מבט קצר בדף הבלוג מוכיח רק דבר אחד. אני זורקת זין. פעם הייתי משקיעה בפוסטים, בלינקים, בתמונות תואמות ובחזיות תחרה, עכשיו אני כותבת שלוש שורות, אורזת ברישול ומשליכה לישרא, בבחינת - ירצו יאכלו, לא ירצו - ניתן לכלב. זה לא שאני לא אוהבת אתכם, אהוביי המתמידים, אבל איכשהו, בין פרויקט לערימת ילדים, די נגמרות לי המילים.

תכף יבוא גריי ויכתוב שזה נורמלי, ושאני צריכה לקחת קצת חופש מהבלוג, פי תעשה שיניים ושרון [כפרה, תפתחי בלוג, אין לי לאן לתת לינק] תספר לי שאני צריכה למצוץ והכל תכף יסתדר. ערן המותק יגיד לי שהוא אוהב אותי, זאתי נו [נו, זאתי] תגיד לי שהיא המעריצה מס' 1 ולא פונקציה תגיד שזו היא, ולמלחמת הבוץ שתהיה פה בין שתיהן כבר אזלו הכרטיסים [בעמידה, ברור]. מישהו בטח יגיד לי להאמין בעצמי, אולי פיץ, שקדיה, העטלף או ישי, ויהיו כאלה [בלי שמות, כן?] שיגידו לי ללכת להזדיין ולשוב רגועה יותר.
האמת? כולם צודקים, גם אני.