צמח בר

דריה הייתה החתולה שהבאתי (בעזרתה האדיבה של התלביבית), בכדי שלאושר לא ישעמם.

אחרי חצי שנה היא ברחה ולא חזרה.

מלכתחילה ידעתי שלא תחזור. בגלל זה לא נתתי לה לצאת החוצה עד לאחר שהייתה מעוקרת.

לילה אחד עת חזרתי מחתונה, חיכו לי שניהם ליד הדלת והתפרצו החוצה, אושר חזר אחרי חצי שעה.

היא לא נראתה עוד.

לא שלא חיפשתי. אבל ידעתי מראש. היא אבודה לי.

היו לה פנים שובבות והבעה שאמרה- חכי, חכי, אני אברח לך ולעולם לא אחזור.

אני מקווה שבמקום שהיא נמצאת שם טוב לה.

שרלילה.

הלילה חלמתי עליה.

חלמתי עליה שהיא השתכנה בארון הבגדים שלי, ומגדלת שם את שתי בנותיה, שילדה לאחר שעוקרה, אחת חתולה שחורה, שתומת עין (כמוה) וקטומת קצה זנבה, אותה זרקה מהארון כי הייתה נכה- והיא זו שקראה לי, ושניה חתולה בעיקר לבנה, עם כתמים ג'ינג'ים ושחורים מועטים.

הן יבבו, הקטנות, כי היו רעבות, מורעבות וחלשות מכדי לחפש אוכל.

אני הגשתי להן בקערה את האוכל לחתולים היבש שיש לי, עם מעט חלב, בכדי להרטיבו ולרכך אותו, כך יוכלו ללעוס אותו- כ"כ חלשות הן היו.

ואמא שלי, אמרה- תזרקי אותן, בשביל מה את צריכה אותן, ואני סובבתי אליה את גבי (בפועל).

זר לא יבין זאת.

תמונה אחרונה של אושר ודריה, כמה ימים לפני שברחה מהבית ולא חזרה.

בבנין שלי בחדר המדרגות בין הקומה השלישית לרביעית, יש חלונון המשקיף החוצה,  ושני מטר וחצי מתחת לפתח יש משטח בטון שאינני מבינה למה הוא נועד. אבל הוא קיים.

בכל פעם שהחתולים בורחים החוצה, אני חוששת שיעלו במדרגות למעלה, יקפצו לפתח ההוא, ומשם אל המשטח ההוא.

בהתחלה דאגתי מאוד, כשאושר עלה על אדן החלון (זה לא בדיוק חלון, זה פתח באורך של יותר מהגובה של וברוחב של חמישים סנטימטר), כי פחדתי שיקפוץ. אבל לחתול המכושף הזה, יש זהירות/פחדנות והוא אינו עושה משהו שהוא מעריך שיהיה קשה לתקנו.

דריה קצת יותר מופרעת, מעיזה דברים שהוא מעולם לא ניסה. היא לא בדיוק זהירה, ובנוסף לכך, היא קצת יותר קשה להשתלטות.

לפני כחצי שעה חזרתי הביתה, ושניהם קפצו החוצה. אושר כמובן, מיד חזר.

היא נעלמה. השארתי אותה בחוץ. אחר כך היא חוזרת.

אחרי שתי דקות שסגרתי מאחוריה את הדלת אני שומעת אותה צורחת בבהלה.

יצאתי החוצה, קוראת בשמה, היא עונה לי בבהלה, אני שומעת אותה קרוב, אבל לא רואה אותה. יודעת שהיא לא עוברת את הכביש, אבל היא לא בחצר..

עוד קריאה, וקולה המבועת מגיע אליי מלמעלה.

אשר יגורתי...

היא מבצבצת מהמדף העליון ההוא בגובה של למעלה מעשרה מטרים.

אפילו היא לא מעיזה לקפוץ משם.

אני עולה למעלה, נשכבת על אדן הפתח, קוראת לה. היא לא קופצת אליי למרות שאני יודעת שהיא יכולה כמעט להגיע לשם ועדיין ממשיכה לצרוח.

אושר, בינתיים, בבית, דואג. קורא לה גם הוא.

אני חוזרת הביתה, מוציאה פסטרמה שהיא מאוד אוהבת, נותנת חתיכה גם לו, ויוצאת שוב, עם הפסטרמה, אולי זה מה שיגרום לה לקפוץ בכל זאת.

לא, היא לא קופצת.

אני זורקת לה חתיכה, שתרגע מעט ויורדת להביא סולם מחנות חומרי הבניין הסמוכה.

עולה עם הסולם, זורקת אותו למטה, ויורדת אליה.

היא ממשיכה לצרוח, עד שאני מרימה אתה.

היא נאחזת בי בציפורניים שלופות, מטפסת עליי ואני מטפסת על הסולם.

החזרתי אותה הביתה, נותנת לה את הפסטרמה, ושוב עולה לקחת את הסולם ולהחזיר אותו.

עכשיו אנחנו בבית, היא מעט מפוחדת, אבל מנקה את עצמה. נרגעת.

עכשיו גם אני צריכה להירגע.

מגיעה הביתה קצת אחרי חצות ממשמרת ערב, במדרגות שומעת את צפצוף המיסרון.

פותחת את הדלת, אופס החתולים בורחים בציפיה שאביא להם פסרטמה בכדי שיכנסו, אילו היא הייתה מעוקרת, והוא היה מחוסן הייתי משאירה אותם בחוץ עד הבוקר, ואז נראה אותם.

בבית שלושת המגירות על הריצפה כולל תכולתן, היא שוב פעם הצליחה לפתוח אותן.

מדליקה את הדוד- שיהי מים חמים למחר בבוקר.

אוספת ומכניסה למגירות.

עונה לפמה על המיסרון (SMS).

אושר מנג'ס.

שמה אוכל בקערית, מחליפה את המים.

מסננת את החול בארגז השירותים שלהם, ומוסיפה עוד.

היא שוב אכלה את הקרטון של המיכל.

החדר שלהם נראה כמו סדום ועמורה.

מוציאה את החפצים משם, ומתחילה לטאטא.

הוא מתיישב על השולחן ומביט בי.

מחזירה בחזרה את הכל לחדר המרפסת.

מתחילה לסדר את הבית- חושבת תוך כדי מה אלבש מחר, ואיזה תיק אקח ומוותרת.

ממילא אם אחליט עכשיו עד מחר בבוקר הכל ישתנה.

שיט, מחר אני צריכה לקום בשש בבוקר. אני עובדת בבוקר, ועוד במקום ההוא, שם אני צריכה להקפיד מעט יותר בלבושי.

מכניסה את הכרטיס-שעון של המקום השני לתיק שלא אשכח גם אם אחליף תיקים בבוקר.

תולה את המעיל, צעיף, חולצה קטנה של "רונן חן" שכיבסתי והספיקה להתייבש.

מנקה פנים, שאראה יותר טוב את העיגולים השחורים מתחת לעיניים.

ומתיישבת מול המחשב להדליק סיגריה.

דריה משחקת עם אושר משחקים, מנסה לפתות אותו, והוא מסורס המסכן. היא משגעת אותו.

עד שיש לי זמן לקחת אותה לווטרינר, היא מיוחמת.

פעם שניה תוך שבועיים.

בסוף שלושתנו נשתגע.

הוא בורח ממנה, והיא רודפת אחריו בחינחונים של חתולה.

אני מסתכלת על הגינונים שלה, לא סתם אומרים- חתולת סקס.

אני צריכה חופש.

תפסיקו את העולם, אני רוצה לרדת.

לילה טוב.

אני שוכבת במיטה.

קוראת ספר.

אושר למרגלותיי, בפינת בירכיי. ישן.

דריה, הסתובבה עליי, מתחת לשמיכה, מעליה, ובסופו של דבר, הניחה ראשה על זרועי, גופה מכורבל בחיקי, מגרגרת. ישנה אף היא.

אני מביטה בה באהבה, ואומרת לעצמי: כפי הנראה כבר לא יהיו לי ילדים, אבל שני אלו בהחלט מספיקים למלא את ליבי.

 

 

 

ובשעה האחרונה דריה מסתובבת בבית ומייבבת כלפיי.

היא בדרך כלל רגועה למדי, ישנה בחיקי, או יונקת חולצתי.

הבטתי בה, פניה אומללות.

לא הבנתי מדוע.

קערות האוכל והמים מלאות, והיא מסתובבת בבית, מצוקתית.

אושר, מנמנם, על המיטה, פוקח עין תורנית כשהוא שומע אותה, ומביט בי כאומר, "נו, את לא מבינה?"

פתאום נזכרתי, רוקנתי את ארגז הצרכים שלהם, ומילאתי אותו במים עם סבון.

הריח שלו הפך כבר לבלתי נסבל, היא משלשלת בימים האחרונים, וגם עם החול הכי טוב בעולם, אני מניחה שאחרי חודש של שני חתולים בריאים שעושים צרכיהם, למרות שאני מוציאה מדי יום את הצרכים, יש צורך לעשות מעשה דרסטי.

סיבנתי, קירצפתי, שטפתי, ניגבתי, והם שניהם עומדים מסתכלים עליי, היא כבר לא מייבבת.

שמתי את הארגז בפינה שבה הוא בד"כ עומד, ומילאתי בחול חדש, נקי ו"צח".

עוד לפני שסיימתי את המלאכה, שניהם נכנסו ביחד, התיישבו, הסתדרו, והחלו בשלהם.

היה נדמה אפילו ששמעתי אנחת רווחה משניהם.

 

 

 

  

לא משנה מה קרה, קורה, או יקרה.

אני חולה תמיד בראש השנה.

לא משהו מיוחד.

קצת חום, חולשה כללית, שיעול, וקר לי.

לי, קר. אני שתמיד מבקשת את המזגן, כי חם לי, אפילו באמצע החורף.

בראש השנה תמיד קר לי.

מסתובבת עם טריינינג פלאנל שהבאתי מלונדון לפני עשור.

זה שאני לובשת אותו רק כשאני חולה.

השנה אפילו נוספו לכך בעיות קיבה קלות ועייפות נוראית.

בלילות האחרונים ישנתי משהו כמו שעתיים שלוש.

ובערב החג, השכמתי לעבודה, בשש בבוקר, וחזרתי הבייתה רק בשש וחצי בערב.

 

אבל היה נחמד, עם הברכות והכל, ולשם שינוי במקום ראש כבש, שאני לא מסוגלת לשאת את ריחו, היה ראש בקר, ולראשונה בחיי, בירכתי את הברכה.

אולי הפעם, אהיה לראש ולא לזנב.

בכלל אחי ואני הגענו למסקנה, כפי הנראה כמו רבים וטובים לפינו, שהדת היהודית היא דת של מאגיה, הרבה חרמות, וקללות.

אתם שמתם לב, שלפחות שלוש פעמים, במהלך סדר ראש השנה, אנחנו מקללים את אוייבנו?

וזה מיותר, הלא באין אויב מבחוץ, היהודים הם האויב של עצמם, ורק בעתות מצוקה ולחץ העם מתאחד, ולכן הוא משול לביצה הקשה אותה אנחנו אוכלים בפסח.

טוב אני גולשת.

כשחזרתי מההורים, נכנסתי למיטה, כולי רועדת מתשישות, וזה כואב.

קמתי לאחר 13.50 שעות שינה, הלכתי להורים, שוב.

חזרתי, ונכנסתי שוב לישון.

אבל עכשיו אני מרגישה יותר טוב, אם מישהו רוצה לדעת.

 

וחוץ מזה?

שפיר.

 

 

ולסיום,

 

 

 

 

  

טוב, כמעט לבן. והיא נקבה.

דריה שמה.