באה לבקר. בלוג לביקורת טלוויזיה

סטודיו למשחק עם ג'יימס גנדולפיני, שבת 14:35, ערוץ 8

כשהגעתי לניו יורק באביב 2007 היו לי הרבה תוכניות למקומות שבהם אבקר ולדברים שארצה לעשות, ורק תוכנית אחת לשופינג: מזכרת של הסופרנוס. לא היה ממש אכפת לי מה זה יהיה, העיקר שיש לי משהו שקשור לסדרה המצוינת הזו.

אחרי ביקור במוזיאון האמריקני לטבע צעדתי לעבר קולומבוס סירקל, נכנסתי בדחילו ורחימו לטיים וורנר סנטר, ועליתי במעלה המדרגות הנעות לחנות שבכלל נקראת CNN Inside. מתברר שמוכרים שם את כל המזכרות של רשת HBO. הכי בולטות היו אלה של "סקס והעיר הגדולה", אבל הסדרה הסתיימה זה מכבר ואני לא האמנתי שייצא סרט, אז החלטתי לא לקנות כלום. בכל זאת, לא מדובר בסדרת מופת כמו זו שלכבודה הגעתי.

אם התקציב היה בלתי מוגבל, הייתי קונה כל מה שהיה שם. אבל הוא לא, והפור נפל על כוס זכוכית שמיועדת למשקאות חריפים. נכון שאני לא שותה וויסקי וקוניאק, אבל אני בטוחה שטוני יסלח לי על זה. לפעמים גם קמפרי הולך. אני חושבת.

לא חלפו אלא כמה ימים מאז הרכישה ההיא, ואני נכנסתי לחנות של ברנס אנד נובל להציץ בספרים, ובעיקר לקנות מגזינים. אלא שעל מדף החדשים ניצב בגאון "הסופרנוס, הספר". ומה יותר טוב מאשר להביט בטוני בזמן ששותים לכבודו ולכבוד הפמיליה?

על כל זה חשבתי אתמול, כשצפיתי בסטודיו למשחק עם ג'יימס גנדולפיני, השחקן שמגלם את טוני. הוא ישב קצת כפוף, קצת אבוד, לא נינוח, לא מרגיש נוח בגוף של עצמו, לא תמיד מדבר לעניין או במשפטים רצופים, מתקשה להיפתח לקהל הסטודנטים שיושב מולו. איפה הוא, ואיפה טוני שמתרווח על הספה אצל ד"ר מאלפי, מלא ביטחון.

את הסצנות איתה (כלומר לורן בראקו), הוא מספר, צילמו בדרך כלל בסוף השבוע לתוך הלילה. אם יום צילומים רגיל נמשך 12-14 שעות, אז ביום שישי הוא יכול היה להמשיך גם עד שלוש בבוקר, ואלו בדיוק השעות שבהן הוא והיא היו מגלים את המוזרויות שלהם. הוא, למשל, נהג לבצע בפניה איזה ריקוד הולה דווקא כשהיא מצטלמת...

אלה היו הקטעים הכייפיים. מהקטעים האלימים הוא נהנה פחות, "האלימות גורמת לי בחילה לפעמים", הוא סיפר, "אבל זה אמיתי", אז אין על מה להתנצל. האמת היא חשובה בסדרות כמו "הסופרנוס", ואכן גנדולפיני קיבל תגובות ממאפיונרים שאישרו שהיא אותנטית. היתה להם רק הערה אחת, לגבי הפיילוט, שבו טוני נראה במכנסיים קצרים ליד הברביקיו. דון אף פעם לא לובש מכנסיים קצרים, הם הסבירו לו.

התוכנית עם גנדולפיני צולמה לקראת סוף העונה הלפני-אחרונה של "הסופרנוס". הוא מספר שלעולם לא יגלם דמות של עורך דין או איש עסקים עשיר, פשוט מפני שהיא לא מייצגת אותו ואת בני המשפחה שלו, אנשים פשוטים שעובדים למחייתם ושהחברה דופקת אותם כל הזמן. אלא שהוא בחר להתמודד עם המציאות הזו בדרך של לימודים ומשחק, בעוד שהדמות של טוני בוחרת בפשע. ואת מה שהוא אומר במשפטים מהוססים, טוני מסביר בנחרצות לד"ר מאלפי בקליניקה שלה. בסצנה חדה הוא מרביץ נאום על למה הביאו את האיטלקים לארה"ב, ומה עושה מי שמסתכל על הכוורת ומבין שהוא לעולם לא יהיה רוקופלר או ג'יי.פי מורגן.

הקריירה של ג'יימס גנדולפיני אולי התחילה עם "הסופרנוס", אבל היא לא הסתיימה שם - הוא השתתף לפחות בשני סרטים שהייתי שמחה לראות, "המקסיקני" (עם ג'וליה רוברטס ובראד פיט) ו"האיש שלא היה שם". ועם זאת, לא משנה מה יעשה וכמה פגיע ייראה בחיים האמיתיים - למרות כל הכובד והמשקל ואולי גם בגללו – בשבילי הוא תמיד תמיד יהיה טוני סופרנו, המאפיונר שלמדתי לאהוב.

* למנויי הלוויין: "סטודיו למשחק" הוא אחד הקלפים הבודדים של ערוץ 8 מול יס דוקו

כבר ראיתי פעם אחת, לפני שנה וחצי, את ונילה סקיי. כבר כתבתי פה על הסרט. זה היה ממש כמה ימים לפני שטסתי לניו יורק. ולמרות זאת, הדבר היחיד שזכרתי ממנו זו סצנת הפתיחה, שבה אפ טאון מנהטן נראית מלמעלה, יחד עם עצי הסנטרל פארק, המצלמה חגה באוויר ויורדת למטה כמו הארי פוטר על מטאטא ואז נכנסת לדירה של דיוויד איימס (טום קרוז), שמתעורר מהשינה בעזרת שעון מעורר שהוא למעשה הודעה שהשאירה במשיבון היזיזה שלו ג'ולי (קמרון דיאז).

מה קורה לו אחר כך, מי החבר הכי טוב שלו, מי הם שבעת הגמדים בהנהלה של ההוצאה לאור שבבעלותו, ומה היה הדיאלוג במסיבת יום ההולדת שלו שבה הכיר את סופיה, שהיתה בעצם הדייט של החבר הכי טוב, וזה שסטיבן שפילברג מפציע לשנייה כאחד האורחים – כל זה נמחק לי מהזיכרון. התערבב לי לגמרי עם דברים אחרים. גם עכשיו אני צריכה לכתוב פה כדי לא לשכוח ש"ונילה סקיי" זה שם ציור של מונה, שאימא של איימס – שנהרגה יחד עם אביו בתאונת דרכים – מאוד אהבה. ושעל הקיר בחדר בדירה הנוספת שלו, לשם הוא לוקח את סופיה, יש פוסטר של ז'יל וג'ים. 

ז'יל וג'ים הוא סרט מ-1962, שעוסק בצמד חברים אמנים, אחד אוסטרי והשני צרפתי, שניהם מאוהבים באותה אישה במשך 20 שנה. זו נקודת הדמיון היחידה לעלילה של "ונילה סקיי", לבריאן ודיוויד, כי אחר כך באה מלחמת העולם הראשונה, ואילו כאן המלחמה היחידה היא זו שמתנהלת בתוך הראש של דיוויד.

יש לא מעט סרטים שמתעסקים עם התודעה של הגיבור, אבל האהוב עליי והזכור ביותר הוא דווקא "שמש נצחית בראש צלול", שבו הגיבור עובר ניתוח למחיקת זיכרון. כאן הגיבור מאריך חיים, או לפחות מנסה. זה מתחיל כשהוא רואה בטוק שואו את הכלב בני ואת הבעלים שלו, שמספר שבני עבר הפשרה אחרי שלושה חודשים בשלג, ועכשיו הוא חי מחדש. הארכת החיים הזו גורמת לו, כנראה, ללכת בעצמו לחברה להארכת חיים, ולקחת את האופציה המשופרת, אבל האם יש בכלל דבר כזה? ומה זה אומר על כל העלילה? מה באמת קרה, מי מת, ומי חי, ומי הרג, ומי אמיתי - גם עכשיו אני לא יודעת, ומרוב בלבולים ותהיות יש סיכוי שאני לא אזכור גם בפעם השלישית שאראה את הסרט.

ואחרי כל זה, השאלה המרכזית של הסרט היא מהי האושר בשבילך. נו, באמת. ובכן, אושר זמני יהיה לגלות מה רצו ממני בסרט הזה.

בקטנה, הנה כמה אופציות לסוף של הסרט. לא תרגמתי לעברית, כי אולי זה באמת סוג של ספוילר למי שעדיין לא ראה, ואם ספוילר, לפחות שיהיה כתוב הפוך.

SPOILER: According to Cameron Crowe's commentary, there are 4 different interpretations of the ending. - #1 is that tech support is telling the truth, that 150 years have passed since David Aames killed himself, and that everything after his passing out on the sidewalk was a dream. - #2 is the entire movie was a dream, as evidenced by the sticker on David's car that reads '2/30/01'. - #3 is the idea that the movie takes place with David's Coma. - #4 is Cameron Crowe's own idea, that it is the novel that Brian was working on.

ונילה סקיי (Vanilla Sky), ארה"ב 2001. 136 דקות. במאי: קמרון קרואו. שחקנים: טום קרוז, פנלופה קרוז, קמרון דיאז, קורט ראסל, ג'ייסון לי, טילדה סווינטון

מה זאת אהבת מרדכי הזו שנפלה פה על עם ישראל? מה פתאום כולם מסמסים לשחר מ"האח הגדול"? על פי העולה משידורי ערוץ 20 הבחור דפ"ר, ושלא יטעה אתכם הצילום עם המשקפיים שהוא סיפק לקשת. הוא לא נראה הבן אדם הכי נחמד בעולם, למרות שלפעמים הוא משתדל. גם מבחינת רמת עניין הוא לא תורם לבית האח הגדול שום דבר, ולמי בכלל אכפת שהוא חימצן את הקוצים?

שחר לא מעניין אף אחד, אבל כנראה אלה שאוהבים את עינב ויוסי בובליל חיפשו למי להצביע השבוע, וכשהאב והבת לא על הגריל ומדגדג באצבעות, מצביעים למי שהכי קרוב אליהם. במקביל, אין כנראה מספיק אנשים שהיה להם חשוב לסמס לרנין. עכשיו רק מעניין לדעת כמה אחוזים מהסימוסים קיבלה שפרה. 

ההשערות שהעלו כאן המגיבים:

No Angel: אלה שמסמסים לשחר הם בדיוק אלה שקודם סימסו ליוסי. יש חלקים נרחבים באוכלוסיה שמעדיפים את העילגות על פני הרהיטות כי מן הסתם קל להם יותר להזדהות איתה.

אלירם: לדעתי, שפרה קיבלה 90 אחוז מהקולות, שחר 7 אחוז ורנין 3 אחוז. היא לא ממש מייצגת את רוב הציבור הערבי ובעיקר היא לא גייסה אותו לטובתה.

nina: מהמעט שאני קראתי בפורומים, כל מי שרצה שרנין תעוף, הצביע לטובת שחר. כל מעריצי יוסי בובליל הצביעו לטובת שחר.

לימור: הוא פשוט א-מ-י-ת-י ולא צבוע, מה שחסר בחברה הישראלית.

רונה: אני באופן אישי סימסתי לשחר היות וזו הייתה ההזדמנות היחידה להעיף את רנין ולא בשל היותה ערבייה אלא בשל היותה צבועה ברמות שקשה לתאר.

בחזרה אליי:

אני מקווה שבשבוע הבא הצופים יתעשתו ויעיפו את שחר ואת יוני, ולחלופין, את שחר ואת עינב, או שחר ויוסי. בכל מקרה, אם לאון או שפרה הולכים, משהו פה לגמרי מעוות. בעצם, אנחנו כבר יודעים שמשהו מעוות, אבל אנחנו לא רוצים להאמין (אנחנו = מכריי ואני).