מומו כתבה על חשופיות (הומלסים) ותהתה – בסאבטקסט – מה יהיה איתה, הצ'יף טומבי כתב על מצוקת הדיור בשאנז אליזה, פונקטצ'ן עברה ומאז נעלמו עקבותיה, פורטיס מחפשת דירה, חבצלת על קרטונים בין אריזה לפירוק לאריזה למעבר, גם לפולני-חסר-המיקוד יש תוכניות (עדיין?) לעבור, וגם היא בעניין.
אני יודעת שאוגוסט היא עונת נדידת הדיירים הגדולה, אלה נודדים דרומה לארצות החום ואלה נעים צפונה לאיזורי קינון יוקרתיים. ובכל זאת, אתם חושבים שהיקום מנסה להעביר לי איזה מסר...?
בשנתיים האחרונות ראיתי כל כך הרבה קרטונים ומסקינגטייפ מבחוץ ומבפנים, שכבר עדיף אולי לשקול לעבור לגור בתוך אחד - כזה של מקררים - בתחנה המרכזית, למרגלות עזריאלי או במעברים התת קרקעיים והממוזגים (!) של דיזינגוף סנטר. זה ללא ספק יחייב צמצום דרסטי של כמות המיטלטלין ומאידך יאפשר לי לחיות ולהתקיים בעיר הגדולה בתקציב סביר.
אני נכנסת לאתר נדל"ן זה או אחר ומחפשת...מחפשת...ומחפשת........ פה ושם צצה איזו הזדמנות סבירה שעומדת בתנאי הבסיס (מזגן, מטבח שאפשר אשכרה לעמוד בו ולחתוך סלט, קיום חוקי בשטחי מדינת ישראל העצמאית ובעל/ת בית אנושי/ת) והתקציב. אלא שאז מוזכרים מושגים כמו שטר-חוב, ערבות בנקאית, ערבים "איכותיים" ודירה מפוצלת ואני מתחלחלת ונסוגה. מעכבת בעוד כמה ימים את החיפוש. את ההחלטה.
אני לא חיה בתוך קופסת קרטון מוטלת על המדרכה, אבל זאת ההרגשה. מין חוסר אונים וחוסר אמון בכל בעלי הבתים באשר הם, שמוביל לאי-עשייה והישארות על המדרכה המטאפורית. חוששת לזוז. סובלת מאי התזוזה.
דניאל מורגנשטרן* המהולל קרא, התרשם ושלח לי את זה: 
* קיבלתי אותו בהשאלה מאביגיל** שיצאה לחופשה וחוגגת מחר יומולדת 16...
** שחטפה אותו מולווט כשעברה לקפה הפושר
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
