בפרק הקודם:
-"רועי," עניתי. "ואתה?"
-"עידו." אמר, והביט ממש לתוכי, עם עיניים תכולות בהירות, ושיער שהתנפנף במקצת, ברוח הקלילה.
-"ממ.. אני חייבת לזוז," אמרתי ונשארתי במקום, לא יכולה להסיר ממנו את המבט.
-"הממ רועי?" -"כן?" -"אני..."
חיכיתי לתשובתו. -"אני צריך לזוז," פלט לבסוף, ורץ לכיון השני, הנגדי ממני.
המשכתי בדרכי לבית-הספר, כשלפתע החל לרדת גשם.
הכל התרעבב במוחי, מערבולת של קולות וצלילים.
"פחדתי שלא יהיה לי הזמנות להיפרד.."
"אני צריך לזוז,"
הכל התחבר בראשי, ובהבזק אור, חד ומהיר, חזרתי להיות במיטה, אצלינו בבית,
בבוקר.
"רועי! יש צלצול עוד 5 דקות !"
-"כן, אני יודעת! אני כבר מוכנה..." שיקרתי מהר, ולבשתי על עצמי חולצת בית ספר אדומה, עם מכנס התעמלות לבן.
צחצתי שיניים במהירות, מסדרת את שיערי הכהה בקוקו גבוה.
-"אני יוצאת. ביי!" הודעתי לכולם, ויצאתי לכיון בית-ספר, משתדלת ללכת בקצב מהיר,
להספיק להיכנס לצלצול. אבל אני זו אני -
מאחרת.
"העלמה מלל, שוב איחרת?" שאלה אותי דליה, המורה למתמטיקה, וראיתי מבעד לעדשות משקפותיה את עיניה השחורות רגוזות,
ואת שפתיה הקפוצות.
"אני מצטערת," מלמלתי והתיישבתי במקומי שבטור הרביעי.
-"אני אזכור את זה לפעם הבאה," חייכה חיוך מתנשא, והמשיכה ללמד. הוצאתי מתיקי את ספר האלגברה,
וכנשמעה נקישה בדלת, דליה הורתה למי שהיה בחוץ לפתוח את הדלת.
לכיתה נכנס נער, גבוה במקצת, תיק שחור, ועם עיניים תכולות, שאי-אפשר להוריד מהן את המבט.
..::פלאשבק::..
שמעתי קול מאחוריי, וסובבתי את ראשי. -"את רוצה נייר לנקות?" שאל אותו נער.
הנהנתי לעברו בבישנות, והוא הוציא מתיקו השחור גליל נייר טואלט.
-"אפשר לפחות לדעת למי יהיה היום מזל?" צחק. -"רועי," עניתי. "ואתה?"
-"עידו." אמר, והביט ממש לתוכי, עם עיניים תכולות בהירות, ושיער שהתנפנף במקצת, ברוח הקלילה.
..::ס.פלאשבק::..
-"איך אני ניראת?" שמעתי, במושב מאחוריי את דיאנה, מי שהספיקה להגיע אלינו רק לפני חצי שנה מאוסטרליה,
אבל כבר כבשה את רוב הבנים בכיתה. -"מושלם. כרגיל." שמעתי הפעם את הדר.
מבחינת הדר, היא החברה הכי טובה של דיאנה, מבחינת דיאנה : עוד שפוטה.
דיאנה יישרה את קצוות השיער הבלונדיני שלה, והתקדמה לעבר עידו. -"דיאנה," אמרה בקול מתקתק, שעורר בי רצון להקיא.
-"ניר. הממ דליה, איפה לשבת?" שאל אותה, ודליה, שהיתה עסוקה בבדיקת המבחנים,
מלמלה "תבחר,"
ניר חייך אל דיאנה, ודיאנה היתה בטוחה שהוא בא אליה.
להפתעתה, הוא הלך מעט קרוב יותר. אליי.
-"אהלן," אמר ניר. -"היי.." -איך קוראים לך ?" שאל.
-"רועי." -"אני ניר," חייך, ולפי עיניו ראיתי שהוא מחייך.
-"מאיפה עברת?"
"מנתניה," אמר בחיוך, ופנה לחדד את עיפרונו.
בזמן שהוא הלך, שקעתי במחשבות. לא הבנתי מה קורה.
אם הוא לא זוכר אותי, איך אני זוכרת אותו?
ובכלל, למה קוראים לו ניר, ולא עידו?
________________________
"יבוא," קראה נעמי, מורה לספרות. הדלת נפתחה בזהירות.
"אתה התלמיד החדש?," שאלה בחביבות. "אמרו לי שאתה צריך להגיע. בוא, תכנס. ואתה יכול לשבת הממ.. ליד אייל זה יהיה בסדר." הילד הנהנן, ולקח את תיקו לכיון אייל.
-"איך קוראים לך,?" שאל אייל, ובחן אותו מבעד לעיניים הירוקות. -"עידו," השיב הילד בעל העיניים התכולות.
וזהו DD:
זה לא נגמר ממש במתח, אבל אני חושבת שהפרק היה כבר ארוך, ולא היה טעם להמשיך עוד.
אני יודעת שאולי בלבלתי אתכם; אבל זה מעיין הקדמה לרעיון האמיתי שעומד מאחורי מה שהיה עד עכשיו D:
333>
אריאל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
חייה של נערה, בלוג סיפורים. |כותבת הסיפור.|
