עוד מישהו.

אבל כשאני אוכלת לבד, אני לא מסוגלת לשבוע, אם זה לא מול ספר, ואם לא, אז מול הטלוויזיה.

אתמול, בזמן הארוחה, הדלקתי את הטלוויזיה.

באחד הערוצים שידרו את אחת ההפקות החדשות של סיפורי נארניה.

ולמה אני כותבת על עניין כ"כ שולי וחסר משמעות בחיי?

סטאטלר, הוא ידידו החשאי של הפנתר, כתב על סידרת הספרים.

מה שהביא אותי לתמיהה.

אני לומדת עכשיו בקורס שנקרא "להבין סרטים".

בקורס הזה, לומדים לפרש את המסרים החבויים בסרט באמצעות עזרים טכניים.

כלומר, עלינו לבחון את האמצעים והצורה שבה נעשה הסרט- זויות הצילום, תנועות המצלמה, המרחקים, התאורה, העריכה, פס-הקול בכדי לחפש את הסאב-טקסט שאותו מבקש להעביר הבמאי המוכשר אל הצופה. למדתי להכיר את שפת הקולונע של היצ'קוק, שפת הגוף של צ'פלין, השימוש בצבעים ובערכיה של גודאר, את התימות המרכזיות בסרטיו של ברטון ועוד ועוד.

אבל שוב עולה בי התהיה הנ"ל.

זו שאלה שעלתה בי והודחקה כבר בשיעורי הספרות בתיכון.

מדוע אנחנו צריכים לחפש את המשמעויות הנסתרות, בכל דבר ודבר?

מדוע צריך לפרש ולבדוק כל תנועת מצלמה בסרט, או בחירה של מילה זו ולא אחרת בשיר?

מדוע אני צריכה לשבת מול "הנסיכה הקסומה" ולנסות לבדוק מה הרעיון הבסיסי בסרט,

או מדוע עמוד התאורה באיצטדיון של בית הספר מפריד בין דני לסנדי בסרט גריז?

(ולא זה לא סמל פאלי שם...למרות שמיד קפצתי עם התשובה....)

מדוע יש הסכמה ק"ס לואיס אומר שהוא כתב את סיפורי נארניה כביקורת על הכנסיה?

למה לקלקל את ההנאה הפשוטה התמימה, האסטטית, הילדותית, ולהתחיל לסבך אותנו בכל מיני משמעויות כאלו ואחרות?

למה אי אפשר להתענג ממה שיש?

למה אי אפשר לחיות את החיים כפשוטם בלי לשאול יותר מדי שאלות?

למה החיים כאלו מורכבים, ובכל טקסט חבוי עוד מסר שאותו אנו צריכים להתאמץ ולגלות?

למה אי אפשר להגיד הכל באופן ישיר גלוי וחסר תסבוכות?

זו אני השואלת, אני שאפילו על השאלה הפשוטה של "מה נשמע?" עונה בשאלה,

שלא נדבר על שאלות מעט יותר מורכבות מבחינה ריגשית.

///

ורק שתדעו שעוד שלושה פוסטים אחרים מחכים כאן להתפרסם...אין לי סבלנות, חשק, זמן או מצברוח לפרסם אותם.

וזהו.

רק שתדעו.